בעל מום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בעל מום היא המצווה ה-תצ"ד מתוך תרי"ג מצוות לפי מניין בעל ספר החינוך. ומצוות לא תעשה ה-צ"ה בספר המצוות לרמב"ם. המצווה נוגעת לדיני אדם או בהמה שנהיה בהם מום.

[עריכה] כהן בעל מום

בהלכה יש התייחסות לכהן שנפל בו מום, עליו נאסר לעבוד בבית המקדש, ואם עבר ועבד לוקה.

כל הקורבנות שהוקרבו על ידי בעל מום פסולים, והבעלים צריכים להביא קורבנות חדשים. בנוסף לאיסור עבודה, נאסר על בעל מום גם להיכנס לבית המקדש, מכיוון שהוא לא ראוי להקריב. בשאר הדברים אין הבדל בין בעל מום לבין כהן רגיל. מותר לו לאכול קודשים, מותר לו לעלות לדוכן ולשאת את כיפו, ונאסר עליו להיטמא למתים.

הרמב"ם מביא מאה ארבעים ושניים מומים הפוסלים בכהונה (הלכות ביאת המקדש ו, ח).

[עריכה] בעל מום בבהמות

בהמה שנהיה בה מום פסולה להקרבה על גבי המזבח. מאותה סיבה אסור גם להקדיש אותה, ואם כבר הקדישו אותה או שנהיה בה מום לאחר ההקדשה, אסור לשחוט אותה לשם קורבן ולהקריבה, אבל בכל זאת ההקדש תופס בבהמה למרות המום שבה.

דין מום נאמר בכל סוגי הקורבנות, ואפילו בנכסים, כמו ביין שיוצקים עם הקורבן שאסור שהוא יהיה מעושן, וגם מנחה שהסולת שממנה עשו אותה נגועה בתולעים. בקורבנות העוף לא נאמר פסול מום אלא רק אם חסר איבר בעוף. הרמב"ם מונה שבעים ושלושה מומים בבהמה (הלכות איסורי המזבח ב, א-ו).

[עריכה] קישורים חיצוניים


כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
הדפסה/יצוא