בקעת עובדה
בקעת עובדה היא בקעה חולית מוקפת גבעות בנגב הדרומי. הבקעה וצוקי עובדה הסמוכים, נקראים על שם מבצע עובדה שהתרחש בשנת 1949 לקראת סוף מלחמת העצמאות, ובמהלכו נכבש, בין היתר, גם שטחה. יחד עם בקעת סיירים, הבקעה היא אחת משתי הבקעות העוברות בקטעים העיקריים של נחל חיון. הבקעה גובלת בדרום בבקעת סיירים ובצפון צוקי תמנע וצפון הר ברך, במזרח בהר שחרות, הר גרופית והר ארגמן, בצפון בהר שחרור והר פרוט ובמערב בצוקי עובדה.
היסטוריה[עריכה]
עדות לנוכחות אנושית מוקדמת בבקעה נמצאת במקדש הנמרים, שרידי מקדש פתוח הבנוי כאליפסה בתוך מתחם רבוע וגדול יותר, שבו 19 אבנים קטנות. המקדש המתוארך לאמצע האלף החמישי לפנה"ס, שימש תרבות של לקטים ציידים באזור, ונתגלו בו גם שרידים לכירות להבערת אש. באלף השלישי לפנה"ס התפתחה חקלאות מתקדמת בבקעה, אשר נהנתה מהאקלים הנוח ומריבוי המשקעים ששררו באזור עד סוף האלף. לאחר המשבר האקלימי שפקד את אזור עובדה החל בשנת 2300 לפנה"ס לערך, התפתחה במקום תרבות נוודית רק בתקופת הברונזה.
סקר ארכאולוגי מקיף נערך בבקעה בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20 בידי הארכאולוג עוזי אבנר, שאיתר בשטח הבקעה, ובעיקר בשוליה המערביים מאות אחדות של יישובים זעירים. לקראת בניית הבסיס הצבאי במקום נחפרו עשרות אחדות של אתרים אלה בחפירות הצלה במבצע שנוהל בידי אגף העתיקות והמוזיאונים. יישובים מן התקופות הנאוליתית, הברונזה הקדומה, הברונזה הביניימית נחשפו.[1] עוד שרדו בבקעה שרידיו של אתר חקלאי ביזנטי שפעל בין המאות ה-4 וה-7.
בעבר שימשה הבקעה לגידולים חקלאיים מכיוון שבחורף מוצפים חלקים משטחי הבקעה במימיו של נחל חיון העובר במרכז הבקעה. ישנן עדויות לכך שחקלאים מעקבה נהגו לחכור חלק מאדמות הבקעה מהבדואים שישבו במקום, ולגדל בהן גידולים חקלאיים אותם לקחו עימם בשיירות גמלים לעירם. בשנת 1906, עם קביעת הגבול בין הנגב לסיני המצרית, הייתה אמורה בקעת עובדה לעבור לשטח סיני, אך בסוף נותר המצב על כנו והיא צורפה לנגב. עם נסיגת ישראל מסיני בשנת 1982, נסגר בסיס חיל האוויר עציון בסיני, ובמקומו הוקם נמל התעופה עובדה הנמצא כ-60 ק"מ צפונית לאילת. בנוסף נמצא באזור בית הספר להנדסה צבאית (בהל"צ או בה"ד 14) של חיל ההנדסה הישראלי, שהוקם בה ב-1995.
