בקעת תמנע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בקעת תמנע
מיקום בקעת תמנע
בקעת תמנע
בקעת תמנע
ה"פטריה" בתמנע
ה"קשת" בתמנע
קרדומי כרייה מהתקופה המצרית, ואיזמלי כרייה מהתקופה הכלכותית
פיר כריה
מנהרות כרייה
ה"צלחות" - פירי כריה שנסגרו
כתובת רומית במערת החייל הרומאי
מקדש חתחור
כביש בבקעת תמנע
עמודי שלמה
מראה בבקעה

בקעת תִּמְנָע היא בקעה בשוליים המערביים של הערבה הדרומית, כ-25 קילומטר מצפון לאילת. הבקעה, שלהּ צורת פרסה, משתרעת על פני שטח של כ-60 קילומטר רבוע, ותחומה במצוקים תלולים משלושת צדדיה. היא מנוקזת על ידי נחל תמנע בצפון ונחל נחושתן בדרום, הזורמים לערבה שממזרח לה. במרכזהּ מתרומם הר תמנע לגובה של 453 מטרים). באזור שורר אקלים מדברי קיצוני. האדם נמשך לבקעת תמנע החל בתקופה הנאוליתית, בערך 10,000 לפנה"ס ואילך, בשל עפרות הנחושת המצויות בה.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקעת תמנע היא חלון גאולוגי שבו נחשפים סלעים מגוונים המכילים מינרלים דוגמת נחושת, ברזל, מנגן ועוד. בבקעה סלעים מגמתיים, סלעי משקע יבשתיים וימיים ומשקעי סחף.

היסטוריה גאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקעת תמנע נמצאת בקצהו הצפוני של השילד הערבו-נובי שנוצר בסוף עידן הפרקמבריון. תהליכי התגבשות המאגמה בתמנע יצרו סלעים פלוטוניים גסי גביש כמו גרניט, סיאניט וגברו. התרוממות האזור לפני כ-550 מיליון שנה לוּותה בסחיפה אינטנסיבית, שבעקבותיה נחשפו חלק מסלעי היסוד המגמתיים הקדומים. על גבי הסלעים שנחשפו הורבדה שכבה עבה של אבני חול על ידי נחלים שזרמו ממזרח למערב. אבני החול הללו הושקעו החל מתור הקמבריום. מעל אבני החול נחשפו דולומיט חולי ופצלים המצויים גם על פסגת הר תמנע ובמחשופים שלאורך נחל תמנע. סלעים אלו הקרויים "תצורת תמנע", הורבדו במהלך הצפה ימית שהגיע עד אזור אילת בקמבריום התחתון. יחד עם תצורת תמנע הושקעו גם מינרלים של נחושת. לאחר מכן החלה תקופה ארוכה של פעילות בליה וסחיפה. לפני כ-320 מיליון שנה (קרבון תיכון) החלה הרבדה מחודשת של אבני חול לבנות וצבעוניות, הקרויות תצורות אמיר, עברונה וסמר. מגוון הצבעים נובע מחדירת תמיסות עשירות בברזל ונחושת אל תוך אבני החול.

שכבות סלעי משקע ימיים בעובי כולל של כ-800 מטרים, המכילות מאובנים רבים, מעידות על הצפת האזור על ידי ים תטיס. הים, אשר התקדם מאזור צפון מערב, הגיע לאזור תמנע לפני כ-100 מיליון שנה (קנומן). הצפה זו נמשכה עד לפני כ-40 מיליון שנה (אאוקן) ובמהלכן הורבדו בעיקר סלעי גיר, דולומיט, חוואר, חרסית, קירטון, פוספוריט וצור. תהליך ההתרוממות של האזור בסוף תקופת האאוקן הביא לנסיגתו של ים תטיס. סלעי המשקע הימיים נחשפו והחלה תקופה ארוכה של בליה יבשתית שבמהלכה נסחפו מרבית הסלעים שהיו בחלקו העליון של החתך הימי. מרבית ההעתקים המצויים בבקעת תמנע הם מבני שוליים הקשורים לתהליכי השבירה של השבר הסורי-אפריקאי, שהחלו לפני פחות מ-20 מיליון שנה ונמשכים עד היום. ההתרוממות והביקוע יצרו בסיסי סחיפה נמוכים סמוך לתמנע ממזרחה. ישנם הסבורים כי תהליכי השבירה של הבקע החלו לפני כ-5 מיליון שנה בלבד[דרוש מקור]. שקיעת מרכז בקע הערבה שגרמה לירידה הדרגתית של בסיסי הסחיפה של נחל תמנע ונחל נחושתן, יצרה מפלסי סחיפה והשקעה של קונגלומרטים.

היווצרות הנחושת בבקעת תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשופי נחושת נמצאים בתמנע בשלוש שכבות: בסלעים מגמתיים בדייקים, בסלעי הדולומיט בהם שכבות או עורקים של נחושת עם מנגן, ובאבן החול הלבנה שם הנחושת נמצאת ספוגה בסלע או בתרכיזים המגיעים ל-40% נחושת. הנחושת בסלעים המגמתיים בהר תמנע, נוצרה בפעילות הידרותרמית, שהתרחשה לקראת סיום הפעילות המגמתית. תמיסות עשירות במינרלים התקררו והביאו להצטברות נחושת ומנגן בסלעים פורפיריים וולקניים שנוצרו באותה תקופה. בין הסלעים המגמתיים שבמרכז הר תמנע מצויים עורקים בצבע ירקרק העשירים בנחושת ובמנגן שהצטברו בפעילות משנית מאוחרת.

החלק העליון של הסלעים המגמתיים הקדומים היה עשיר בנחושת ובמנגן ונחשף בזמן השקעתה של תצורת תמנע בקמבריום התחתון. בתקופה זו היה אזור תמנע אגן רדוד בשולי ים קדום שהשתרע לכיוון צפון-מערב, ובו שקעו אבני גיר מעורבות בגרגרי חול, דולומיטים, חרסיות ואבני חול המהווים את תצורת תמנע. על קרקעית האגן חיו אצות אשר השקיעו את המשקע הגירני וסייעו ביצירת מינרלי נחושת הסולפידיים. המסה חלקית של דולומיט על ידי מי תהום גרמה לעליית ריכוז הנחושת בחלק מהמקומות. הנחושת שנמסה, הושקעה מחדש בעורקים ונוצרו תרכיזים בריכוז של עשרות אחוזים.

הנחושת מצויה גם באבן החול הלבנה המהווה את גג תצורת אמיר ובסיס תצורת עברונה בתרכיזים, בעדשות ובחומר המלכד את הסלע. אבני החול שבהן מצויה הנחושת הורבדו במערכת נחלים רחבה שכיסתה את הנגב הדרומי בקרטיקון התחתון. במהלך הזרימה הורבדו יחד עם החול שרידי צמחים. בתקופה מאוחרת יותר, במהלך פעילות וולקנית שהתרחשה בקרטיקון התחתון או בעת יצירת בקע הערבה, נדדו לשכבה זו מי תהום חמים ועשירים בנחושת וברזל. אבן החול ספגה תחמוצות נחושת וברזל בגוון ירקרק. מקור הנחושת במי תהום החמים היה, כנראה, בהמסה חלקית של נחושת בתצורת תמנע.

פעילות אנושית בבקעת תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחושת הייתה המתכת הראשונה שנעשה בה שימוש ליצירת כלי עבודה, כלי נשק, כלי בית, כלי יוקרה ופולחן. בתמנע נתגלו שרידים ועדויות להתפתחות הכרייה וההפקה לכל שלביהן.

תקופת האבן החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבקעת תמנע נמצאו כלי צור במקומות חניה מתקופת האבן החדשה הקדם-קראמית ב'. אין להניח כי בתקופה האבן החדשה הקדם-קראמית כבר היה מצוי הידע הנחוץ להפקת נחושת מתכתית מעפרות[דרוש מקור]. משום כך עסקו כנראה בתמנע בתקופה זו בליקוט "אבנים יפות" לייצור קישוטים.

סוף תקופת האבן החדשה והתקופה הכלכוליתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית הכרייה והמטלורגיה בתמנע השאירה מעט עקבות. בהתחלה כנראה רק ליקטו את תרכיזי העפרות מפני השטח וערכו חפירות שטוחות, בצורת בורות, באזורים שנראו בהם תרכיזי עפרות כבדים תקועים בסחף. שטחים נרחבים באזור המכרות שלרגלי מצוקי תמנע מכוסים בצפיפות ב"צלחות", בורות שטוחים שנחפרו זה ליד זה לתוך שכבת הסחף בחיפוש אחרי עפרות נחושת. כמו כן נמצאו סימני כרייה שטוחים ועגולים, אופייניים לפטישי אבן, על פני פיסת הסלע הלבנבן נושא עפרות נחושת, שיש לשייכם כנראה לתקופה קדומה זו. בכל אזורי הכרייה הקדומים נמצאו כלי צור ומעט חרסים שניתן לשייכם לסוף תקופת האבן המאוחרת-ולראשית התקופה הכלכוליתית, היינו לאלף השישי או החמישי לפנה"ס.

צמוד לאחד השטחים של "כרייה בבורות" נתגלה אתר התכה מיוחד במינו, שכפי הנראה שייך לתקופת תחילת המטלורגיה באזור. אתר זה הוא אתר ההתכה היחיד שנמצא ממש באזור המכרות של בקעת תמנע והוא למעשה אתר ההתכה הקדם-היסטורי היחיד שנמצא בתוך הבקעה. הסיגים שנמצאו באתר זה, שבהם נראו גושי עפרות לא מותכות או מותכות למחצה ופירורי אבן-חול לבנה, לא הגיעו בשעת ההתכה לדרגת חום גבוהה מספיק כדי לעבור למצב צבירה נוזלי. משום כך נשארו טיפות הנחושת, שהתהוו מן העפרות כבר בטמפרטורה נמוכה יחסית, כשהן תקועות בתוך הסיגים הצמיגיים, והיה צורך לשחררן באופן מכני באמצעות שבירה וכתישה. אתר זה מוכיח כי המטלורגיה באזור התחילה לא בתקופה הכלכוליתית, כפי שהיה מקובל לחשוב, אלא עוד בתקופה הנאוליתית, באלף השישי לפנה"ס. תקופת הבראשית של הפקת הנחושת מעפרות באזור (תקופת הנחושת סיני-ערבה שלב קדום), נמשכה על יותר מאלפיים שנה, מהאלף השישי עד האלף הרביעי לפנה"ס.

בתוך טווח זמן זה התפתחה המטלורגיה, מהתחלות פרימיטיביות ביותר עד לרמה מפותחת בהרבה, עם ידע וניסיון רב גם בבחירת סוגי העפרות והתכתן למטען-התכה מאוזן היטב, ואף בפיתוח מתקן התכה, מבור באדמה ומפוח, לתנור התכה בנוי, עם מערכת אוורור יעילה. יחד עם זאת, עדיין נשארו מפעלי ההתכה של תקופת הנחושת סיני-ערבה, שלב קדום ברמה של "תעשיית בית" ובהיקף של ייצור בקילוגרמים[דרוש מקור]. את המים והעצים הרבים הדרושים לתהליך ההתכה הביאו כנראה מעין ר'דיאן (עין יטבתה).

סוף האלף השני לפני הספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נלסון גליק, שהיה הארכאולוג הראשון, שקיים חפירות מסודרות ושיטתיות בתמנע בשנות השלושים ייחס את המכרות בתמנע, בשלבם המפותח ביותר, למאה העשירית לפני הספירה, עקב חרסים שנמצאו. הוא קשר את האתר עם שלמה המלך וממלכתו, על פי המקרא ומכאן גם השם שהוקנה למקום - "מכרות המלך שלמה". כשלושים שנה אחריו, בחפירות שהחלו ב-1959 מצא בנו רותנברג במקום, מקדש מצרי, ולכן ייחס את שיא הכרייה לימי הפרעונים הרעמססיים של השושלות 19-20 של הממלכה החדשה של מצרים.

החל משנת 2009, כחמישים שנה לאחר ממצאיו של רותברג חוזרים הארכאולוגים לתארוך של גליק, דהיינו ייחוס שיא מפעל הכרייה במקום, לתקופת ממלכת ישראל המאוחדת, ימי שלמה המלך. זאת בעקבות חפירות חדשות שהחל בהן ד"ר ארז בן יוסף מאוניברסיטת תל אביב ב-2009. בן יוסף מצא בבדיקות פחמן 14,‏[1] שמחנה ההתכה העיקרי היה פעיל במאה העשירית לפני הספירה, כלומר, תקופתו של המלך שלמה. בן יוסף מעריך, כי המכרות הופעלו על ידי חברה מקומית, כאשר על פי הדמיון לאתר כריה בואדי פינאן שבירדן הוא סבור שהיה זה גרעין קדום של הממלכה האדומית[2]. אותה חברה מקומית הייתה כפופה לירושלים, אחרי מסע הכיבושים של המלך דוד, ובמקום ישב גם חיל משמר מטעם ירושלים, שפיקח, הגן וגבה מס מהאדומים‏[3][4].

רוב המכרות בתמנע שייכים למפעל הענק שיוחס לסירוגין כאמור, לימי ממלכת ישראל המאוחדת, הממלכה החדשה של מצרים - ימי הפרעונים הרעמססיים של השושלות 20-19 וכיום שוב לימי דוד ושלמה. תחילה ערכו הכורים סקר גאולוגי בכל רצועת המינרליזציה שלרגלי מצוקי תמנע. לשם כך נחצבו פירים אנכיים דרך שכבות הסחף העליונות אל תוך סלעי אבן החול כדי לאתר ריכוזי עפרות נחושת. הפירים ירדו לעומק רב בעקבות הנחושת ואחד הפירים שנחפרו הגיע לעומק 37 מטר. במקומות בהם נמצאו העפרות המבוקשות החלו לכרות מנהרות כרייה אופקיות. לפי צילומי אוויר, בבסיסי המדרונות שלרגלי מצוקי תמנע כ-8,000 פירי כרייה (לפי גינת - 10,000), עובדה המעידה על ממדי ענק של המפעל במקום[דרוש מקור]. לאור "הסקר הגאולוגי" ריכזו הכורים את מאמציהם בפיתוח מערכות כרייה תת-קרקעיות נרחבות באזורים מבטיחים במיוחד. הכניסה למכרות הייתה דרך פירים אנכיים בקוטר של 80 ס"מ בערך עם גומחות בדפנות ששמשו מעין מדרגות. כלי הכרייה היו אזמל ופטיש. בתחתית פיר הכרייה האנכי נחצבה מנהרה אופקית ראשית וממנה התפצלו מנהרות כרייה בהתאם לפיצול עורקי המינרליזציה.

בחלק מהמערכות נתגלו מפלסים אחדים, זה מעל זה, ופיר פנימי המחבר ביניהם. מפעם לפעם חצבו פירי אוורור ופירים להעלאת העפרות אל פני הקרקע. התכת הנחושת מן העפרות התבצע באחד-עשר מחנות, שחלקם שמשו גם למגורי הפועלים ולאחסון. בתקופת זו השתכללו תנורי ההפקה: התנורים נבנו כגומה חפורה בקרקע, רובם מדופנים באבנים ובחומר. קוטרם ועומקם כ-45 ס"מ, ושניים או שלושה זוגות מפוחים עשויים צינורות של עור וחרס הוחדרו לתוך התנור בנטייה כלפי מטה ולצד הפנימי חוברו מגני מפוח.

גוף המפוח היה עשוי מקערת אבן גדולה, שהייתה מכוסה ביריעות עור ובה פתח עם שסתום. כל פועל הפעיל ברגליו זוג מפוחים. תהליך ההתכה היה מורכב למדי: תחילה הבעירו בתנור במשך שעתיים פחמי עץ, תוך הפעלת המפוחים. כאשר הושגה הטמפרטורה הדרושה (כ-1,200 מעלות צלזיוס), הוכנסו לתנור בהדרגה עפרת נחושת כתושה, תחמוצת ברזל ופחמים. תפקידה של תחמוצת ברזל היה לחזר את הנחושת מתוך העפרה, להנמיך את טמפרטורת ההתכה ולהפחית את צמיגות הסיגים. כעבור חמש שעות נוספות של הפעלת התנור והמפוחים הצטברה הנחושת המותכת הכבדה יותר בתחתית התנור, ומעליה הסיגים המותכים. בשלב זה פתחו בחזית התנור פתח, שדרכו זרמו החוצה מרבית הסיגים. כיכר הנחושת הוצאה כנראה בעזרת מוט עם קצה מתכת. פעולה אחת של תנור דרשה כ-50 ק"ג עפרת נחושת, 100 ק"ג תחמוצת ברזל ו-150 ק"ג פחמי עץ. התוצאה הייתה 1.5 ק"ג נחושת נקיה וכ-25 ק"ג סיגים.

פעילות רומית ומוסלמית קדומה בתמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהמפעל הישראלי הקדים את ימי הרומאים והמוסלמים וניצל את רוב רובם של מרבצי הנחושת העיקרים בתצורת עברונה-עמיר, עיקר הפעילות של הרומאים והמוסלמים התרכזה בנחל עמרם ובאר אורה.

פולחן בבקעת תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתכלות הכוללת על אתרי בקעת תמנע וסביבתה הקרובה מגלה שילוב מרשים של אתרי פולחן במערך התעשייתי של הכרייה וההתכה של הנחושת. בתמנע נמצאו אתרי פולחן פרהיסטוריים וממצאי פולחן ללא אלילים. לגבי האחרונים, רותנברג הניח כי ממצאים אלו קשורים לפולחן מדייני מתקופת הברונזה.

אתר הפולחן המרשים ביותר הוא מקדש לאלה חתחור. האתר התגלה סמוך לאחד מעמודי שלמה. השרידים הקדומים ביותר בו תוארכו לפי הממצא הארכאולוגי לתקופה הכלכוליתית המאוחרת, ונראה שעד אז לא היה זה אתר קדוש. בימי סתי הראשון הוקם במקום מקדש קטן (9 מטרים) לאלה חתחור. אך הוא נהרס והוקם מחדש בימי רעמסס השני. הרצפה רוצפה באבנים לבנות, הוקמה חצר מוגדלת (10 9 X מטרים) ובה היכל ומבוא הבנויים אף הם מאבנים לבנות. בחצר המקדש נמצאו אלפי מנחות. באמצע המאה ה-12 לפנה"ס נסוגו המצרים ממרחב המזרח התיכון ואז גם נסוגו כנראה מהאתר הפולחני הזה. מפעלי הכרייה הגדולים הוקמו כבר לאחר נסיגתם מתמנע. והמדיינים כנראה, הפכו את המקדש בשלב מאוחר יותר לאתר פולחן בעל אופי מקומי-שמי טיפוסי. הם הקימו שורה של מצבות והשתמשו בחלק מהפרטים האדריכליים של המצרים בשימוש משני.

בין שאר הממצאים הקשורים לפולחן במקום, נמצאו יריעות שלתוכן נארגו חרוזים. היריעות היו מקופלות ומוסתרות במערה, יחד עם כלי פולחן. יריעות אלו היו חלק ממשכן - מקדש של עמים נוודים, העשוי מאוהל. בין הממצאים בסביבת יריעות המשכן העתיק נמצא גם נחש נחושת, ומאוחר יותר אף נמצאה התבנית ממנה הנחש נעשה. עקב כך שלא נמצאו פסלי אלילים עם כלי הפולחן ועם היריעות, ההנחה של החוקרים היא שמדובר במשכן (או כיסוי של מקדש) מדייני‏[5]. פירוש דומה נותנים הארכיאולוגים למקדש הקטן שנמצא בתל ערד[6]. בעקבות אמונתם של נוצרים בפטיסטים כי מדובר בגילוי יריעות המשכן המקראי וחלק מכלי הפולחן שלו, הובא לפארק תמנע דגם המשכן בגודלו הטבעי, שנבנה בידי נוצרים גרמנים, והוא מוצג למבקרים‏[7].

בבקעת תמנע התגלה תחריט סלע מימי רעמסס השלישי. בתחריט, המלך רעמסס מעניק מנחה לאלה חתחור. גובה הדמויות כ-80 ס"מ. במרכז הציור שני קרטושים שבהם סימנים של המלך‏[8].

כריית הנחושת לאחר קום המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפעל הנחושת שהיה בתמנע

פעילות כריית הנחושת התחדשה לאחר קום המדינה, וב-1951 הוקמו מכרות חדשים על בסיס כלכלי. בשנת 1954 הוקמה חברת מכרות נחושת תמנע כחברת בת של החברה הממשלתית מחצבי ישראל, ובשנת 1959 היא החלה בכרייה מסחרית של הנחושת, בעשרה מכרות פתוחים ותת-קרקעיים, באמצעות ציוד מכני כבד. בבסיס המכרות הפתוחים נחשפו סלעים של תצורת תמנע. במכרות נחפרו יותר מ-50 ק"מ של מנהרות תת-קרקעיות, במספר מפלסים המסתעפים מאחד המכרות הפתוחים. הקצה הדרומי של המכרה חובר לפיר שירות אנכי דרכו הועלתה העפרה ממעבה האדמה. המנהרות היו רחבות דיין לתנועת כלי רכב. כיום, בעקבות סגירת המפעל והפסקת שאיבת המים, מוצף המכרה התת-קרקעי ברובו במי תהום. המכרות ספקו בזמן הפעלתם 1.1 מיליון טון עפרה לשנה.

הפקת הנחושת נעשתה באמצעים כימיים וכללה כמה שלבים: כריית עפרת הנחושת והובלתה למתקני גריסה וטחינה, ערבוב העפרה והמסתה בחומצה גופרתית. בתהליך זה נוצרה גופרת נחושת. השקעת יתרת שחק הסלע הסיליקטי בשבע בריכות שיקוע ולאחר מכן הובלתו כפסולת לערבה. העברת גופרת הנחושת לשקתות שבהן שוקעו גרוטאות ברזל שקשרו אליהן את הגופרית. הנחושת שהופרדה שקעה והצטברה כצמנט, בריכוז של 77-83%. לאחר ייבוש הבריכות בשמש נותרה הנחושת בקרקעית, והיא נאספה ונשלחה לחו"ל להפרדה באמצעות תהליך אלקטרוליטי. היקף היצוא הגיע ל-16,000 טון בשנה.

בשנות ה-60 וה-70 עבדו במכרות תמנע כ-1,000 איש[דרוש מקור]. בתקופה זו שימש המפעל מקור פרנסה חשוב לתושבי אילת ומנוף לפיתוח העיר. ב-1976 נסגרו מכרות הנחושת לראשונה עקב הפסדים תפעוליים שנבעו מירידת מחירי הנחושת בעולם. ב-1980 נעשה ניסיון לחדש את הפקת הנחושת, ולהוסיף לכך גם את הפקת המנגן. הניסיון לא עלה יפה ופעילות הכרייה נפסקה סופית ב-1984.

כיום מייצרים במפעל גופרת נחושת: ממרכז הארץ מביאים חוטי חשמל ישנים ומחו"ל - חומצה גופרתית. משרים אותם ביחד בדוודים גדולים שהטמפרטורה בהם מעל 100 מעלות ומתקבלת אבקה כחולה של גופרת הנחושת המשמשת בתעשיית הצילום, הדשנים, טיפול בבריכות וכדומה. לאחרונה זכתה החברה המקסיקנית אהמסה בזיכיון לחקירה וכרייה באזור, והתחילה בהפקה נסיונית בתהליכי כרייה מתקדמים.

הפיתוח התיירותי של פארק תמנע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם והר תמנע

מאז סגירת המכרות הוחל בניצול הפוטנציאל הטמון בפיתוח תיירותי של אזור תמנע. עד היום כבר בוצע פיתוח בתחומים רבים, ותוכניות רבות הוצגו על ידי גורמים שונים במטרה לפתח את הפארק. יתרונו של האתר נמצא בשילוב של אתרים ארכאולוגיים, יחידות נוף, הקרבה לאילת המאפשרת הגעה ושהות במקום כחלק מחופשה ללא נסיעה ארוכה, וכן אזורים "הרוסים" או מופרים (של אזור המכרות המודרניים) אשר מאפשרים פיתוח ללא פגיעה נוספת בטבע והתנגדות של גורמי שמירת הטבע. הרעיונות אשר הועלו עד היום כוללים הצעות פיתוח רבות החל מפיתוח מתון של האזור להקלת הביקור באתרים הארכאולוגיים וכלה בתוכניות להקמת אתר נופש בממדי ענק. ככלל, הדילמה בפיתוח המקום נעה בין הרצון לשמור על אופיו המקורי של המקום תוך שיפור התנאים, אמצעי ההסברה ויצירת מקומות פעילות בהם יוכלו המבקרים לבלות נופש פעיל, לצד מרכז קניות בפתח הבקעה, לבין הרצון לנצל את האזור ליצירת אזור נופש פעיל שאינו קשור להיסטוריה של המקום ומנצל את הקיים ליצירת אטרקציות במתכונת פארק שעשועים, תוך הקמת בתי מלון, אכסניות וכדומה.

Mushroom in Timna Park in summer 2011 (3).JPG

תכנון הפארק במצבו כיום בוצע על פי תוכנית של הקק"ל שהוצגה בשנת 1979 ומימושה החל בשנת 1980. פארק תמנע מוכרז כיום כשמורה ומנוהל על ידי מועצה אזורית חבל אילות וקרן קיימת לישראל. הכניסה לפארק היא בתשלום. בכניסה לפארק קיים מבנה קטן שבו ניתן לצפות בתצוגה אור קולית על המקום. בתוך הפארק נסללו כבישי גישה אשר מובילים לאתרים העיקריים – עמודי שלמה, ציורי המרכבות, אתר הקשתות (פירי כריית נחושת), הפטרייה והאגם המלאכותי. הוספו שלטי הכוונה, הותקנו פחי אשפה בכל האתר, נבנו מדרגות אשר עולות לתחריט האלה חתחור בעמודי שלמה, ואתרים ארכאולוגיים הוקפו בגדר. ליד עמודי שלמה נבנה דגם של "אוהל מועד" ומיצג של "יציאת מצרים" – האוהל נבנה בעיקר עבור התיירות הבפטיסטית שהגיעה לפארק תמנע לרגל שנת 2000.

בחלקו הדרום מזרחי של הפארק התפתח מוקד בילוי ופעילות, ובמרכזו אגם מלאכותי. ראשיתו של אגם זה בסוללות עפר שהוקמו כדי להגן על מכרות תמנע החדשים הנמצאים בפתחה הדרומי של הבקעה מפני שטפונות בנחל נחושתן. כתוצאה מכך נקווים המים באגם עונתי קטן למרגלות הסוללה. שטח האגם כ–14 דונם, ולידו נבנו סככות צל, שולחנות וספסלים, מלתחות ושירותים, חניון לילה, מסעדה, מזנון ואוהל בדואי. לקהל המבקרים מוצעות פעילויות שונות כגון רכיבה על גמלים, גן משחקים, פעילות מילוי בקבוקים צבעוניים ומתקן להטבעת "מטבעות שלמה המלך" מנחושת. הפיתוח באתר בוצע במשותף על ידי הקק"ל, המועצה האזורית חבל אילות והמנהלה לפיתוח התיירות בנגב. מצפון לאגם ממוקם אתר ה"נחושתמנע". זהו אתר הסברה והדגמה של סיפור האדם והנחושת בתמנע. באתר דגמי חתכים של כריה ודגם של תנור התכה, וההסבר על כריית והפקת הנחושת בימי קדם מלווה בהדגמה תוך שתוף הקהל. פעילויות נוספות המתבצעות בתמנע הן גלישה ואומגה מאתר הנמצא בצמוד לעמודי שלמה, רכיבה על אופנים, מטווחי חץ וקשת וטיולי לילה עם תאורה לילית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גינת חנן והולצר אסף, אדם ונוף בבקעת תמנע ,אריאל 105-106, (1994), עמודים 51-35
  • גינת חנן, הולצר אסף, שלמון בני, תגר שמוליק, בקעת תמנע (1999)
  • אלי שילר, אילת: אדם ים ומדבר, הוצאת אריאל (1993), ירושלים
  • בנו רוטנברג, מחקרי תמנע 1959-1990, אילת והערבה, עמודים 44-1

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סופי: "מכרות שלמה" שייכים לשלמה המלך, 2 בספטמבר 2013, מעריב
  2. ^ ניר חסוןהמלך והנוודים || מי הקים את מכרות המלך שלמה, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2012
  3. ^ "Age Copper Production at Timna (Israel)
  4. ^ אילן גטניו, "תמנע: המדע החזיר ממלכה ליושנה", 3 בספטמבר 2013, ישראל היום
  5. ^ על המקורות של הפרשנות למקדש מדייני בהקשר עם כריית הנחושת, יצחק מייטליס (לפרשת פקודי) באתר מוסף השבת של מקור ראשון
  6. ^ נחש הנחושת מתמנע (כולל תמונה) באתר מוזיאון ארץ ישראל. ראשון הסוברים שמדובר במשכן מדייני הוא הארכיאולוג בנו רוטנברג, ראש "המשלחת הארכיאולוגית לחקר הערבה" של מוזיאון הארץ ואוניברסיטת תל אביב מ-1974, ור' להלן בהערות.
  7. ^ שחזור המשכן בתמנע כולל תמונות, ופירוט לגבי אופן הגעת המשכן, וההדרכה בידי צוות נוצרי בפטיסטי
  8. ^ A. R. Schulman, The Royal Butler Ramessesemperrē, Journal of the American Research Center in Egypt Vol. 13, 1976, pp. 117-130 ; Raphael Ventura, An Egyptian Rock Stela tn Timnac, Tel Aviv Vol 1/2., 1974, pp. 60-63 ; Ora Lipschitz, Timna (Notes and News), Israel Exploration Journal 22, 1972, pp. 158, PL. 27: A, B ; Atzael, Ancient Egyptian Rock Inscription and Relief Found at Timna, Teva Vaaretz 14, 1972, pp. 218-221. (Hebrew). ; R. Giveon, Egyptian Inscriptions and Finds from a Temple in the Timna Area, Apud The Proceedings of the Fifth World Congress of Jewish Studies, 1969, pp. 50-53 ; B. Rothenberg, An Egyptian Temple of Hathor Discovered in the Southern Aravah (Israel), The Museum Haaretz Bulletin 12, 1970, pp. 28-35


קואורדינטות: 29°46′24″N 34°58′35″E / 29.77333°N 34.97639°E / 29.77333; 34.97639