ברברה מק'קלינטוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברברה מק'קלינטוק
Barbara McClintock
1902 –‏ 1992
Barbara McClintock (1902-1992).jpg
ברברה מק'קלינטוק במעבדתה בקולד ספרינגס הרבור, 1947
תרומות עיקריות
חוקרת ציטוגנטיקה

ברברה מק'קלינטוקאנגלית: Barbara McClintock; ‏16 ביוני 1902 - 2 בספטמבר 1992) הייתה חוקרת ציטוגנטיקה אמריקאית, כלת פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1983, על גילוי הניידות של אלמנטים גנטיים.

חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מק'קלינטוק נולדה בקונטיקט בשנת 1902. בנעוריה ביקשה ללמוד באוניברסיטה, אך אמה התנגדה בטענה שאם תהיה משכילה יקשה עליה למצוא חתן ראוי. אביה התיר לה בסופו של דבר להירשם ללימודים, ובסופו של דבר היא אכן לא התחתנה ולא ילדה אלא הקדישה עצמה למדע. מק'קלינטוק רכשה את שלושת תאריה באוניברסיטת קורנל, ארצות הברית, בין השנים 19191927. היא גילתה עניין בביולוגיה, אך בשנות העשרים נשים לא הורשו ללמוד את התחום, ולכן למדה בוטניקה.

את התעניינותה בתחום הגנטיקה גילתה בזכות קורס לתלמידי שנה א' אצל פרופ' הטצ'יסון. אותה העת, חקר הגנטיקה היה עדיין בחיתוליו, ועדיין לא היה בעל יוקרה בקרב הממסד המדעי. יתר הסטודנטים בקורס התעניינו בחקלאות, ומק'קלינטוק שמחה לקבל מהמרצה הזמנה טלפונית לקורס ההמשך. בזכות פרופ' לסטר שארפ, היא התוודעה לציטולוגיה (חקר התא), והחיבור בין שני התחומים הוביל למחקר בתחום הציטוגנטיקה – האופן שבו פעילות התא, ודרך חלוקתו, משפיעים על התורשה.

מחקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותה העת, טרום עידן הביולוגיה המולקולרית, המחקרים נעשו בצורה של ריבוי מבוקר של מיני בעלי חיים פשוטים (כגון זבוב הפירות) וצמחים שבהם ניתן היה להבחין בקלות בשינוי בביטויים של תכונות (פנוטיפים) לאורך הדורות. על סמך הפנוטיפים ניסו החוקרים לפענח את הקוד הגנטי ואת התהליכים שיצרו אותו. מאוחר יותר נכנס השימוש בקרני רנטגן כאמצעי ליצירת מוטציות מכוונות, אשר אפשרו לחוקרים לעקוב אחר ביטויים ייחודיים לאורך הדורות.

מק'קלינטוק זכתה לתהילה כבר כחוקרת צעירה, בשנות השלושים, כאשר הייתה שותפה לגילוי אופן חלוקת תא הרבייה, ותופעת שחלוף הכרומוזומים. מחקרה התמקד בצמח התירס, אותו הצליחה למפות מבחינה גנטית. התירס לקה בחיסרון משום שבמשך שנה ניתן היה לפתח רק דור צאצאים אחד, אולם יתרונו הגדול היה בשלל התכונות שאחרי השינויים בהם ניתן היה לעקוב בנוחות, ובעיקר סידור הצבעים על פני הקלחים.

חקר צמח התירס הצבעוני, תוך מעקב אחר מיקום הפיגמנטים בקלחים, הביא אותה במהלך שנות הארבעים, למסקנה כי התאוריות של זמנה אינן מסבירות את השינויים בין הדורות. על סמך ממצאיה היא פרסמה תאוריה לפיה ישנם גנים אשר "מקפצים" בין הכרומוזומים בעת חלוקת תא הרבייה (מיוזה). הממסד המדעי של תקופתה הגיב בלעג מר לטענותיה, ויוקרתה המדעית נשחקה, עד שבתחילת שנות החמישים הפסיקה לפרסם את ממצאיה, על אף שהמשיכה במחקר.

ישנם התולים את הדחייה של הממסד המדעי את ממצאיה בכך שאותה העת התקיים ויכוח מר אם אמנם קיים חומר גנטי. מכיוון שניתן היה להבחין רק בפנוטיפים, ואת התהליכים המקדדים – הגנטיים – ניתן היה רק לשער, היו חוקרים שסברו שאין כלל חומר גנטי תורשתי, וכי מדובר רק בהמשגה אנושית של תופעה שלא ניתן להוכיח את קיומה (בדומה ליחס בין גוף לנפש). הממסד המדעי, שתמך ברעיון של חומר מקדד, סבר שהשערותיה של מק'קלינטוק משרתות את הצד השולל בוויכוח, ולכן דחה את ממצאיה.‏[1]

ההכרה המדעית ופרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השישים, עם התפתחות כלי מחקר חדשים, ובעיקר אמצעי ההגדלה האלקטרוניים והביולוגיה המולקולרית, הוכחו השערותיה של מק'קלינטוק, ואף התברר שהן תקפות לגבי מרבית האורגניזמים, ובעלות חשיבות עצומה במגוון רב של תחומי מחקר. הגנים הקופצים כונו טרנספוזונים, ומק'קלינטוק זכתה ליוקרה רבה כמי שהקדימה את זמנה ומשום שהתעקשה על ממצאיה מול הפרדיגמות השגויות של הממסד המדעי.

בשנת 1982 זכתה בפרס וולף יחד עם הביולוג המולקולרי סטנלי כהן (זוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1986), ובשנת 1983 זכתה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לבדה, והייתה בכך לאישה הראשונה והיחידה עד כה, שזוכה לכבוד נדיר זה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברברה מק'קלינטוק בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]