ברדלס אסייתי

ברדלס אסייתי
מצב שימור
	מצב שימור: סכנת הכחדה חמורה סכנת הכחדה חמורה (CR)
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
תת־סדרה:	דמויי חתול
משפחה:	חתוליים
סוג:	ברדלס
מין:	ברדלס ערבות
תת־מין:	ברדלס אסייתי
שם מדעי
	Acinoyx jubatus venaticus; ‏גריפית, 1821
תחום תפוצה

ברדלס אסייתי (גם: צ'יטה מהינדי "चीता cītā", הנגזר מהמילה בסנסקריט chitraka שמשמעותה "מנומר"; שם מדעי: Acinonyx jubatus venaticus) הוא תת-מין של ברדלס. הוא ידוע גם בשם צ'יטה איראנית, משום שהמעטים האחרונים אשר שרדו מתת-מין זה מצויים רק באיראן. אף על פי שנכחד בהודו, יש הממשיכים לכנותו "ברדלס הודי". במהלך התקופה קולוניאלית הבריטית בהודו היה ידוע בשם נמר ציד, שם שנגזר מהעובדה שהוחזק בשבי במספרים גדולים על ידי האצולה ההודית לשם ציד אנטילופות. (בשפות מסוימות כל מיני הברדלס עדיין נקראים כך, למשל בהולנדית: Jachtluipaard).

הברדלס האסייתי מצוי בסכנת הכחדה חמורה. תת-מין זה נמצא רק באיראן, פרט לכמה תצפיות מזדמנות בבלוצ'יסטן שבפקיסטן. הוא חי בעיקר במדבר המרכזי העצום של איראן בכמה אזורים נפרדים של בית הגידול המתאים שנותר. אף על פי שבעבר היה נפוץ בחלקים אחרים של דרום מערב אסיה מסעודיה ועד הודו, כולל אפגניסטן. נכון לשנת 2013, רק 20 ברדלסים זוהו באיראן, אך באזורים מסוימים שטרם נסקרו האוכלוסייה יכולה להגיע לכ-50 עד 100 פרטים. מארץ ישראל הוא נכחד בשנת 1960. הפעם האחרונה בה נראה ברדלס בישראל היה ב-1959 ליד נחל חיון כאשר נהג משאית דיווח על חיה מהירה שרצה ליד הכביש, שלאחר מכן התברר כברדלס.

הברדלס האסייתי הופרד ממשפחתו באפריקה לפני 32,000 שנים בין ל-67,000 שנים. יחד עם השונר הצפוני והנמר הפרסי, הוא אחד משלושת המינים של החתולים הגדולים שנותרו באיראן היום.

אנטומיה ומורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברדלס הוא בעל החיים היבשתי המהיר ביותר בעולם.

ראשו וגופו של ברדלס אסייתי בוגר נמדד ב-112–135 ס"מ עם אורך זנב של בין 66 ל-84 ס"מ. הוא יכול לשקול 34–54 ק"ג, אם כי לרוב הזכר שוקל מעט יותר מן הנקבה.

בית גידול ואומדן אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברדלסים משגשגים בשטחים פתוחים, מישורים קטנים, אזורים מדבריים למחצה, ובתי גידול פתוחים אחרים שבהם יש טרף זמין. הברדלס האסייתי נמצא בעיקר באזורים מדבריים ברחבי דאשת אקביר, בחצי המזרחי של איראן. הברדלסים הנותרים מחלקים לאוכלוסיות נפרדות במרחק רב, ייתכן שחלקם שרדו בחלק היבש של פרובינציית בלוצ'יסטן שבפקיסטן, אך מקומיים טוענים שאלה לא נראו לפחות חמש עשרה שנה. נקבות, בניגוד לזכרים, לא מתמקמות בשטח משלהם אלא נודדות בתוך בתי הגידול שלהם, לעיתים הן נודדות למרחקים מאוד ארוכים, תמונות ממלכודות מצלמה העידו על כך שנקבה אחת היגרה כ-130 ק"מ, מסע שכלל חציית מסילת רכבת ושני כבישים ראשיים. הומן ג'ווקר, מנהל פרויקט השימור הברדלס האסייתי ובית הגידול שלו, הצהיר כי "הדגש הוא רק על אזורים מוגנים ספציפיים; אין זה אפשרי לנהל מעקב שכזה במלכודות מצלמה במהלך הסתיו והחורף כשהברדלס הוא הכי פעיל מבחינה פיזית. בחודש נובמבר 2013, מורטזה אסלאמי, ראש האגודה האיראנית לברדלס (ICS), הצהיר כי 40 עד 70 ברדלסים נותרו בטבע. עדויות של אמהות אשר גידלו בהצלחה גורים הן נדירות מאוד. במאי 2013, תמונות ממלכודת מצלמה הראו כי אם עם שלושה גורים בגיל מוערך של שנה אחת נקלטו בצפון-מזרח איראן. באוקטובר 2013, אנשי שימור הטבע מהקרן הפרסית לשימור חיות הבר צילמו אם וארבעה גורים בטוראן.

טרף[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברדלס האסייתי מעדיף בעיקר אנטילופות קטנות. באיראן התפריט שלו מורכב בעיקר מצבי הודי, צבי פרסי, עז הבר וארנבת מצויה. בישראל הוא היה ניזון בעיקר ממיני צבאים שונים ומכרסמים. האיום העיקרי על המין הוא אובדן של מיני הטרף העיקרי שלו עקב ציד בלתי חוקי ותחרות עם רעיית בעלי חיים מקומיים. מחקר שפורסם בשנת 2012 הצביע שציד ארנבות ומכרסמים כחלק מהתזונה של הברדלס, אינו מהווה מקור משמעותי של תזונה בשל גודלם היחסי הקטן והקושי להיתפס. בהודו, לפני שנכחד שם, הטרף היה בשפע, בעיקר אנטילופה הודית, צבי הודי ולעיתים אייל נקוד ונילגאי.