ברונו פונטקורבו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ברונו פונטקורבואיטלקית: Bruno Pontecorvo; ‏22 באוגוסט 1913 - 24 בספטמבר 1993) היה פיזיקאי יהודי יליד איטליה שפעל בפיתוח פצצת האטום, במסגרת פרויקט מנהטן בימי מלחמת העולם השנייה. בשנת 1950 ערק לברית המועצות.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברונו פונטקורבו נולד בשנת 1913 בעיר פיזה באיטליה למשפחה יהודית חילונית, ובן דודו של אנצו סרני. בשנת 1931, בהיותו בן 18 נתקבל לקורס לפיזיקה באוניברסיטת רומא שהתנהל בהדרכתו של הפיזיקאי אנריקו פרמי, מי שעתיד להיות לימים מאבות פצצת האטום. פונטקורבו הפך להיות מעוזריו הקרובים של פרמי והשתייך לקבוצת תלמידיו הנבחרים שכונתה אחר-כך הבחורים מוויה פניספרנה, על שם הרחוב בו שכן המכון לפיזיקה שבו עבדו. בשנת 1934 נטל חלק בניסוי שערך פרמי שהוביל לגילוי הביקוע הגרעיני. בשל חוקי האפליה נגד היהודים שיצאו באיטליה הפשיסטית עבר פונטקורבו בשנת 1936 לפריז לעבוד במעבדתו של הפיזיקאי פרדריק ז'וליו-קירי חתן פרס נובל לכימיה.

בימי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסת הנאצים לפריז ביוני 1940 נמלט פונטקורבו לספרד ומשם הגיע לארצות הברית בה השיג עבודה בחברת נפט בטולסה שבמדינת אוקלהומה. בשל דעותיו השמאליות לא נקרא פונטקורבו להצטרף לפרויקט מנהטן בו פותחה פצצת האטום, אך בשנת 1943 הוא נקרא להצטרף למעבדת מונטריאול בקנדה שסייעה לפרויקט מנהטן. בקנדה הגיש פונטרורבו בקשה לקבלת אזרחות בריטית.

בתוכנית האטום הבריטית ועריקתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקיבל אזרחות בריטית יצא פונטקורבו בשנת 1948 לבריטניה והצטרף לתוכנית הגרעין הבריטית בתחנת הניסויים האטומית בהרוול. בשנת 1950 הוא נתמנה לתפקיד ראש המחלקה לפיזיקה באוניברסיטת ליברפול ואמור היה להתחיל בתפקידו בינואר 1951. למרות המינוי, ב 31 באוגוסט 1950, בהיותו בחופשה באיטליה יצא עם אשתו הלנה מיאנה ושלושת ילדיו לסטוקהולם ומשם המשיכו בדרכם לפינלנד. בני המשפחה הוסעו במכונית של השגרירות הסובייטית לנמל ויצאו בספינה לברית המועצות.

בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עריקתו של פונטקורבו גרמה לדאגה בשרותי הביון של מדינות המערב שחששו מהעברת סודות הנשק הגרעיני לברית המועצות, לאחר שכחצי שנה קודם לכן ב 1 במרץ 1950 הועמד לדין בארצות הברית מדען האטום הבכיר קלאוס פוקס, ונמצא אשם בהעברת מידע גרעיני לסובייטים ונדון ל-14 שנות מאסר. החששות הופגו כאשר נתברר כי לפונטקורבו הייתה אך גישה מוגבלת למידע סודי.

בברית המועצות זכה פונט בכבוד רב, הוענקו לו זכויות היתר השמורים ל נומנקלטורה, חוג בכירי השלטון והמפלגה הקומוניסטית. הוא עבד במכון למחקר גרעיני בעיר דובנא צפונית למוסקבה. הוא עסק במחקר עיוני ובשנת 1953 הוענק לו פרס סטלין.

חמש שנים לאחר עריקתו, בפברואר 1955, נתן פונטקורבו בגלוי אישור לכך כי הוא נמצא בברית המועצות. .היה זה כשפרסם בשני העיתונים הסוביטיים השובים ביותר, פרבדה, בטאון המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ואיזבסטיה, בטאון ממשלת ברית המועצות, מאמר פרי עטו הקורא לאיסור הנשק הגרעיני. במאמר הגדיר עצמו כ"פרופסור ובעל פרס סטלין". במקביל הופיע במסיבת עיתונאים בה הסביר את מניעיו לעזוב את המערב ולעבוד בברית המועצות. שנים רבות לא יצא פונטקורבו מברית המועצות. לראשונה עשה כן בשנת 1978 כאשר הגיע לביקור באיטליה ארץ הולדתו.

בשנת 1958 הוא נתקבל כחבר בהאקדמיה הרוסית למדעים וזכה לקבל פעמיים את "אות לנין".

ברונו פונטקורבו נפטר בדובנא בשנת 1993. גופתו נשרפה על פי צוואתו. מחצית מאפרו נטמנה בכנסייה ברומא ומחצית נטמנה בדובנא. בן 80 היה במותו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]