ברטה צוקרקנדל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט המנציח את מיקום הסלון של ברטה צוקרקנדל בפאלה ליבן-אאוספפיץ

ברטה צוקרקנדלגרמנית: Berta Zuckerkandl;‏ 13 באפריל 1864 - 16 באוקטובר 1945) הייתה מבקרת אמנות ועיתונאית יהודיה-אוסטרית ובעלת הסלון התרבותי החשוב ביותר בווינה ממפנה המאה העשרים ועד האנשלוס.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אביה, מוריץ שפס (Szeps), שמקור משפחתו מגליציה, היה עורך ומו"ל העיתון הליברלי נויה וינר טאגבלאט. בנעוריה הצטרפה ברטה, יחד עם אחותה סופי לאביה במפגשים עם שועי עולם, בהם רודולף, נסיך הכתר האוסטרי, ראש ממשלת בריטניה בנימין ד'יזראלי וראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו. אחיו של קלמנסו, פול, אף נשא לאשה את סופי, אחותה של ברטה.

ב-1886 נישאה לפרופסור לרפואה ואנטומיה באוניברסיטת וינה, אמיל צוקרקנדל. השניים התגוררו בפרבר דבלינג (Döbling). אמיל נפטר ב-1910 וב-1917 עברה ברטה לפאלה (ארמון) ליבן-אאוספפיץ (Palais Lieben-Auspitz) ברינגשטראסה, השדרה המקיפה את מרכז וינה. ברטה הזמינה אל ביתם את מיטב היוצרים בבירה הוינאית, אמנים ואינטלקטואלים מהתנועה המודרניסטית, שהיו בין מייסדי הזצסיון הווינאי. הסלונים התרבותיים הוינאיים היוו חלופה למוסדות הרשמיים שהיו שמרניים, אנטישמיים ושוביניסטים. בין המבקרים הקבועים בסלון נמנו גוסטב קלימט, ארתור שניצלר, פרנץ ורפל, פליקס זאלטן, אגון פרידל, יוהאן שטראוס, אלמה וגוסטב מאהלר (שנפגשו לראשונה אצל צוקרקנדל), הוגו פון הופמנסתאל ומקס ריינהרדט. כמו כן ביקרו בו מוריס ראוול ואוגוסט רודן בעת ביקוריהם בבירה האוסטרית. לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933) הצטרפו לסלון אינטלקטואלים גולים כאלברט איינשטיין, ולטר גרופיוס וברטולד ברכט.

צורקנדל כתבה ביקורות בתחומי האמנות והתיאטרון בעיתונים וינר אלגמיינה צייטונג (Wiener Allgemeine Zeitung) ונוייה וינר ז'ורנל (Neue Wiener Journal). כן חיברה מספר חיבורים על אמנות זמנה ותירגמה מספר ספרים מצרפתית.

לאחר ה"אנשלוס" (צירוף אוסטריה לגרמניה הנאצית, 1938) סייע הסופר הצרפתי פול ג'רלדי (Paul Géraldy) לברטה להמלט לפריז. ב-1940 עברה לאלג'יר, שם עבדה צוקרקנדל ברדיו שהפעילו בעלות הברית וקראה לאוסטרים להתנגד לכיבוש הגרמני. לאחר תום המלחמה שבה לפריז חולה מאד ונפטרה שם. היא קבורה בבית הקברות פר לשז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אן-מארי אוקונור, האשה בזהב: הסיפור המופלא של יצירת המופת של גוסטב קלימט "דיוקן אדלה בלוך באור". הוצאת פן/ידיעות ספרים 2013 עמ' 90-92; 224-227