בריטניה במשחקים האולימפיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בריטניה במשחקים האולימפיים
בריטניהבריטניה
המשלחת הבריטית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון (1908)
המשלחת הבריטית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון (1908)
הוועד האולימפי הלאומי
קוד ייצוג GBR
שם האגודה האולימפית הבריטית
מדליות קיץ
דירוג:
3
זהב
284
כסף
318
ארד
314
סה"כ
916
מדליות חורף
דירוג:
18
זהב
12
כסף
5
ארד
17
סה"כ
34
השתתפות במשחקי הקיץ אפור: לא השתתפה)
18961900190419081912192019241928193219361948195219561960196419681972197619801984198819921996200020042008201220162020
השתתפות במשחקי החורף אפור: לא השתתפה)
192419281932193619481952195619601964196819721976198019841988199219941998200220062010201420182022

בריטניה היא אחת מארבע המדינות היחידות שהשתתפו בכל המשחקים האולימפיים שנערכו בעת החדשה מאז חידושם באולימפיאדת אתונה (1896) (לצדן של אוסטרליה, יוון ושווייץ). לאורך השנים, זכו הספורטאים הבריטים ב-285 מדליות, מהן 285 מדליות זהב, ובריטניה מדורגת שלישית בטבלת המדליות של כל הזמנים, אחרי ארצות הברית וברית המועצות. הענפים הבולטים ביותר הם אתלטיקה (203 מדליות, מהן 55 מדליות זהב, מקום שלישי אחרי ארצות הברית וברית המועצות), אופניים (87 מדליות מהן 32 מדליות זהב, מקום שלישי אחרי צרפת ואיטליה), חתירה (68 מדליות מהן 31 מדליות זהב, מקום שלישי אחרי ארצות הברית וגרמניה המזרחית) ושיט (58 מדליות, מהן 28 מדליות זהב, יותר מכל מדינה אחרת). בטריאתלון מוליכה בריטניה את טבלת המדליות יחד עם שווייץ, בהוקי שדה היא מדורגת במקום הרביעי, אחרי הודו, הולנד ואוסטרליה וברכיבה היא מדורגת במקום החמישי, אחרי גרמניה, שוודיה, צרפת וארצות הברית. בריטניה גם אירחה את המשחקים שלוש פעמים, שלושתן בלונדון.

מהאולימפיאדה הראשונה באתונה 1896 ועד אולימפיאדת פריז (1924), בריטניה לרוב אחת מחמשת המדינות אשר הובילו את טבלת המדליות. מאז ירד מעמדה של בריטניה בו זכתה במיעוט מדליות שלשיא השפל הגיעה באולימפיאדת אטלנטה בה השיגה בריטניה מדליית זהב אחת בלבד. בעקבות זה הוקם ב-1997 גוף ממשלתי עם תקציב של מאות מיליוני ליש"ט שמטרתו תכנון אסטרטגי של הספורט האולימפי במדינה. ההישגים באו לידי ביטוי באולימפיאדת בייג'ינג שזכתה במקום הרביעי בטבלת המדליות ולשיא הגיעה בריטניה באולימפיאדת ריו בו זכתה במקום השני בטבלת המדליות אחרי ארצות הברית[1].

מעמדן של טריטוריות בריבונות בריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומות הממלכה המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה, היא הממלכה המאוחדת, מורכבת מארבע אומות (Home Nations): אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד. בענפי ספורט מסוימים בכל אומה התאחדות ספורט נפרדת. הענף הבולט ביותר בהקשר זה הוא כדורגל.

נבחרת בריטניה בכדורגל, אולימפיאדת סטוקהולם (1912)

עד אולימפיאדת מינכן (1972) ייצגה את בריטניה נבחרת כדורגל המורכבת מכדורגלנים מכל הממלכה, אף שברובם היו אנגלים. במקביל, בתחרויות כגון גביע העולם בכדורגל ואליפות אירופה בכדורגל, התמודדו נבחרות אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד בנפרד, לעיתים אף זו נגד זו. נבחרות האומות כשלעצמן לא יכולות להשתתף במשחקים האולימפיים, אף שלעיתים הגיעו להישגים שהיו מקנים להן את זכות ההשתתפות לו היו מייצגות מדינה או טריטוריה בעלת ועד אולימפי. כך, למשל, העפילה נבחרת אנגליה הצעירה לשלב חצי הגמר באליפות אירופה לנבחרות עד גיל 21 בשנת 2007, אך את מקומה באולימפיאדת בייג'ינג (2008) תפסה נבחרת איטליה.

לקראת המשחקים האולימפיים שנערכו על אדמת בריטניה ב-2012, התעוררה שוב שאלת הנבחרת המאוחדת, שכן נבחרת המדינה המארחת משתתפת באופן אוטומטי במשחקים. בעוד שהתאחדות הכדורגל של אנגליה תמכה במהלך זה, התאחדויות הכדורגל של ויילס וצפון אירלנד הביעו התנגדות עזה, ואילו התאחדות הכדורגל הסקוטית סירבה אפילו להשתתף בשיחות שהתנהלו בעניין. ההתאחדויות המתנגדות חששו ממדרון חלקלק שיביא לאובדן מעמדן המיוחד בפיפ"א. רק לאחר שפיפ"א התחייבה כי מעמדן העצמאי של ההתאחדויות לא ייפגע גם אם תוקם נבחרת בריטית, הן הסירו את התנגדותן.

בכדורעף ובכדורסל, ענפים פחות פופולריים בבריטניה ובעלי מסורת יריבויות מפותחת פחות, כבר הוקמו נבחרות מאוחדות. נבחרת בריטניה בכדורסל, שכמעט כולה על טהרת הכדורסלנים האנגלים, אף השתתפה באליפויות אירופה בכדורסל ב-2009, ב-2011 וב-2013.

היבט נוסף של חלוקתה ההיסטורית של הממלכה המאוחדת לאומות בא לידי ביטוי בהסכם בין הוועדים האולימפיים של בריטניה ושל אירלנד, לפיו רשאים ספורטאים מצפון אירלנד לבחור האם לייצג את בריטניה או את אירלנד.

מושבות וטריטוריות בריטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחלק מהמושבות והטריטוריות הבריטיות יש ועדים אולימפיים עצמאיים, והן שולחות משלחות נפרדות למשחקים האולימפיים. מושבות אלה כוללות את איי הבתולה הבריטיים, איי קיימן וברמודה.

לא מעט מדינות עצמאיות החלו להשתתף במשחקים עוד בהיותן בריבונות בריטית: אוגנדה, אוסטרליה, אנטיגואה וברבודה, איי בהאמה, בליז, גאנה, גיאנה, ג'מייקה, דרום אפריקה, הודו, זמביה, טרינידד וטובגו, מלטה, מצרים, ניגריה, סינגפור, פיג'י וקניה.

הונג קונג שלחה אף היא משלחת עצמאית כשהייתה בריבונות בריטית, והיא ממשיכה לשלוח משלחת נפרדת גם כיום, כשהיא חלק מסין.

באולימפיאדת מלבורן (1956) השתתפה גם המושבה צפון בורנאו (כיום חלק ממלזיה) ובאולימפיאדת רומא (1960) השתתפה פדרציית המושבות איי הודו המערבית, שהתפרקה מאוחר יותר לברבדוס, ג'מייקה וטרינידד וטובגו.

בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הוזמנה משלחת מקומית להשתתף באולימפיאדת ברלין (1936), אך היא דחתה את ההזמנה בשל קיומם של המשחקים בגרמניה הנאצית.

אירוח המשחקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לונדון אירחה שלוש אולימפיאדות, ב-1908, ב-1948 וב-2012, והיא העיר היחידה בעת החדשה שאירחה את המשחקים שלוש פעמים.

אצטדיון וייט סיטי, שבו נערכה אולימפיאדת לונדון (1908)

האולימפיאדה של 1908 הייתה אמורה להיערך ברומא, אך התפרצות הר הגעש וזוב ב-1906 שגרמה לנזקים כבדים בעיר נאפולי, הביאה את שלטונות איטליה להעדיף להקצות משאבים לשיקום העיר ולא לאירוח המשחקים. לונדון נבחרה לארח אותם, לאחר שהועדפה על פני ברלין.

ב-1939 נבחרה לונדון לארח את המשחקים שנועדו להתקיים ב-1944, לאחר שגברה על רומא, דטרויט, לוזאן, אתונה, בודפשט, הלסינקי ומונטריאול. המשחקים בוטלו בסופו של דבר בשל מלחמת העולם השנייה, ותחת זאת אירחה לונדון את אולימפיאדת 1948, לאחר שהועדפה על פניהן של בולטימור, לוזאן, לוס אנג'לס ופילדלפיה.

במכרז שנערך על אירוח המשחקים של 2012 גברה לונדון על פריז ברוב של ארבעה קולות. מועמדות אחרות שקיבלו פחות קולות משתיהן היו מדריד, ניו יורק ומוסקבה.

מרים המשקולות לונססטון אליוט, האלוף האולימפי הבריטי הראשון

שתי ערים בריטיות נוספות התמודדו על אירוח אולימפיאדות. בירמינגהאם התמודדה על אירוח המשחקים של 1992, אך דורגה במקום החמישי, לאחר ברצלונה, פריז, בריזביין ובלגרד. מנצ'סטר התמודדה על אירוח המשחקים פעמיים. ב-1996 דורגה במקום החמישי, אחרי אטלנטה, אתונה, טורונטו ומלבורן, וב-2000 דורגה במקום השלישי אחרי סידני ובייג'ינג.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדת אתונה (1896)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת אתונה (1896) השתתפו 10 ספורטאים בריטים ואירים. הם זכו ב-7 מדליות, מהן שתי מדליות זהב, ודורגו במקום החמישי בטבלתה המדליות. במדליות הזהב זכו הטניסאי האירי ג'ון פיוס בולאנד ומרים המשקולות הסקוטי לונססטון אליוט, שזכה גם במדליית כסף. מדליות נוספות הושגו באתלטיקה וברכיבת אופניים.

בולאנד זכה במדליית זהב גם בטורניר הזוגות, עם שותפו הגרמני פרידריך טראון, ואילו ג'ורג' רוברטסון זכה במדליית הארד יחד עם שותפו האוסטרלי אדווין פלאק. זכיות אלה נזקפות בנתוני הוועד האולימפי הבינלאומי לזכותה של "נבחרת מעורבת".

אולימפיאדת פריז (1900)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת פריז (1900) זינק מספר המשתתפים ל-102. הם זכו ב-30 מדליות, מהן 15 מדליות זהב, ודורגו במקום השלישי בטבלת המדליות, אחרי המארחת צרפת וארצות הברית. הענפים הבולטים היו טניס (8 מדליות, מהן 4 מדליות זהב), אתלטיקה (7 מדליות, מהן 3 מדליות זהב) ושיט (4 מדליות, מהן 3 מדליות זהב).

האחים הטניסאים רג'ינלד ולורנס דוהרטי

כמה מהספורטאים זכו במספר מדליות. הטניסאית שרלוט קופר זכתה במדליית הזהב בטורניר היחידות ובטורניר הזוגות המעורבים. שותפהּ בזוגות המעורבים, רג'ינלד דוהרטי, זכה גם במדליית ארד בטורניר היחידים ובמדליית זהב בטורניר הזוגות, בו שיחק לצדו של אחיו הצעיר, לורנס דוהרטי, שזכה גם במדליית הזהב בטורניר היחידים. האתלט צ'ארלס בנט זכה במדליית זהב בריצת 1500 מטר ובמדליית כסף בריצת 4000 מטר מכשולים. אצן נוסף, סידני רוברטסון, זכה במדליית כסף בריצת 2500 מטר מכשולים ובמדליית ארד בריצת 4000 מטר מכשולים. השחיין ג'ון ג'רוויס זכה במדליות זהב במשחים ל-1000 ול-4000 מטרים בסגנון חופשי.

בענפי הספורט הקבוצתי לא השתתפו באותם ימים נבחרות לאומיות, ואת בריטניה ייצגו מועדוני ספורט מקומיים. קבוצת אפטון פארק זכתה במדליית זהב בכדורגל, לאחר שגברה על קבוצות מצרפת ומבלגיה. גם בכדורמים ובקריקט זכו מועדוני ספורט בריטיים במדליות זהב (אם כי בקריקט השתתפה פרט לקבוצה הבריטית רק עוד קבוצה אחת, מצרפת), וקבוצת רוגבי הגיעה למקום השני (מבין שלוש נבחרות).

מדליות נוספות הושגו בגולף ובחתירה.

אולימפיאדת סנט לואיס (1904)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות רבות לא השתתפו באולימפיאדת סנט לואיס (1904), וגם בריטניה לא שלחה משלחת רשמית. עם זאת, שלושה ספורטאים אירים נטלו חלק במשחקים, והישגיהם נזקפים לזכותה של בריטניה, מאחר שבאותה תקופה הייתה אירלנד חלק ממנה, וספורטאים אירים נטלו חלק במשלחת הבריטית עד עצמאות אירלנד ב-1922.

שלושת הספורטאים הגיעו להישגים נאים. טום קילי זכה במדליית זהב בקרב עשר, ועמיתו ג'ון הולוויי הגיע למקום הרביעי. ג'ון דיילי זכה במדליית הכסף במרוץ מכשולים ל-2,590 מטרים. בשל מיעוט המדינות המשתתפות, די היה בהישגים אלה כדי שבריטניה תדורג במקום השישי בטבלת המדליות.

אולימפיאדת לונדון (1908)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטניסאית דורותי צ'יימברס, האלופה האולימפית באולימפיאדת לונדון

האולימפיאדה אותה אירחה לונדון ב-1908 הייתה המוצלחת בתולדותיה של בריטניה. הספורטאים הבריטים זכו ב-146 מדליות, מהן 56 מדליות זהב, ובפעם היחידה בתולדותיה ניצבה בריטניה בראש טבלת המדליות. הענפים הבולטים ביותר היו אתלטיקה, קליעה, טניס, איגרוף ורכיבה על אופניים.

הספורטאי שזכה במירב המדליות בנבחרת בריטניה, היה השחיין הנרי טיילור שזכה ב-3 מדליות זהב, במשחים ל-400 מטר ול-1500 מטר חופשי וכן במשחה שליחים 4x200 מטר חופשי, שיא בריטי שהושווה רק לאחר 100 שנה בשנת 2008 על ידי רוכב האופניים כריס הוי.

האתלטים הבריטים זכו ב-17 מדליות, מהן 7 מדליות זהב. ג'ורג' לרנר זכה בשתי מדליות זהב, בהליכה ל-3,500 מטר ול-10 מייל. בשתי התחרויות זכה במדליית הכסף בריטי נוסף, ארנסט וב. ארתור ראסל זכה במדליית הזהב בריצת 3,200 מטר מכשולים, והיה שותף לזכייה בריצתה קבוצתית ל-3 מייל. וינדהאם הולסוול קבע שיא אולימפי בריצת 400 מטר, וכך עשה גם נורמן האלוס בשלב חצי הגמר בריצת 1500 מטר, אך בשלב הגמר הגיע רק למקום השלישי.

הטניסאים זכו ב-15 מדליות, מהן 6 מדליות זהב. הבריטים זכו בשלושת המקומות הראשונים בתחרויות הנשים, הזוגות, ובתחרות הגברים באולמות סגורים. ג'וזיה ריצ'י זכה במדליית הזהב בטורניר היחידים, במדליית הארד בטורניר באולמות סגורים, ובמדליית הכסף בטורניר הזוגות (יחד עם ג'יימס פארק). ארתור גור זכה בשתי מדליות זהב: בטורניר היחידים באולמות סגורים ובטורניר הזוגות באולמות סגורים (יחד עם ג'ורג' סימונד).

ענפים בולטים נוספים היו קליעה (21 מדליות, מהן 6 מדליות זהב), איגרוף (14 מדליות, מהן 5 מדליות זהב; למעשה, כל המדליות האפשריות פרט למדליית כסף אחת), רכיבה על אופניים (8 מדליות, מהן 5 מדליות זהב), חתירה (8 מדליות, מהן 4 מדליות זהב), שחייה (7 מדליות, מהן 4 מדליות זהב), שיט (6 מדליות, מהן 4 מדליות זהב) והיאבקות (10 מדליות, מהן 3 מדליות זהב). כן זכו ספורטאים בריטים במדליות בהחלקה אומנותית, התעמלות, ז'ו דה פום, מחבטים (ענף בו כל המשתתפים היו בריטים), משיכת חבל, סיף וקשתות.

גם בענפי הספורט הקבוצתי זכו הקבוצות הבריטיות להישגים. בהוקי שדה השתתפו 6 נבחרות, ארבע מהן בריטיות - אנגליה, אירלנד, ויילס וסקוטלנד. נבחרת אנגליה דורגה ראשונה, אירלנד שנייה וסקוטלנד שלישית, והישגיהן נזקפים כולם לזכות בריטניה. בכדורגל השתתפו לראשונה נבחרות לאומיות. הנבחרת הבריטית זכתה במדליית הזהב לאחר שגבה על נבחרת דנמרק במשחק הגמר. בתחרויות הפולו השתתפו 3 קבוצות בריטיות, שחלקו ביניהן את המדליות. נבחרת הכדורמים העפילה אוטומטית למשחק הגמר, בו גברה על נבחרת בלגיה. בתחרויות הלקרוס והרוגבי השתתפו רק שתי נבחרות. בלקרוס הפסידו הבריטים לקנדים וברוגבי לאוסטרלאסיה, אבל די היה בכך כדי להקנות לבריטים את מדליות הכסף בענפים אלה. במשחקים נערכו גם שלושה מרוצי סירות מנוע, אך בכל אחד מהן סיימה רק נבחרת אחת, בשל הרוחות החזקות. בשניים מהמרוצים היה זה הצוות הבריטי.

אולימפיאדת סטוקהולם (1912)[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחק הגמר בין נבחרות בריטניה ודנמרק באולימפיאדת סטוקהולם

גם באולימפיאדת סטוקהולם (1912) הגיעו הספורטאים הבריטים להישגים נאים, אף שלא חזרו על הישגיהם בלונדון. הם זכו ב-41 מדליות, מהן 10 מדליות זהב, ודורגו במקום השלישי בטבלת המדליות, אחרי ארצות הברית, והמארחת שוודיה. הענפים הבולטים ביותר היו אתלטיקה (8 מדליות, מהן 2 מזהב), קליעה (9 מדליות, בהן אחת מזהב), טניס (6 מדליות, מהן 2 מזהב) וחתירה (4 מדליות, מהן 2 מזהב).

כמה ספורטאים בלטו במיוחד. הטניסאי צ'ארלס דיקסון זכה במדליית הזהב בתחרות הזוגות המעורבים (יחד עם אדית הנאם), במדליית כסף בטורניר באולמות סגורים ובמדליית ארד בטורניר הזוגות באולמות סגורים (עם אלפרד בימיש). שותפתו של דיקסון, אדית הנאם, זכתה גם במדליית זהב בטורניר היחידות. הקלע ויליאם פים זכה במדליית זהב ובמדליית כסף, רוכב האופניים פרדריק גראב זכה בשתי מדליות כסף, והשחיין ג'ק הטפילד זכה במדליות כסף במשחים ל-400 ול-1500 מטרים בסגנון חופשי, והיה שותף לזכייתה של רביעיית השליחים הבריטית במדליית הארד במשחה ל-4‏X‏200 בסגנון חופשי.

נבחרת הכדורגל זכתה בתואר השני ברציפות, גם הפעם לאחר ניצחון על נבחרת דנמרק. נבחרת הכדורמים זכתה אף היא במקום הראשון, לאחר שהביסה את נבחרת אוסטריה במשחק על מדליית הזהב. מדליות נוספות הושגו בהתעמלות, משיכת חבל, סיף וקפיצה למים.

אולימפיאדת אנטוורפן (1920)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הבריטית הגיעה להישגים דומים באולימפיאדת אנטוורפן (1920): 43 מדליות, מהן 15 מדליות זהב, שהקנו לה את המקום השלישי בטבלת המדליות, אחרי ארצות הברית ושוודיה. הענפים הבולטים היו אתלטיקה (12 מדליות, מהן 4 מדליות זהב), טניס (6 מדליות, מהן 2 מדליות זהב) ואיגרוף (6 מדליות, מהן 2 מדליות זהב).

נושא הדגל הבריטי בטקס הפתיחה היה פיליפ נואל-בייקר, לימים חבר הפרלמנט הבריטי מטעם מפלגת הלייבור, שר החוץ בממשלתו של קלמנט אטלי וחתן פרס נובל לשלום.

הטניסאית קתלין מק'קיין זכתה במדליית זהב בטורניר הזוגות (יחד עם מרגרט מק'נייר), במדליית כסף בטורניר הזוגות המעורבים (יחד עם מקסוול ווסנאם) ובמדליית ארד בטורניר היחידות. שותפהּ של מק'קיין, ווסנאם, זכה אף הוא במדליית זהב בטורניר הזוגות, יחד עם אוזוולד טרנבול. האצן אלברט היל זכה בשתי מדליות זהב, בריצת 800 מטר ובריצת 1,500 מטר. גאי באטלר זכה במדליית כסף בריצת 400 מטר, והיה שותף לזכייתה במדליית זהב של רביעיית השליחים הבריטית במרוץ ל-400X4 מטרים.

ארבע נבחרות בריטיות סיימו במקומות הראשונים: נבחרת ההוקי (לאחר שגברה על שלוש יריבותיה מבלגיה, דנמרק וצרפת), נבחרת הפולו (לאחר שגברה במשחק הגמר על נבחרת ספרד), הנבחרת במשיכת חבל (לאחר שגברה על הולנד) ונבחרת הכדורמים (לאחר שגברה על בלגיה). נבחרת הכדורגל הודחה כבר בסיבוב הראשון, לאחר שהפסידה לנבחרת נורווגיה.

מדליות נוספות הושגו בהחלקה אומנותית, חתירה, קפיצה למים, רכיבת אופניים, שחייה ושיט.

אולימפיאדת פריז (1924)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרולד אברהמס
המשלחת הבריטית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת אמסטרדם

באולימפיאדת פריז (1924) נעדרו לראשונה הספורטאים האירים מהמשלחת הבריטית, לאחר שאירלנד זכתה בעצמאותה, ויוצגה במשלחת נפרדת. הספורטאים הבריטים זכו ב-34 מדליות, בהן 9 מדליות זהב, ודורגו במקום הרביעי, אחרי ארצות הברית, פינלנד והמארחת צרפת.

הענף בו בלטה בריטניה במיוחד היה האתלטיקה. האתלטים הבריטים זכו ב-11 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. האצן היהודי הרולד אברהמס זכה במדליית זהב בריצת 100 מטר ואף קבע שיא אולימפי (10.6 שניות). אברהמס גם היה שותף לזכייתה של רביעיית השליחים במדליית הכסף במרוץ ל-100X4 מטרים, לאחר שבשלב המוקדמות קבעה שיא עולם חדש (42.0 שניות). אריק לידל קבע שיא עולם חדש בריצת 400 מטר (47.6 שניות) כשזכה במדליית הזהב, ובמדליית ארד בריצת 200 מטר. סיפורם השתתפותם של השניים במשחקים תועד בסרט "מרכבות האש".

ענפים בולטים נוספים היו איגרוף (4 מדליות, מהן 2 מזהב), חתירה (2 מדליות זהב) ושחייה 4 מדליות, מהן מדליית זהב אחת, שבה זכתה לוצי מורטון במשחה ל-200 מטר חזה והייתה לאישה הבריטית הראשונה שזכתה במדליית זהב אולימפית בשחייה. ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים בריטים במדליות היו היאבקות, טניס, סיף, קליעה, רכיבה על אופניים ושיט.

בענפי הספורט הקבוצתי ההצלחה הייתה פחותה. נבחרת הפולו הייתה היחידה שהגיעה להישגים, כשזכתה במקום השלישי. נבחרת הכדורגל כלל לא השתתפה במשחקים.

אולימפיאדת אמסטרדם (1928)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגיה של בריטניה באולימפיאדת אמסטרדם (1928) ירדו ל-20 מדליות, מהן 3 מדליות זהב, והיא דורגה במקום ה-11.

דגלאס לאו זכה במדליית זהב שנייה ברציפות בריצת 800 מטר. עמיתו דייוויד ברלי זכה בריצת 400 מטר משוכות ובמדליית הזהב השלישית זכתה רביעיית חותרים ממועדון החתירה של טריניטי קולג' בקיימברידג'. יתר המדליות הושגו אף הן בענפים אלה, וכן בהיאבקות, התעמלות, סיף, רכיבה על אופניים ושחייה.

אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) זכו הספורטאים הבריטים ב-16 מדליות, מהן 4 מדליות זהב, והיא דורגה במקום השמיני.

מחצית המדליות הושגו באתלטיקה. טומי המפסון זכה במדליית זהב בריצת 800 מטר תוך קבעית שיא עולם חדש, ובכך היה לאתלט הראשון בהיסטוריה שרץ ריצה זו מתחת ל-1:50 דקות. נוסף לכך, היה שותף לזכייתה של רביעיית השליחים במדליית כסף ב-4x400 מטר. טומי גרין זכה במדליית זהב בהליכה ל-50 ק"מ. החותר יו אדוארדס זכה בשתי מדליות זהב, הן בתחרות הזוגות והן בתחרות הרביעיות. מדליות נוספות הושגו בסיף, רכיבה על אופניים, שחייה ושיט.

אולימפיאדת ברלין (1936)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגי הספורטאים הבריטים ירדו עוד יותר באולימפיאדת ברלין (1936), כשזכו ב-14 מדליות, מהן 4 מדליות זהב. בריטניה דורגה במשחקים אלה במקום העשירי. גם הפעם מחצית המדליות הושגו באתלטיקה, והיתר בחתירה, רכיבה על אופניים, רכיבה על סוסים ושיט.

אולימפיאדת לונדון (1948)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לונדון הייתה לעיר השנייה בעת החדשה שמארחת את המשחקים בפעם השנייה (אחרי פריז), ובריטניה הייתה למדינה השלישית שמארחת את המשחקים בפעם השנייה (אחרי צרפת וארצות הברית). בניגוד למשחקים הקודמים שאירחה, בהם הייתה דומיננטית, הישגי הספורטאים הבריטים באולימפיאדת לונדון (1948) היו צנועים יותר. הם זכו ב-23 מדליות, מהן 3 מדליות זהב, ודורגו במקום ה-12 בטבלת המדליות.

במדליות הזהב זכו צמדי החותרים ריצ'רד ברנל וברט בושנל, ורן לורי וג'ק וילסון, וכן צמד השייטים דייוויד בונד וסטיוארט מוריס. באתלטיקה הושגו 7 מדליות, וברכיבה על אופניים 5 מדליות. לראשונה מאז 1924 זכתה נבחרת בריטית במדליה אולימפית, נבחרת ההוקי, שזכתה במדליית הכסף לאחר שהפסידה לנבחרת הודו. נבחרת הכדורגל הודחה בחצי הגמר בידי נבחרת יוגוסלביה, והפסידה לנבחרת דנמרק במשחק על מדליית הארד.

אולימפיאדת הלסינקי (1952)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגיה של בריטניה באולימפיאדת הלסינקי (1952) היו החלשים בתולדותיה בכל הזמנים: 11 מדליות, בהן מדליית זהב אחד בלבד, ברכיבה על סוסים. היא דורגה במקום ה-18 בטבלת המדליות. יתר המדליות הושגו באתלטיקה (5 מדליות), הוקי, היאבקות, רכיבה על אופניים, שחייה ושיט.

אולימפיאדת מלבורן (1956)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת מלבורן (1956) חל שיפור בהישגיה של בריטניה. הספורטאים הבריטים זכו ב-24 מדליות, מהן 6 מדליות זהב, ובריטניה דורגה במקום השמיני בטבלת המדליות. המדליות הושגו בשבעה ענפים שונים, הבולטים שבהם איגרוף (5 מדליות, מהן 2 מדליות זהב) ואתלטיקה (7 מדליות, בהן מדליית זהב אחת). יתר הענפים היו סיף, רכיבה על אופניים, רכיבה על סוסים, שחייה ושיט.

האתלט כריס בראשר היה מעורב בתקרית לא נעימה. בראשר הגיע במקום הראשון בריצת 3000 מטר מכשולים, אך נפסל לאחר שנטען כי הפריע לאצן הנורווגי ארנסט לארסן (שסיים במקום השלישי). בסופו של דבר, לאחר שלארסן עצמו, כמו גם האצנים שסיימו במקומות השני והרביעי, הודיעו למארגנים כי לא היו דברים מעולם, הוענקה לבראשר המדליה.

בענף השחייה זכתה ג'ודי גרינהם במדליית זהב במשחה ל-100 מטר גב בשיא עולם חדש, 32 שנים, אחרי מדליית הזהב הראשונה לבריטניה בשחייה לנשים שזכתה בה לוצי מורטון (פריז 1924).

אולימפיאדת רומא (1960)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלע בוב בריית'ווייט עם מדליית הזהב בה זכה במקסיקו סיטי
סבסטיאן קו
מטילת הכידון טסה סנדרסון
האצן קולין ג'קסון
החותר מתיו פינסנט, שזכה בארבע מדליות זהב אולימפיות בין 1992 ל-2004
ג'ונתן אדוארדס באולימפיאדת סידני
רוכב האופניים כריס הוי, שזכה במדליית זהב באתונה, בשלוש מדליות זהב בבייג'ינג ובשתי מדליות זהב בלונדון

באולימפיאדת רומא (1960) זכו הספורטאים הבריטים ב-20 מדליות, מהן שתי מדליות זהב, ודורגו במקום ה-12.

במדליות הזהב זכו ההלך דון תומפסון והשחיינית אניטה לונסברו, במשחה ל-200 מטרים בסגנון חזה בשיא עולם חדש. ספורטאים בולטים נוספים היו האתלטית דורותי היימן, שזכתה במדליית כסף בריצת 100 מטר ובמדליית ארד בריצת 200 מטר, השחיינית נטלי סטוארד, שזכתה במדליית כסף במשחה ל-100 מטר בסגנון גב, ובמדליית ארד במשחה המקביל בסגנון חופשי, והאתלט פיטר רדפורד שזכה במדליית ארד בריצת 100 מטר והיה שותף להישג דומה של רביעיית השליחים במרוץ ל-100X4 מטרים.

מדליות נוספות הושגו באיגרוף, הרמת משקולות, סיף אלן ג'יי (זכה בשתי מדליות כסף, בדקר אישי ובדקר קבוצתי), קפיצה למים ורכיבה על סוסים.

אולימפיאדת טוקיו (1964)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת טוקיו (1964) זכו הספורטאים הבריטים ב-18 מדליות, מהן 4 מדליות זהב, ודורגו במקום העשירי. מרבית המדליות (12, בהן כל מדליות הזהב) הושגו באתלטיקה, והיתר בהרמת משקולות, חתירה, סיף, רכיבה על סוסים, שחיה ושיט. שתי הספורטאיות הבולטות היו מרי ראנד, שזכתה במדליית זהב בקפיצה לרוחק, במדליית כסף בקרב חמש והייתה שותפה לזכייתה של רביעיית השליחות במדליית ארד, וכן אן פקר, שזכתה במדליית זהב בריצת 800 מטר ובמדליית כסף בריצת 400 מטר. שני הזוכים הנוספים במדליות זהב היו הקופץ לרוחק לין דייוויס וההלך קן מת'יוז.

אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) דורגה בריטניה במקום העשירי, לאחר שספורטאיה זכו ב-13 מדליות, מהן 5 מדליות זהב. הזוכים במדליית זהב היו דייוויד המריריצת 400 מטר משוכות), הקלע בוב בריית'ווייט, שלישיית הרוכבים על סוסים (ובהם דרק אולהאסן, שגם זכה במדליית כסף בתחרות האישית), המתאגרף כריס פינגן והשייטים איאן מקדונלנד-סמית' ורודני פטיסון (בדגם ההולנדי המעופף). מדליות נוספות הושגו באתלטיקה, רכיבה על סוסים, שחייה ושיט.

אולימפיאדת מינכן (1972)[עריכת קוד מקור | עריכה]

284 ספורטאים בריטים השתתפו באולימפיאדת מינכן (1972). הם זכו ב-18 מדליות, מהן 4 מדליות זהב, שהקנו לבריטניה את המקום ה-12 בטבלת המדליות. רודני פטיסון שב וזכה במדליית זהב, הפעם עם כריס דייוויס. רוכב הסוסים ריצ'רד מיד זכה בשתי מדליות זהב, בתחרות היחידים וכחלק מהתחרות הקבוצתית. במדליית הזהב הרביעית זכתה האתלטית מרי פיטרס בקרב חמש. דייוויד המרי הסתפק הפעם במדליית הארד, וכן זכה במדליית כסף עם רביעיית השליחים. מדליות נוספות הושגו באיגרוף, אתלטיקה, ג'ודו, קליעה, רכיבה על אופניים, רכיבה על סוסים, שחייה ושיט.

אולימפיאדת מונטריאול (1976)[עריכת קוד מקור | עריכה]

261 הספורטאים שייצגו את בריטניה באולימפיאדת מונטריאול (1976) זכו ב-13 מדליות, בהן 3 מדליות זהב, והם דורגו במקום ה-13 בטבלת המדליות. השחיין דייוויד וילקי זכה במדליית זהב במשחה ל-200 מטרים בסגנון חזה, ובמדליית כסף במשחה ל-100 מטרים. השייטים ג'ון אוזבורן ורג וייט זכו במקום הראשון בדגם טורנדו, ובמדליית הזהב השלישית זכו ג'ים פוקס, דני נייטינגייל ואדריאן פרקר בקרב חמש. רודני פטיסון, שנשא את הדגל הבריטי בטקס הפתיחה, זכה הפעם במדליית הכסף, יחד עם ג'וליאן ברוק-הוטון. מדליות נוספות הושגו באיגרוף, אתלטיקה, ג'ודו, חתירה ורכיבה על אופניים.

אולימפיאדת מוסקבה (1980)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריטניה לא הצטרפה לחרם שהובילה ארצות הברית על אולימפיאדת מוסקבה (1980) בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, אך הותירה את שאלת ההשתתפות לשיקול דעתם של הספורטאים. 247 ספורטאים בריטים בחרו להשתתף במשחקים, ובדומה לספורטאים מ-15 מדינות נוספות, לא התחרו תחת דגל בריטניה, כי אם תחת הדגל האולימפי. כשזכו ספורטאים בריטים במדליות זהב, לא נוגן ההמנון הבריטי, אלא ההמנון האולימפי.

הספורטאים הבריטים זכו ב-21 מדליות, מהן 5 מדליות זהב, ודורגו במקום התשיעי בטבלת המדליות. הענף הבולט ביותר היה אתלטיקה, עם 10 מדליות, מהן 4 מדליות זהב. סבסטיאן קו זכה במדליית זהב בריצת 1500 מטר, ובריצת 800 מטר הסתפק במדליית כסף, לאחר שבמקום הראשון זכה בן ארצו סטיב אובט. אווט עצמו זכה במדליית ארד במרוץ בו ניצח קו. אתלט בולט נוסף, אלן ולס, זכה במדליית זהב בריצת 100 מטר, ובמדליית כסף בריצת 200 מטר. זכייתו בריצת 100 מטר הוכרעה באמצעות פוטו פיניש, מאחר שהאצן הקובני סילביו לאונרד הגיע בזמן זהה, 10.25 שניות. האתלט הרביעי שזכה במדליית זהב היה דיילי תומפסון, בקרב עשר, ובמדליית הזהב החמישית זכה השחיין דאנקן גודהיו, במשחה ל-100 מטרים בסגנון חזה. גודיו גם היה שותף לזכייתה של רביעיית השליחים הבריטית במדליית הארד ב-100X4 מטרים בסגנון מעורב.

אתלטים ושחיינים נוספים זכו במדליות, וכן הושגו מדליות באיגרוף, ג'ודו וחתירה.

אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) השתתפו 381 ספורטאים בריטים. הם זכו ב-37 מדליות, המספר הגבוה ביותר מאז אולימפיאדת אנטוורפן, אך רק 5 מהן היו מדליות זהב, ולכן דורגה בריטניה רק במקום ה-11. בדירוג לפי מספר המדליות הכולל, הגיעה למקום החמישי.

גם במשחקים אלה בלטו במיוחד האתלטים הבריטים, שזכו ב-16 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. סבסטיאן קו שחזר את הישגיו ממוסקבה, לאחר שזכה במדליית זהב בריצת 1500 מטר ובמדליית כסף בריצת 800 מטר. לצדו של קו בריצת 1500 רץ סטיב קראם, שזכה במדליית כסף. דיילי תומפסון שחזר אף הוא את הישגו ממוסקבה, וזכה במדליית זהב שנייה בקרב עשר. במדליית הזהב השלישית באתלטיקה זכתה מטילת הכידון טסה סנדרסון. בשתי מדליות הזהב הנותרות זכו הקלע מלקולם קופר ורביעיית החותרים.

יתר המדליות הושגו באיגרוף, ג'ודו, הוקי, היאבקות, הרמת משקולות, קליעה, רכיבה על סוסים, שחייה ושיט.

אולימפיאדת סיאול (1988)[עריכת קוד מקור | עריכה]

382 ספורטאים בריטים נטלו חלק באולימפיאדת סיאול (1988). הם זכו ב-24 מדליות, מהן 5 מדליות זהב, ודורגו במקום ה-12.

במדליות הזהב זכו הקלע מלקולם קופר, שזכה במדליית זהב אולימפית שנייה ברציפות, השחיין אדריאן מורהאוס (100 מ' בסגנון חזה), החותרים סטיבן רדגרייב ואנדי הולמס, השייטים מייקל מקינטייר וברין וייל ונבחרת ההוקי, לאחר שגברה במשחק הגמר על נבחרת גרמניה המערבית. לנבחרת ההוקי היה זה תואר אולימפי ראשון מזה 68 שנים. מקבילתה הנשית סיימה במקום הרביעי, לאחר שהפסידה לנבחרת הולנד במשחק על מדליית הארד.

האתלטים הבריטים זכו ב-8 מדליות, אך אף אחד מהם לא זכה במדליית זהב. לינפורד כריסטי סיים במקום השלישי בריצת 100 מטר, אך לאחר שבן ג'ונסון נפסל בשל שימוש בסמים, הוענקה לו מדליית הכסף. כריסטי היה שותף גם לזכייתה של נבחרת השליחים במדליית הכסף במרוץ ל-100X4 מטרים. קולין ג'קסון הגיע להישג דומה בריצת 110 מטר משוכות, ומטילת הכידון פטימה ויטברד, שזכתה במדליית ארד בלוס אנג'לס, זכתה אף היא במדליית כסף.

מדליות נוספות הושגו באיגרוף, ג'ודו, קרב חמש מודרני וקשתות.

אולימפיאדת ברצלונה (1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדת ברצלונה (1992) הגיעו 371 הספורטאים הבריטים להישגים דומים: 20 מדליות, מהן 5 מדליות זהב. לינפורד כריסטי זכה הפעם במדליית זהב בריצת 100 מטר, וסאלי גנל הגיעה למקום הראשון בריצת 400 מטר משוכות. החותר סטיב רדגרייב שמר על תוארו, הפעם עם מתיו פינסנט, והחותרים גארי הרברט והאחים ג'וני וגרג סירל חלקו אף הם במדליית זהב. במדליית הזהב החמישית זכה רוכב האופניים כריס בורדמן, שזכה גם במדליית ארד.

נבחרת הנשים בהוקי שדה זכתה במדליית ארד, לאחר שגברה על נבחרת קוריאה הדרומית, וכך גם מטיל הכידון סטיב באקלי. השחיין מארק פוסטר הסתפק במקום השישי במשחה ל-50 מטר בסגנון חופשי. אתלט בריטי נוסף הזכור מהמשחקים הוא דרק רדמונד, שקרע את שריר מיתר הברך במהלך ריצת 400 מטר. אביו של רדמונד נכנס למסלול הריצה, וסייע לו להשלים את הריצה, לתשואות הקהל. יתר המדליות הושגו באיגרוף, ג'ודו, קאנו, קשתות, שחייה ושיט.

אולימפיאדת אטלנטה (1996)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולימפיאדת אטלנטה (1996) הייתה החלשה ביותר עבור בריטניה מאז אולימפיאדת הלסינקי. 300 הספורטאים הבריטים זכו ב-15 מדליות, מהן מדליית זהב אחת (בה זכו החותרים רדגרייב ופינסנט), ודורגו במקום ה-36 בטבלת המדליות, המקום הנמוך בתולדות בריטניה.

פרט לרדגרייב ופינסנט בלטו גם מטיל הכידון סטיב באקלי, שזכה במדליית כסף, הטניסאים טים הנמן וניל ברוד שהגיעו להישג דומה בטורניר הזוגות. גם קופץ המשולשת ג'ונתן אדוארדס זכה במדליית כסף, אך עבור שיאן העולם הייתה זו אכזבה. מדליות נוספות הושגו ברכיבה על אופניים, שחייה ושיט.

אולימפיאדת סידני (2000)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הישגי הספורטאים הבריטים השתפרו באופן ניכר באולימפיאדת סידני (2000). הם זכו ב-28 מדליות, מהן 11 מדליות זהב, ודורגו במקום העשירי בטבלת המדליות. הענפים הבולטים היו שיט (5 מדליות, מהן 3 מדליות זהב), אתלטיקה (6 מדליות, מהן 2 מדליות זהב) ורכיבה על אופניים (4 מדליות, מהן מדליית זהב אחת). מדליות זהב נוספות הושגו באיגרוף, חתירה, קליעה, קרב חמש מודרני ורכיבה על אופניים.

רדגרייב ופינסנט שוב זכו במדליית זהב, הפעם בתחרות החתירה לרביעיות, יחד עם ג'יימס קרקנל וטים פוסטר. עבור רדגרייב הייתה זו מדליית הזהב האולימפית החמישית, והרביעית ברציפות. ג'ונתן אדוארדס שיפר את הישגו, וזכה אף הוא במדליית זהב. דניס לואיס זכתה במדליית זהב בקרב שבע, מטיל הכידון סטיב באקלי זכה במדליית כסף שנייה ברציפות, והאצן דארן קמפבל זכה אף הוא במדליית כסף בריצת 200 מטר. מדליות נוספות הושגו בבדמינטון, ג'ודו, קאנו ורכיבה על סוסים.

אולימפיאדת אתונה (2004)[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם באולימפיאדת אתונה (2004) דורגה בריטניה במקום העשירי, לאחר שספורטאיה זכו ב-30 מדליות, מהן 9 מדליות זהב.

בין הזוכים במדליות זהב היו קלי הולמס, שזכתה במדליית זהב הן בריצת 800 מטר והן בריצת 1500 מטר, רוכב האופניים כריס הוי זכה במרוץ יחידים נגד השעון למרחק של 1 קילומטר, השייט בן איינסלי, שזכה בסידני במדליית הזהב בדגם לייזר, שמר על תוארו גם בדגם הפין. רביעיית החותרים זכתה אף היא במדליית זהב. לפינסנט הייתה זו זכייה רביעית ברציפות. גם רביעיית השליחים ב-100X4 מטרים זכתה במדליית זהב. הרביעייה כללה את ג'ייסון גרדנר, מרלון דווניש, מארק לואיס-פרנסיס ודארן קמפבל, והיא גברה על הרביעייה האמריקנית על חודה של מאית השנייה.

ספורטאים בולטים נוספים כללו את המתאגרף בן ה-17 אמיר ח'אן שזכה במדליית כסף לאחר הפסד ליריב קובני ואת השחיין דייוויד דייוויס שזכה במדליית ארד במשחה ל-1,500 מטרים בסגנון חופשי. אחרי 3 מדליות אולימפיות רצופות, הסתפק סטיב באקלי במקום הרביעי. אצנית המרתון פאולה רדקליף, שנחשבה לאחת המועמדות לזכייה, פרשה מהמרוץ בקילומטר ה-36 עקב פציעה. גם הטניסאי טים הנמן, שדורג רביעי מבין המשתתפים, אכזב כשהודח כבר בסיבוב הראשון, בידי הצ'כי יירי נובאק.

ספורטאים בריטים זכו במדליות גם בבדמינטון, קפיצה למים, קרב חמש מודרני, קשתות ורכיבה על סוסים.

אולימפיאדת בייג'ינג (2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד האולימפי הבריטי שם לעצמו למטרה לשפר את הישגי המשלחת באולימפיאדת בייג'ינג (2008), לקראת שובם של המשחקים לבריטניה ב-2012. התוצאה הייתה הטובה ביותר מזה 100 שנה. 311 הספורטאים הבריטים זכו ב-47 מדליות, מהן 19 מדליות זהב, והם דורגו במקום הרביעי בטבלת המדליות, אחרי המארחת סין, ארצות הברית ורוסיה. ההישג היה טוב בהרבה מהיעד שהציב UK Sport, הגוף האחראי על פיתוח ענפי הספורט בממלכה - 35 מדליות, ובין 10 ל-12 מדליות זהב. הענפים הבולטים בבייג'ינג היו רכיבה על אופניים (14 מדליות מהן 8 מדליות זהב), שיט (6 מדליות, מהן 4 מדליות זהב), חתירה ושחייה (בשניהם 6 מדליות, מהן 2 מדליות זהב).

רוכבת האופניים רבקה רומרו

הספורטאי הבריטי המעוטר ביותר בבייג'ינג היה רוכב האופניים כריס הוי. הוי זכה ב-3 מדליות זהב, בתחרויות הספרינט והקיירין, ובתחרות הקבוצתית. השחיינית רבקה אדלינגטון זכתה בשתי מדליות זהב, במשחים ל-400 ול-800 מטרים בסגנון חופשי, באחרון קבעה שיא עולם חדש (8:18.08 דק'). רוכבת אופניים נוספת, רבקה רומרו, האישה הראשונה שייצגה את בריטניה בשני ענפי ספורט שונים במשחקים האולימפיים, זכתה במדליית זהב במרוץ מרדף ל-3 ק"מ שהצטרפה למדליית הכסף בענף החתירה בה זכתה באולימפיאדת אתונה. השייט בן איינסלי זכה במדליית זהב שלישית ברציפות וחותר הקיאק טים ברבנטס זכה במדליית זהב במקצה ל-1,000 מטרים ובמקצה ל-500 מטרים. ספורטאים בולטים נוספים היו השחיין דייוויד דייוויס, שעשה הסבה לשחייה במים פתוחים, וזכה במדליית כסף במרתון ל-10 ק"מ, והמתעמל לואיס סמית', שזכה במדליית ארד בתרגיל על סוס הסמוכות, והיה למתעמל הבריטי הראשון שזוכה במדליה אולימפית מאז 1928.

ענפים נוספים בהם זכו ספורטאים בריטים במדליות כללו איגרוף, טאקוונדו, קרב חמש מודרני ורכיבה על סוסים.

לצד ההצלחות נרשמו גם אכזבות: פאולה רדקליף הגיעה לאחר פציעה, וסיימה במקום ה-23; השחיין מארק פוסטר סיים את חלקו במשחקים כבר בשלב המוקדמות, לאחר שסיים במקום ה-23; הטניסאי אנדי מארי, שדורג במקום השישי, הודח כבר בסיום הראשון, לאחר שנוצח בידי הטאיוואני לו ין-הסון; הג'ודוקא קרייג פאלון, שהיה בעבר אלוף העולם, הודח בבית הניחומים בידי גל יקותיאל; אלוף אירופה בקפיצה למים, טום דיילי בן ה-14, סיים רק במקום השביעי בקפיצות מ-10 מטרים; השייט ניק דמפסי, שזכה במדליית הארד באתונה, החמיץ הזדמנות לחזור על הישגו כאשר במשט המדליות חלף על פניו שחר צוברי.

אולימפיאדת לונדון (2012)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אולימפיאדת לונדון (2012)
המשלחת הבריטית בטקס הפתיחה של אולימפיאדת לונדון

בשנת 2012 שבו המשחקים האולימפיים ללונדון בפעם השלישית. הארגון הממשלתי לפיתוח הספורט בבריטניה, UK Sport, הציב יעד של 48 מדליות (אחת יותר מאשר בבייג'ינג) ב-12 ענפים שונים, ומקום רביעי בטבלת המדליות[2]. הישגי המשלחת, שנהנתה מעידוד מסיבי של הקהל, היו גבוהים בהרבה - 65 מדליות (מהן 29 מדליות זהב), ב-17 ענפים שונים, ומקום שלישי בטבלת המדליות. היה זה ההישג הגבוה ביותר של המשלחת הבריטית מאז אירחה לונדון את המשחקים ב-1908.

אופניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם במשחקים אלה היו מרוצי האופניים הענף המצליח ביותר, עם 12 מדליות, מהן 8 מדליות זהב (מתוך 18 אפשריות). כריס הוי ניצח הן בקיירין והן עם הנבחרת הבריטית באופני מסלול, שגם קבעה שיא עולם חדש, 42.600 שניות. בכך, הגיע הוי למאזן של 6 מדליות זהב אולימפיות, יותר מכל ספורטאי בריטי אחר בהיסטוריה (החותר סטיב רדגרייב החזיק בשיא הקודם, 5 מדליות זהב). בראדלי ויגינס, שחמישה ימים לפני תחילת המשחקים היה לבריטי הראשון בהיסטוריה שמנצח בטור דה פראנס, ניצח גם במירוץ אופני כביש נגד השעון, והגיע למספר כולל של שבע מדליות אולימפיות. ג'ייסון קני, הספורטאי הבריטי בעל מספר המדליות הרב ביותר, התחרה לצדו של הוי באופני מסלול, זכה גם במדליית זהב במירוץ הספרינט. ויקטוריה פנדלטון זכתה במדליית הזהב בקיירין ובמדליית כסף בספרינט. בספרינט הזוגות קבעה פנדלטון, יחד עם ג'סיקה ורניש, שיא עולם חדש בשלב המוקדמות (32.526 שניות), אך הן הודחו ברבע הגמר בידי הצמד האוקראיני. נבחרות הגברים והנשים במירוץ מרדף זכו שתיהן במדליות זהב. הגברים שברו פעמיים את שיא העולם במהלך התחרויות, והעמידו אותו על 3:51.659 דקות ואילו הנשים שברו את שיא העולם בכל פעם שעלו על המסלול, ובמירוץ הגמר העמידו אותו על 3:14.051 דקות. לורה טרוט, שהייתה חברה בנבחרת הנשים, זכתה גם במדליית זהב באומניום, ואד קלנסי, שהיה חבר בנבחרת הגברים, זכה במדליית ארד בתחרות המקבילה. שני רוכבים נוספים שזכו במדליות בלונדון היו ליזי ארמיטסטד (מדליית כסף במירוץ אופני כביש) וכריסטופר פרום (מדליית ארד במירוץ נגד השעון).

חתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החותרת הלן גלובר עם מדליית הזהב בה זכתה בלונדון

ענף נוסף בו זכו הבריטים להצלחה רבה הוא החתירה, עם 9 מדליות, מהן 4 מדליות זהב. שלושה זוגות נשים בריטיות זכו במדליות זהב: אנה ווטקינס וקתרין גריינג'רס, הלן גלובר והת'ר סטנינג וקתרין קופלנד וסופי הוסקינג. לגריינג'רס הייתה זו מדליה אולימפית רביעית ברציפות, אך ראשונה מזהב. הישגים נוספים לנשים כללו מקום חמישי לשמינייה ומקום שישי לרביעייה. בתחרויות הגברים זכו רביעיית החותרים ללא הגאי במדליית זהב, ורביעיית החותרים ללא הגאי בסירה קלה במדליית כסף. מארק האנטר וזאק פרצ'ייס, שזכו בזהב בבייג'ינג, זכו אף הם במדליית כסף, ואילו ויל סאטץ' וג'ורג' נאש זכו במדליית ארד. במקצה היחידים, זכה אלן קמפבל במדליית ארד. שני צוותים נוספים, זוג ורביעייה, סיימו במקום החמישי.

אתלטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האתלטים הבריטים זכו בשש מדליות. האתלט הבולט במשלחת היה מו פארח, שניצח הן בריצת 5000 מטר והן בריצת 10000 מטר. פארח, יליד סומליה, היה הבריטי הראשון בהיסטוריה שמנצח במרוצים אלו. ג'סיקה אניס זכתה אף היא במדליית זהב, בקרב שבע, וגרג רתרפורד זכה במדליית הזהב בקפיצה לרוחק. כריסטין אוהורוגו זכתה במדליית כסף בריצת 400 מטר ורובי גרבארז זכה במדליית ארד בקפיצה לגובה. אתלטים בריטים נוספים שרשמו הישגים נאים בלונדון כללו את לורנס קלארק (מקום רביעי בריצת 110 משוכות), דיי גרין (מקום רביעי בריצת 400 מטר משוכות), נבחרת השליחים ב-400X4 מטרים (מקום רביעי), נבחרת השליחות ב-400X4 מטרים (מקום חמישי), סטיבן לואיס (מקום חמישי בקפיצה במוט), יאמילה אלדמה (מקום חמישי בקפיצה משולשת), כריס טומלינסון (מקום שישי בקפיצה לרוחק), הולי בליזדייל (מקום שישי בקפיצה במוט), ג'ו פייבי (מקום שביעי בריצת 5000 מטר ובריצת 10000 מטר), אנדרו אוסאגי (מקום שמיני בריצת 800 מטר), ג'וליה בליזדייל (מקום שמיני בריצת 5000 מטר ובריצת 10000 מטר), שרה פרוקטור (מקום תשיעי בקפיצה לרוחק) וליסה דובריסקי (מקום עשירי בריצת 1500 מטר).

ענפים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתאגרפת ניקולה אדמס (בכחול), במהלך אולימפיאדת לונדון
הנסיכה זארה פיליפס במהלך אולימפיאדת לונדון

באיגרוף זכו הבריטים בחמש מדליות. ניקולה אדמס הייתה למתאגרפת הראשונה בהיסטוריה שזוכה במדליית זהב אולימפית, לאחר שתחרויות האיגרוף לנשים נכללו לראשונה בתוכנית האולימפית. לוק קמפבל ואנתוני ג'ושוע זכו אף הם במדליות זהב, פרד אוואנס זכה במדליית כסף ואנתוני אוגוגו זכה במדליית ארד. ברכיבה רשמו הבריטים מאזן דומה. בתחרות הרכיבה האומנותית זכתה שרלוט דוז'ארדן במדליית הזהב, ולורה בכטולסהיימר במדליית הארד. השתיים היו שותפות גם לזכייה הקבוצתית במדליית הזהב. במדליית זהב נוספת זכתה הנבחרת הבריטית בתחרות הקפיצות, ובתחרות הכללית זכו הבריטים במדליית הכסף. בין השותפים לזכייה זו הייתה גם זארה פיליפס, בתה של הנסיכה אן, שגם סיימה במקום השמיני בתחרות היחידים.

בתחרות הסלאלום בקאנו לזוגות זכו צמדים בריטים בשני המקומות הראשונים: טימותי ביילי ואטיין סקוט בזהב, ודייוויד פלורנס וריצ'רד האונסלו בכסף. חותר הקיאק אד מק'קיוור זכה במדליית זהב במקצה ל-200 מטר וליאם הית' וג'ו סקופילד זכו במדליית ארד במקצה הזוגות לאותו המרחק. בשיט זכו הבריטים בחמש מדליות, אך רק אחד מהם, בן איינסלי, זכה במדליית זהב. לאיינסלי, שהתחרה בדגם פין, הייתה זו מדליית זהב רביעית אולימפית ברציפות (וחמישית בסך הכל), והוא זכה בכבוד לשאת את הדגל הבריטי בטקס הנעילה של המשחקים. ניק דמפסי זכה במדליית כסף בדגם ניל פרייד RS:X, וכך גם שני צוותי ה-470 וצוות הסטאר. צוות ה-49er ואליסון יאנג בלייזר רדיאל סיימו במקום החמישי ופול גודיסון בלייזר וביירוני שו ב-RS:X סיימו במקום השביעי.

הטניסאי אנדי מארי היה לטניסאי הבריטי הראשון מאז 1908 שזוכה במדליית הזהב בטורניר היחידים. מארי גבר בחצי הגמר על המדורג שני בעולם נובאק ג'וקוביץ' ובמשחק הגמר ניצח את המדורג ראשון רוג'ר פדרר. מיד לאחר ניצחונו השתתף מארי גם בגמר הזוגות המעורבים, עם לורה רובסון. השניים הפסידו לצמד הבלארוסי ויקטוריה אזרנקה ומקס מירני, וזכו במדליית כסף. בטאקוונדו זכתה ג'ייד ג'ונס במדליית זהב ולוטאלו מוחמד זכה במדליית ארד. בטריאתלון זכה אליסטר בראונלי במדליית הזהב, ואחיו הצעיר ג'ונתן זכה במדליית הארד. בתחרות הנשים סיימה הלן ג'נקינס במקום החמישי. בקליעה, זכה פיטר וילסון במדליית זהב בירי בצלחות חרס כפולות.

לראשונה מזה 100 שנה, זכתה נבחרת המתעמלים הבריטית במדליה אולימפית, מדליית ארד. בתחילה הוכרזו הבריטים כזוכים במדליית הכסף, אך ערעור שהגישו היפנים על הציון שקיבל קוהיי אוצ'ימורה התקבל, ובריטניה נדחקה למקום השלישי. כמה מחברי הנבחרת העפילו לגמרי גם בתחרויות היחידים. בסוס הסמוכות זכה לואיס סמית' במדליית כסף ומקס ויטלוק זכה במדליית ארד. קריסטיאן תומאס סיים במקום השביעי בקרב-רב ובמקום השמיני בתרגיל הקפיצות. בת' טווידל זכתה במדליית הארד בתרגיל על המקבילים המדורגים וסיימה במקום השישי עם נבחרת המתעמלות הבריטית.

הענף היחיד שבו לא עמדה המשלחת הבריטית ביעדים שהציב UK Sport היה השחייה. בעוד שהיעד היה בין 5 ל-7 מדליות, זכו השחיינים הבריטים ב-3 מדליות בלבד. מייקל ג'יימיסון זכה במדליית כסף במשחה ל-200 מטר חזה ורבקה אדלינגטון איבדה את תאריה במשחים ל-400 ול-800 מטר חופשי, ובשניהם זכתה במדליות ארד. דניאל פוג התחרה הן במשחה ל-1500 מטר חופשי, בו סיים במקום השמיני, והן במרתון ל-10 ק"מ במים פתוחים, בו סיים במקום החמישי. קרי-אן פיין התחרתה אף היא במשחה ל-10 ק"מ במים פתוחים, וסיימה במקום הרביעי. שחיינים בריטים רבים העפילו למשחי הגמר, אך לא זכו במדליות: אליזבת סימונדס (מקום רביעי ב-200 מטר גב), השליחים ב-100X4 מעורב (מקום רביעי), פרנצ'סקה הולסול (מקום חמישי ב-50 מטר חופשי ומקום שישי ב-100 מטר חופשי), האנה מיילי (מקום חמישי ב-400 מטר מעורב אישי ומקום שביעי ב-200 מטר מעורב אישי), ליאם טנקוק (מקום חמישי ב-100 מטר גב), ג'מה ספופורת' (מקום חמישי ב-100 מטר גב), השליחות ב-100X4 מטר חופשי וב-200X4 מטר חופשי (מקום חמישי), רובי רניק (מקום שישי ב-200 מטר חופשי), ג'מה לווה (מקום שישי ב-200 מטר פרפר), השליחים ב-200X4 מטר חופשי (מקום שישי), השליחות ב-100X4 מטר מעורב (מקום שישי), קייטלין מק'קלאצ'י (מקום שביעי ב-200 מטר חופשי), דייוויד קארי (מקום שביעי ב-400 מטר חופשי), ג'יימס גודארד (מקום שביעי ב-200 מטר מעורב אישי), אלן גאנדי (מקום שמיני ב-100 מטר פרפר) ואנדרו ויליס (מקום שמיני ב-200 מטר חזה).

שתי ג'ודאיות בריטיות זכו במדליות בלונדון, ג'מה גיבונס זכתה במדליית כסף וקרינה בראיינט זכתה במדליית ארד. סמנתה מארי זכתה במדליית כסף בקרב חמש מודרני. אחד הענפים שעוררו עניין רב בבריטניה היה הקפיצה למים, בזכות השתתפותו של הקופץ הצעיר טום דיילי, שנהנה מפופולריות רבה בממלכה. דיילי זכה במדליית הארד בקפיצה מ-10 מטרים, וסיים במקום הרביעי בקפיצה הסינכרונית יחד עם בן זוגו פיטר ווטרפילד. בקפיצה הסינכרונית מ-3 מטרים סיימו כריס מירס וניק רובינסון-בייקר במקום החמישי, ומירס גם סיים במקום התשיעי בקפיצות היחידים. שרה בארו וטוניה קאוץ' סיימו במקום החמישי בקפיצה סינכרונית מ-10 מטרים, ואלישיה בלאג ורבקה גאלאנטרי סיימו במקום השביעי בקפיצה סינכרונית מ-3 מטרים. נבחרת השחייה הצורנית סיימה במקום השישי, ונבחרת הסייפים ברומח רשמה הישג דומה.

ענפי כדור קבוצתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיטות ההכרעה בין נבחרות בריטניה וקוריאה הדרומית בשלב רבע הגמר

בענפי הכדור הקבוצתיים, רק נבחרות ההוקי שדה קצרו הצלחות. נבחרת הנשים זכתה במדליית הארד, לאחר שהפסידה בחצי הגמר לארגנטינה וגברה על ניו זילנד במשחק על המקום השלישי. נבחרת הגברים סיימה במקום הרביעי, לאחר שהפסידה לנבחרת הולנד בחצי הגמר ולנבחרת אוסטרליה במשחק על מדליית הארד. נבחרת הנשים בכדורגל הודחה ברבע הגמר בידי נבחרת קנדה, ואילו נבחרות הכדוריד, הכדורסל (כולל נבחרת הנשים), הכדורמים והכדורעף כלל לא עברו את שלב הבתים.

השתתפותה של נבחרת הכדורגל במשחקים עוררה פולמוס רב בבריטניה. לפי הכללים, בריטניה, כמדינה המארחת של המשחקים, זכאית לשלוח נבחרת למשחקים, ואולם אין לה נבחרת כזו, שכן לאומות הבית השונות במדינה, אנגליה, סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד, נבחרות נפרדות. סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד התנגדו להקמת הנבחרת, מחשש שהדבר יפגע במעמדן העצמאי של ההתאחדויות שלהן. השר הראשון של סקוטלנד, אלכס סאמנד, אף התבטא בעצמו נגד הרעיון[3]. לאחר שנשיא פיפ"א ספ בלאטר התחייב בפני ההתאחדויות כי מעמדן לא ייפגע אם תוקם נבחרת בריטית, הודיעו ההתאחדויות של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד כי אין להן התנגדות להקמת נבחרת בריטית שתהיה מורכבת משחקנים אנגלים בלבד. עם זאת, חמישה שחקנים ולשים הביעו את נכונותם לשחק בנבחרת, והם שולבו בסגל. השחקן הוולשי ראיין גיגס אף מונה לקפטן הנבחרת. גם לאחר תחילת המשחקים האולימפיים נותרה השתתפות השחקנים הוולשים בנבחרת נותרה שנויה במחלוקת, ופולמוס חדש התעורר בבריטניה לאחר ששחקני הנבחרת הוולשים נמנעו מלשיר את המנונה של בריטניה בעת שנוגן בתחילת המשחקים, וזכו לגינויים על כך ברחבי הממלכה[4]. לקראת משחק הנבחרת מול אורוגוואי, שנערך באצטדיון המילניום בקארדיף בירת ויילס, עלה חשש שגם הקהל לא יכבד את ההמנון. אף שלא שרו בעצמם את ההמנון, קראו שחקני הנבחרת הוולשים גיגס וקרייג בלאמי לקהל לכבד את ההמנון בעת שינוגן[5][6]. בסופו של דבר החששות התבדו, והקהל שר את ההמנון. בסופו של דבר הודחה הנבחרת בשלב רבע הגמר בידי קוריאה הדרומית, בדרך אופיינית לנבחרת אנגליה - בעיטות הכרעה.

אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הבריטית בטקס הפתיחה של המשחקים בריו
מקס ויטלוק, המתעמל הבריטי הראשון בהיסטוריה שזכה במדליית זהב אולימפית
מו פארח (במרכז) עם שתי מדליות הזהב בהן זכה בריו
השחיין אדם פיטי חוגג את ניצחונו במשחה ל-100 מטר חזה

בניגוד למדינות אחרות שמגיעות לשיאן באולימפיאדה אותן הן מארחות, בריטניה הייתה למדינה הראשונה בהיסטוריה שהישגיה לא רק שלא ירדו באולימפיאדה שאחרי האירוח, אלא אף עלו במעט: מספר המדליות הכולל של הבריטים באולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016) היה 67, הגבוה ביותר מאז 1908, ו-27 מהן היו מדליות זהב. בנוסף, עברה בריטניה את סין בטבלת המדליות, ודורגה במקום השני אחרי ארצות הברית. משמעות נוספת בהקשר זה היא שבריטניה הייתה למדינה היחידה בהיסטוריה, פרט לאזרבייג'ן, שהישגיה עלו בהתמדה במשך חמש אולימפיאדות רצופות[7]. הסיבה המרכזית להצלחת הספורטאים הבריטים, ש-20 שנה קודם לכן הסתפקו במדליית זהב אחת, נעוצה בהשקעות האדירות של ממשלת בריטניה ושל הלוטו הבריטי בספורט האולימפי, בהיקף של 274 מיליון ליש"ט, באופן המתגמל ענפי ספורט שבהן נרשמות הצלחות[7].

UK Sport הציב לפני המשחקים רף של לפחות 47 מדליות כמדד להצלחה במשחקים, רף שהמשלחת הבריטית עמדה בו[8]. בענפי האופניים, ההתעמלות, הקפיצה למים והשחייה היו הישגי הבריטים אף גבוהים מהתחזיות האופטימיות ביותר של UK Sport. הענפים היחידים שבהם לא עמדו הבריטים במדד ההצלחה היו חתירה וקרב חמש מודרני.

אופניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ענף האופניים המשיך להיות הענף המצליח ביותר עבור הבריטים, עם 12 מדליות, מהן 6 מדליות זהב. ג'ייסון קני זכה בשלוש מדליות זהב. הוא ניצח במרוץ הקיירין, שמר על תוארו במרוץ הספרינט, ושמר על התואר הבריטי במרוץ הספרינט הקבוצתי, יחד עם קאלום סקינר (שזכה במדליית הכסף במרוץ הספרינט ליחידים) ופיליפ הינדס. בזכייתם קבעו שיא אולימפי חדש, 42.440 שניות. בתחרויות המקבילות לנשים זכתה בקי ג'יימס במדליית הכסף וקייטי מרצ'נט זכתה במדליית הזהב. ג'יימס זכתה במדליית כסף גם בקיירין. ארוסתו של קני, לורה טרוט, שמרה אף היא על תוארה מלונדון וזכתה במדליית זהב שנייה ברציפות באומניום. בנוסף, הייתה שותפה לשיא העולם שקבעה הנבחרת הבריטית במרוץ המרדף, 4:10.236 דקות. גם נבחרת הגברים קבעה שיא עולם במרוץ המרדף, 3:50.265 דקות. במרוץ האומניום לגברים זכה מרק קוונדיש במדליית כסף. כריסטופר פרום זכה במדליית ארד שנייה ברציפות במרוץ אופני כביש נגד השעון, וליזי ארמיטסטד סיימה במקום החמישי.

התעמלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבריטים ציפו לזכות ב-3 עד 5 מדליות בהתעמלות[8], אך התעלו וזכו ב-7. מקס ויטלוק היה לבריטי הראשון בהיסטוריה שזוכה במדליית זהב אולימפית בהתעמלות, והוא עשה זאת הן בתרגיל הקרקע והן בסוס הסמוכות. בנוסף, זכה במדליית ארד בקרב-רב. לואיס סמית' זכה במדליית כסף שנייה ברציפות בסוס הסמוכות, נייל וילסון זכה במדליית ארד במתח וסיים במקום השמיני בקרב-רב וקריסטיאן תומאס סיים במקום השביעי בתרגיל הקרקע. ארבעתם היו שותפים למקום הרביעי בו דורגה הנבחרת הבריטי בקרב-רב לנבחרות. בתחרויות הנשים הפתיעה איימי טינקלר בת ה-16 כשזכתה במדליית הארד בתרגיל הקרקע. בנוסף, סיימה במקום החמישי עם הנבחרת הבריטית בקרב-רב.

בתחרויות הטרמפולינה זכתה בריוני פייג' במדליית הכסף, וקתרין דריסקול סיימה במקום השישי.

אתלטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתלטיקה זכו הבריטים ב-7 מדליות, מהן שתי מדליות זהב.

מו פארח שמר על שני תואריו, הן בריצת 5000 מטר והן בריצת 10000 מטר. בריצת 5000 מטר הוא היה לאתלט השני בהיסטוריה שרושם הישג כזה, אחרי לאסה וירן שניצח במרוצים במינכן ובמונטריאול. ג'סיקה אניס-היל איבדה את תוארה בקרב שבע, אך זכתה במדליית כסף. גרג רתרפורד איבד אף הוא את תוארו, בקפיצה לרוחק, וזכה במדליית ארד. במדליות ארד נוספות זכו סופי היטשון ביידוי פטיש ונבחרות השליחות בריצת 100X4 מטר ובריצת 400X4 מטר.

אתלטים בריטים נוספים שבלטו בריו כללו את סינדי אופילי (מקום רביעי בריצת 100 מטר משוכות), אדם ג'מילי (מקום רביעי בריצת 200 מטר), רוברט גרברז (מקום רביעי בקפיצה לגובה), דינה אשר-סמית' (מקום חמישי בריצת 200 מטר), הולי בראדשו (מקום חמישי בקפיצה במוט), נבחרת השליחים בריצת 100X4 מטר (מקום חמישי), טום בוזוורת' (מקום שישי בהליכה ל-20 ק"מ), אנדרו בוצ'ארט (מקום שישי בריצת 5000 מטר), קתרינה ג'ונסון-תומפסון (מקום שישי בקרב שבע ושיא בריטניה בקפיצה לגובה), טיפאני פורטר (מקום שישי בריצת 100 מטר משוכות), לינזי שארפ (מקום שישי בריצת 800 מטר), לורה מויר (מקום שביעי בריצת 1500 מטר), איילי דויל (מקום שמיני בריצת 400 מטר משוכות), מתיו הדסון-סמית' (מקום שמיני בריצת 400 מטר) וג'זמין סוירס (מקום שמיני בקפיצה לרוחק).

שחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשחייה ציפו הבריטים לזכות ב-3 עד 5 מדליות, אך זכו ב-6[8]. אדם פיטי זכה במדליית הזהב היחידה, במשחה ל-100 מטר חזה, עם שיא עולם חדש, 57.13 שניות. פיטי היה חבר גם בנבחרת השליחים שזכתה במדליית הכסף במשחה ל-100X4 מטר מעורב. שניים מהשחיינים במשחה שליחים זה זכו במדליית כסף גם במשחה ל-200X4 מטר חופשי, ג'יימס גאי ודנקן סקוט. גאי העפיל גם לשני משחי גמר אישיים, וסיים במקום הרביעי במשחה ל-200 מטר חופשי ובמקום השישי במשחה ל-400 מטר חופשי. סקוט העפיל אף הוא למשחה גמר, ב-100 מטר חופשי, וסיים במקום החמישי. אצל הנשים בלטה ג'סמין קרלין, שזכתה בשתי מדליות כסף, במשחים ל-400 ול-800 מטר חופשי. שחיינית נוספת, סיובאן-מארי או'קונור, זכתה במדליית כסף במשחה ל-200 מטר מעורב אישי, וכן הייתה שותפה למקום השביעי בו סיימה נבחרת השליחות ל-100X4 מטר מעורב.

שחיינים בריטים נוספים שבלטו בריו כללו את פרנצ'סקה הולסול (מקום רביעי ב-50 מטר חופשי), אנדרו ויליס (מקום רביעי ב-200 מטר חזה), קלואי טאטון (מקום רביעי ב-200 מטר חזה), מקס ליצ'פילד (מקום רביעי ב-400 מטר מעורב אישי), האנה מיילי (מקום רביעי ב-400 מטר מעורב אישי), בן פראוד (מקום רביעי ב-50 מטר חופשי), מולי רנשו (מקום שישי ב-200 מטר חזה), איימי וילמוט (מקום שביעי ב-400 מטר מעורב אישי), קרי-אן פיין (מקום שביעי במשחה ל-10 ק"מ במים פתוחים) ודניאל וולאס (מקום שמיני ב-200 מטר מעורב אישי).

ענפים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמת הטאקוונדו ג'ייד ג'ונס עם מדליית הזהב בה זכתה בריו
הקופצים למים ג'ק לו (מימין) וכריס מירס במהלך המשחקים

החתירה היה אחד משני הענפים שבהם היו הישגי הבריטים נמוכים מהציפיות[8]. עם זאת, הישגי הבריטים היו עדיין גבוהים ביחס ליתר הנבחרות והן ביחס לענפים אחרים בהם התחרו ספורטאים בריטים - 5 מדליות, מהן 3 מדליות זהב. הלן גלובר והת'ר סטנינג שמרו על תוארן במקצה הזוגות. רביעיית החותרים שמרה אף היא על תוארה, ובמדליית הזהב השלישית זכתה שמיניית החותרים. קתרין גריינג'ר בת ה-40 התחרתה הפעם עם ויקטוריה ת'ורנלי, והשתיים זכו במדליית כסף, שהייתה המדליה האולימפית החמישית של גריינג'ר. במדליית הכסף השנייה זכתה שמיניית החותרות.

הקיאקיסט ליאם הית' זכה במדליית זהב במקצה ל-200 מטר, ויחד עם ג'ון סקופילד זכה במדליית כסף במקצה הזוגות לאותו המרחק. ג'ו קלארק זכה במדליית זהב בסלאלום, וחותרי הקאנו דייוויד פלורנס וריצ'רד האונסלו זכו במדליית כסף בסלאלום. לפלורנס הייתה זו מדליית כסף אולימפית שלישית ברציפות, ולהאונסלו מדליית כסף שנייה ברציפות. הקיאקיסטית פיונה פני סיימה במקום השישי בסלאלום, ורביעיית הקיאקיסטיות סיימה במקום הרביעי במקצה ל-500 מטר.

השייטים הבריטים השתתפו בכל התחרויות, העפילו לכל עשרת שיוטי המדליות, ובשלושה מהם זכו לעמוד על הפודיום. ג'יילס סקוט ניצח בדגם פין, סאסקיה קלארק והאנה מילס שיפרו את הישגן מלונדון וזכו אף הן במדליית זהב ב-470, וניק דמפסי שב וזכה במדליית כסף ב-RS:X, המדליה האולימפית השלישית שלו. כריס גרוב ולוק פיישנס סיימו במקום החמישי ב-470, ניק תומפסון סיים במקום השישי בלייזר, אלן סיין ודילן פלטשר סיימו במקום השישי ב-49er, אליסון יאנג סיימה במקום השמיני בלייזר רדיאל, סופי איינסוורת' ושרלוט דובסון סיימו במקום השמיני ב-49er, בריוני שואו סיימה במקום התשיעי ב-RS:X וניקולה גרובס ובן סקסטון סיימו במקום התשיעי בנאקרה 17.

ברכיבה, שמרה שרלוט דוז'רדאן על תוארה בדרסאז', אך הנבחרת הבריטית איבדה את תוארה והסתפקה במדליית הכסף. ניק סקלטון בן ה-58 זכה אף הוא במדליית זהב, בתחרות הקפיצות. נבחרת האיוונטינג סיימה במקום החמישי. באיגרוף זכו הבריטים בשלוש מדליות. ניקולה אדמס שמרה על תוארה, ג'ו ג'ויס זכה במדליית כסף וג'ושוע בואטסי במדליית ארד. גם בטאקוונדו נרשם מאזן דומה. ג'ייד ג'ונס שמרה על תוארה, לוטאלו מוחמד זכה במדליית כסף וביאנקה ווקדן זכתה במדליית ארד. לוחם נוסף, מהאמה צ'ו, סיים במקום הרביעי. אלוף אולימפי נוסף ששמר על תוארו היה הטריאתלט אליסטר בראונלי. אחיו, ג'ונתן, שיפר את הישגו מלונדון וזכה במדליית הכסף. בתחרויות הנשים זכתה ויקי הולנד במדליית הארד ונון סטנפורד סיימה במקום הרביעי.

צמד הקופצים למים ג'ק לו וכריס מירס זכו במדליית זהב בקפיצות הסינכרוניות מ-3 מטר, שהייתה מדליית הזהב האולימפית הראשונה של הבריטים בענף זה. לו זכה גם במדליית כסף בתחרות הקפיצות ליחידים. טום דיילי, שהגיע למשחקים כמועמד הבריטי המוביל לזכייה במדליה בענף רשם הופעה מוצלחת בשלב המוקדמות, בו סיים במקום הראשון, אך בשלב חצי הגמר נכשל בכמה קפיצות וסיים במקום ה-18 והאחרון. בקפיצות הסינכרוניות מ-10 מטר זכה במדליית ארד, יחד עם דניאל גודפלו. בתחרויות הנשים סיימו טוניה קאוץ' ולואיס טולסון במקום החמישי בקפיצות הסינכרוניות מעשרה מטרים, אלישיה בלאג ורבקה גלנטרי סיימו במקום השישי בקפיצות הסינכרוניות משלושה מטרים, וגרייס רייד סיימה במקום השמיני בקפיצות מ-3 מטרים.

הטניסאי אנדי מארי שמר על תוארו מלונדון, וזכה במדליית הזהב לאחר ניצחון על חואן מרטין דל פוטרו. ג'והאנה קונטה הודחה בשלב רבע הגמר בידי אנגליקה קרבר. בטורניר הגולף האולימפי הראשון מזה 112 שנים ניצח ג'סטין רוז. בטורניר הנשים סיימה צ'ארלי האל במקום השביעי. שני קלעים בריטים זכו במדליות ארד, אדוארד לינג בטראפ וסטיבן סקוט בדאבל טראפ. טים ניל סיים במקום הרביעי בדאבל טראפ. שחקני הבדמינטון מרכוס איליס וכריס לאנגרידג' זכו במדליית ארד, ובטורניר היחידים העפיל ראג'יב אוסף לשלב רבע הגמר. הג'ודאית סאלי קונוויי זכתה במדליית ארד, ונטלי פאוול סיימה במקום השביעי.

נבחרת הנשים בהוקי שדה זכתה בתואר הראשון בתולדותיה, לאחר משחק הפכפך מול נבחרת הולנד שהסתיים בתוצאה 3-3 והוכרע רק בחבטות הכרעה. בטורניר הרוגבי שביעיות, שהיה טורניר הרוגבי הראשון מזה 92 שנים, זכתה נבחרת בריטניה במדליית הכסף, לאחר שגברה בחצי הגמר 5–7 על נבחרת דרום אפריקה, והובסה 7–43 בידי נבחרת פיג'י במשחק הגמר. נבחרת הנשים, שבדומה לנבחרת הגברים סיימה את שלב הבתים ללא הפסד, סיימה את הטורניר במקום הרביעי, לאחר הפסד 7–25 לניו זילנד בחצי הגמר, והפסד 10–33 לנבחרת קנדה במשחק על מדליית הארד.

ספורטאים בריטים נוספים שזכו להישגים בריו, אף שלא זכו במדליות, כללו את סייף הרומח ריצ'רד קרוז שסיים במקום הרביעי בטורניר היחידים ובמקום השישי יחד עם נבחרת הרומח, קייט פרנץ' שסיימה במקום השישי בקרב חמש מודרני, הקשתית נעמי פולקארד שהודחה בשלב רבע הגמר ונבחרת הגברים בטניס שולחן, שהודחה אף היא בשלב רבע הגמר.

נבחרת בריטניה בהוקי שדה

אולימפיאדות החורף[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחליקה האומנותית אתל מאקלט, שזכתה במדליית ארד בשאמוני 1924
גולשת הסקלטון איימי ויליאמס, עם מדליית הזהב בה זכתה בוונקובר 2010

בריטניה השתתפה גם בכל משחקי החורף שנערכו, מאז אולימפיאדת שאמוני (1924). הישגיה במשחקים אלה נמוכים יחסית. ולעיתים שבו הספורטאים הבריטים בידיים ריקות. בין היתר בשל מיעוט יחסי של שלג באי הבריטי בהשוואה לקו הרוחב שלה, וחוסר של אתרי סקי איכותיים.

האולימפיאדה המוצלחת ביותר הייתה אולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018) בה זכתה בריטניה בחמש מדליות מהן אחת זהב. בכל אולימפיאדות החורף בהן השתתפה גם יחד, זכו הספורטאים הבריטים ב-31 מדליות, מהן 11 מדליות זהב, ובריטניה מדורגת במקום ה-19 בטבלת המדליות של כל הזמנים.

באולימפיאדת שאמוני זכתה נבחרת הקרלינג במדליית זהב, רביעיית גולשי המזחלות זכתה במדליית כסף, המחליקה האומנותית אתל מאקלט זכתה במדליית ארד, וכך גם נבחרת ההוקי קרח, שדורגה שלישית בבית הגמר, אחרי נבחרות קנדה וארצות הברית. באולימפיאדת סנט מוריץ (1928) ירדו הישגי המשלחת למדליית ארד אחת, בה זכה גולש הסקלטון דייוויד קארנגי. באולימפיאדת לייק פלאסיד (1932) ייצגו את בריטניה ארבע מחליקות אומנותיות, בהן ססיליה קולדג' בת ה-11. אף אחת מהן לא זכתה במדליה, וקולג' עצמה דורגה במקום השמיני. באולימפיאדת גרמיש-פרטנקירכן (1936) זכתה נבחרת ההוקי קרח במדליית זהב, לאחר שהקדימה את נבחרות קנדה, ארצות הברית וצ'כוסלובקיה בבית הגמר. ססיליה קולדג' בת ה-15 זכתה במדליית כסף בהחלקה אומנותית, ורביעיית גולשי המזחלות זכתה במדליית ארד.

באולימפיאדת סנט מוריץ (1948) זכו שני בריטים במדליות ארד, ג'נט אלטווג בהחלקה אומנותית וג'ון קראמונד בסקלטון. באולימפיאדת אוסלו (1952) שיפרה אלטווג את הישגה, וזכתה במדליית הזהב. בשתי אולימפיאדות החורף הבאות לא הצליח אף ספורטאי בריטי לזכות במדליה במשחקי החורף, והבאים לעשות זאת היו גולשי המזחלות רובין דיקסון וטוני נאש, שזכו במדליית זהב באולימפיאדת אינסברוק (1964). הפעם הבאה בה עמד ספורטאי בריטי על הפודיום במשחקי החורף הייתה באולימפיאדת אינסברוק (1976), אז זכה ג'ון קארי במדליית זהב בהחלקה אומנותית. באולימפיאדת לייק פלאסיד (1980) זכה מחליק אומנותי אחר במדליית הזהב, רובין קאזינס, ובאולימפיאדת סרייבו (1984) היו אלה כריסטופר דין וג'יין טורוויל, שזכו במדליית הזהב במקצה הזוגות.

באולימפיאדת קלגרי (1988) ייצג לראשונה את בריטניה בקפיצות סקי, הקופץ מייקל אדוארדס ("אדי העיט"), הוא סיים אחרון בשתי התחרויות אך זכה לאהדת הקהל והיה במוקד התעניינות התקשורת הבינלאומית.

לאחר עשור שחון, זכתה המשלחת הבריטית לאולימפיאדת לילהאמר (1994) בשתי מדליות ארד. דין וטורוויל זכו במדליה האולימפית השנייה שלהם, וניקי גוץ' סיים במקום השלישי בהחלקה מהירה במסלול קצר, במקצה ל-500 מטר. באולימפיאדת נאגנו (1998) זכתה רביעיית גולשי המזחלות במדליית ארד. באולימפיאדת סולט לייק סיטי (2002) זכתה נבחרת הנשים בקרלינג במדליית הזהב הראשונה לזכות בריטניה מזה 22 שנים, שהייתה גם המדליה הראשונה בקרלינג מזה 82 שנים. ספורטאית נוספת, אלכס קומבר, זכתה במדליית ארד בסקלטון. באולימפיאדת טורינו (2006) זכתה גולשת סקלטון אחרת, שלי רודמן, במדליית כסף, ובאולימפיאדת ונקובר (2010) זכתה גולשת סקלטון שלישית, איימי ויליאמס, במדליית זהב.

אולימפיאדת סוצ'י (2014) הייתה המוצלחת ביותר עבור המשלחת הבריטית מזה 90 שנה. גולשת הסקלטון ליזי יארנולד זכתה במדליית זהב, נבחרת הגברים בקרלינג זכתה במדליית כסף ונבחרת הנשים זכתה במדליית ארד. במדליית ארד נוספת זכתה גולשת השלג ג'ני ג'ונס.

באולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018) זכתה המשלחת בחמש מדליות מהן אחת מזהב. גולשת הסקלטון ליזי יארנולד הגנה על תוארה בסקלטון, גולשת הסקלטון לורה דילס זכתה בארד וכך גם הגולש דום פרסונס. בילי מורגן זכה במדליית ארד בתחרות הביג איר בגלישת שלג ואיזבל אטקין במדליית ארד בתחרות סקי בסגנון חופשי.

מדליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשי
ראו גם – מדליות במשחקים האולימפיים

לפי אולימפיאדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באולימפיאדות הקיץ:[9]

אולימפיאדה זהב כסף ארד סך הכל דירוג
אולימפיאדת אתונה (1896) 2 3 2 7 5
אולימפיאדת פריז (1900) 15 8 9 32 3
אולימפיאדת סנט לואיס (1904) 1 1 0 2 6
אולימפיאדת לונדון (1908) 56 51 39 146 1
אולימפיאדת סטוקהולם (1912) 10 15 16 41 3
אולימפיאדת אנטוורפן (1920) 14 15 13 42 3
אולימפיאדת פריז (1924) 9 13 12 34 4
אולימפיאדת אמסטרדם (1928) 3 10 7 20 11
אולימפיאדת לוס אנג'לס (1932) 4 7 5 16 8
אולימפיאדת ברלין (1936) 4 7 3 14 10
אולימפיאדת לונדון (1948) 3 14 6 23 12
אולימפיאדת הלסינקי (1952) 1 2 8 11 18
אולימפיאדת מלבורן (1956) 6 7 11 24 8
אולימפיאדת רומא (1960) 2 6 12 20 12
אולימפיאדת טוקיו (1964) 4 12 2 18 10
אולימפיאדת מקסיקו סיטי (1968) 5 5 3 13 10
אולימפיאדת מינכן (1972) 4 5 9 18 12
אולימפיאדת מונטריאול (1976) 3 5 5 13 13
אולימפיאדת מוסקבה (1980) 5 7 9 21 9
אולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) 5 11 21 37 11
אולימפיאדת סיאול (1988) 5 10 9 24 12
אולימפיאדת ברצלונה (1992) 5 3 12 20 13
אולימפיאדת אטלנטה (1996) 1 8 6 15 36
אולימפיאדת סידני (2000) 11 10 7 28 10
אולימפיאדת אתונה (2004) 9 9 12 30 10
אולימפיאדת בייג'ינג (2008) 19 13 19 51 4
אולימפיאדת לונדון (2012) 29 18 18 65 3
אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו (2016) 27 23 17 67 2
אולימפיאדת טוקיו (2020) 22 20 22 64 4
סך הכל 284 318 314 916 3

באולימפיאדות החורף:[9]

אולימפיאדה זהב כסף ארד סך הכל דירוג
אולימפיאדת שאמוני (1924) 1 1 2 4 6
אולימפיאדת סנט מוריץ (1928) 0 0 1 1 8
אולימפיאדת לייק פלאסיד (1932) 0 0 0 0
אולימפיאדת גרמיש פרטנקירכן (1936) 1 1 1 3 7
אולימפיאדת סנט מוריץ (1948) 0 0 2 2 13
אולימפיאדת אוסלו (1952) 1 0 0 1 8
אולימפיאדת קורטינה ד'אמפצו (1956) 0 0 0 0
אולימפיאדת סקוו ואלי (1960) 0 0 0 0
אולימפיאדת אינסברוק (1964) 1 0 0 1 11
אולימפיאדת גרנובל (1968) 0 0 0 0
אולימפיאדת סאפורו (1972) 0 0 0 0
אולימפיאדת אינסברוק (1976) 1 0 0 1 12
אולימפיאדת לייק פלאסיד (1980) 1 0 0 1 11
אולימפיאדת סרייבו (1984) 1 0 0 1 11
אולימפיאדת קלגרי (1988) 0 0 0 0
אולימפיאדת אלברוויל (1992) 0 0 0 0
אולימפיאדת לילהאמר (1994) 0 0 2 2 21
אולימפיאדת נאגנו (1998) 0 0 1 1 22
אולימפיאדת סולט לייק סיטי (2002) 1 0 1 2 18
אולימפיאדת טורינו (2006) 0 1 0 1 21
אולימפיאדת ונקובר (2010) 1 0 0 1 19
אולימפיאדת סוצ'י (2014) 1 1 3 5 19
אולימפיאדת פיונגצ'אנג (2018) 1 0 4 5 19
אולימפיאדת בייג'ינג (2022) 1 1 0 2 19
סך הכל 12 5 17 34 18

לפי ענף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בענפי הקיץ:[10]

ענף זהב כסף ארד סך הכל
אתלטיקה אתלטיקה 55 83 72 210
אופניים אופניים 38 35 27 100
חתירה חתירה 31 25 14 70
שיט שיט 30 21 12 63
שחייה שחייה 20 29 30 79
איגרוף איגרוף 20 15 27 62
טניס טניס 17 14 12 43
קליעה קליעה 13 15 19 47
רכיבה רכיבה 13 12 15 40
קיאק קאנו/קיאק 5 8 6 19
הוקי שדה הוקי שדה 4 2 7 13
קרב חמש מודרני קרב חמש מודרני 4 2 3 9
היאבקות היאבקות 3 4 10 17
התעמלות התעמלות מכשירים 3 3 10 16
טריאתלון טריאתלון 3 3 2 8
כדורגל כדורגל 3 0 0 3
כדורמים כדורמים 3 0 0 3
קפיצה למים קפיצה למים 2 3 8 13
טאקוונדו טאקוונדו 2 3 4 9
פולו פולו 2 3 1 6
קשתות קשתות 2 2 5 9
מחבטים
2 2 3 7
משיכת חבל משיכת חבל 2 2 1 5
מרוץ אופנועי ים מרוץ סירות מנוע 2 0 0 2
סיף סיף 1 8 0 9
הרמת משקולות הרמת משקולות 1 4 3 8
גולף גולף 1 1 1 3
קריקט קריקט 1 0 0 1
ג'ודו ג'ודו 0 8 12 20
ראגבי רוגבי 0 3 0 3
שחייה במים פתוחים שחייה במים פתוחים 0 2 1 3
בדמינטון בדמינטון 0 1 2 3
ז'ה דה פום
0 1 1 2
טרמפולינה טרמפולינה 0 1 1 2
לקרוס לקרוס 0 1 0 1
סקייטבורד סקייטבורדינג 0 0 1 1
סך הכל[א] 283 316 310 909

בענפי החורף:[10]

ענף זהב כסף ארד סך הכל
החלקה אומנותית החלקה אומנותית[א] 5 3 7 15
קרלינג קרלינג 3 2 1 6
סקלטון סקלטון 3 1 5 9
בובסלי בובסלי 1 1 3 5
הוקי קרח הוקי קרח 1 0 1 2
סנובורד גלישת שלג 0 0 2 2
סקי חופשי סקי בסגנון חופשי 0 0 1 1
החלקה מהירה במסלול קצר החלקה מהירה במסלול קצר 0 0 1 1
סך הכל[א] 13 7 21 41
ביאור
  1. ^ 1 2 3 אי ההתאמה בין מספר המדליות לפי אולימפיאדות למספר המדליות לפי ענפים נובע משש מדליות: זהב, 2 כסף ו-4 ארד בהחלקה אמנותית שהוענקו במסגרת אולימפיאדות הקיץ ב-1908 וב-1920

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוריאל דסקל, שיטה "יעילה אך אכזרית": כך השיגו הבריטים שיא מדליות בריו, באתר כלכליסט - www.calcalist.co.il, ‏2016-08-19
  2. ^ אתר למנויים בלבד Jacquelin Magnay, ‏Team GB medal target for London 2012 Olympics is fourth place with 48 medals across 12 sports, The Telegraph, 4 July 2012
  3. ^ "Salmond rejects UK football team", אתר BBC,‏ 25 באוגוסט 2008
  4. ^ Welsh Team GB stars slammed over anthem controversy, Wales Online, 29.7.2012
  5. ^ Olympics football: Craig Bellamy wants anthem respected, BBC News, 1.8.2012
  6. ^ Giggs asks Welsh not to boo British anthem, Guardiam, 30.7.2012
  7. ^ 1 2 מארק ברספורד, "Great Britain on brink of historic record at Rio 2016 as lottery funding pays dividends in Olympic medals", באתר אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו, 20 באוגוסט 2016.
  8. ^ 1 2 3 4 UK Sport targets 'best away Olympics' and 'better than London Paralympics', באתר UK Sport
  9. ^ 1 2 "Medals by Games" [מדליות לפי משחקים]. Olympic Analytics (באנגלית). נבדק ב-14 במרץ 2022. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  10. ^ 1 2 "Medals by Sports" [מדליות לפי ענפי ספורט]. Olympic Analytics (באנגלית). נבדק ב-14 במרץ 2022. {{cite web}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: url-status (link)