בריכות הצאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הממצאים הארכאולוגים בבריכות הצאן

"בריכות הצאן", הידועות גם בשם "בריכות בית חסדא" היו שתי בריכות שנחפרו באפיקו של נחל בית זיתא בירושלים. מיקומן היום הוא באזור החומה הצפון מזרחית של העיר העתיקה, ברובע המוסלמי צפונית לדרך שער האריות. המקום שימש בתקופת בית המקדש השני כמאגר מים וכבריכות מרפא. במאה ה-5 לספירה נבנתה במקום כנסייה גדולה שהוקדשה ל"מרים הקדושה של הפְּרוֹבָּטיקה" ונהרסה בתחילת המאה ה-11. מאוחר יותר נבנה במקום מנזר צלבני שהוקם לזכר הנס, שעל פי המסורת הנוצרית, ביצע ישו במקום. החל מן המאה ה-12 עומדת במקום כנסייה רומנסקית - כנסיית סנטה אנה.

שרידי קשתות התמיכה של הבזיליקה הביזנטית
שרידים פגאניים וביזנטיים
שברי עמודים מהבזיליקה הביזנטית
שרידי המנזר הצלבני
כנסיית סנטה אנה לפני השיפוצים של מוס 1864

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-8 לפנה"ס נבנה באתר בור מים לסיפוק מים למקדש. ייתכן שמקורו של בור המים הוא באגירת מי גשמים ושטפונות שנותבו אל אזור העמק ונעצרו על ידי סכר. מאוחר יותר נבנה במקום סכר ברוחב של 6 מטרים. מן הבריכה המלאכותית, בגודל של 40x50 מ' הובלו המים בתעלות לבית המקדש. ייתכן כי זו הבריכה העליונה המוזכרת בספר מלכים בשם "הבריכה העליונה":

"וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַבְשָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹבֵס".

– מלכים ב', י"ח, 17

תאור נוסף של בריכה מופיע בספר ישעיהו. תיאור זה מעלה את ההשערה כי הבריכה אף שימשה את הכובסים בעיר:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס."

– ישעיהו, ז', 3

ימי בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה השלישית לפנה"ס, ככל הנראה ביוזמתו של שמעון הכהן הגדול, נבנתה בריכה נוספת במקום, תוך שימוש בסכר כבקיר חוצץ. על פי הסברה המקובלת בריכות אלה נקראו "בריכות הצאן" (ביוונית: Piscina Probatica) מאחר ששימשו לשטיפת הצאן שהובא להקרבה כקורבן בבית המקדש. בניגוד להנחה זו מצביעים החוקרים על שימוש שונה בבריכות. על פי הערכתו של הארכאולוג שמעון גיבסון הבריכות נבנו כחלק ממערכת המים של ירושלים, אולם לא למטרת שתייה או נופש, כפי שטען למשל אליצור‏‏‏[1]. בעוד הבריכה הצפונית, בגודל של כ-53x40 מ', שימשה כמאגר מים ("אוצר"), שימשה הבריכה הדרומית, שנבנתה בגודל של כ-47x52 מ', כמקווה טהרה.‏[2]. אל בריכה זו הוביל גרם מדרגות ברוחב של כ-35 מ' ובאורך של כ-53 מ', שאיפשר את הטהרה במקום. הבריכות היו מוקפות בארבעה סטוים (פורטיקו) עם עמודים. סטואה נוסף מוקם על לצד הסכר החוצץ בין הבריכות. בסכר נבנה פיר אנכי ומנהרה אופקית שבסופה שער, שקישרו בין שתי הבריכות ואיפשרו שליטה על המים.‏‏‏[2]

תיאור של הבריכות מופיע בברית החדשה, בה מכונה האתר "בריכת בית חסדא". על פי התיאור במקום זה ביצע ישו נס ובו ריפא נכה:

"אחרי כן היה חג ליהודים וישו עלה לירושלים. בירושלים, על-יד שער הצאן הייתה בריכה, שנקראה בית חסדא, וסביבה חמש אכסדראות עמודים. באכסדראות אלה שכבו הרבה חולים ועוורים ופסחים ויבשי אברים. היה שם איש אחד והוא בחליו שלושים ושמונה שנים. ישו ראה אותו שוכב וידע כי זמן רב הוא חולה. שאל אותו: "אתה רוצה להיות בריא?" השיב לו החולה: "אדוני, אין אתי איש שיטיל אותי לברכה בעת תנועת המים. עד שאני בא, אחר יורד לפני." אמר לו ישו: "קום, קח את משכבך והתהלך." מיד נרפא, לקח את משכבו והתהלך."

הבשורה על-פי יוחנן, פרק 5, 9-1

שני גורמים, שהביאו לירידה בחשיבותן הפולחנית והשימושית של הבריכות בשלהי ימי הבית השני, הם בניית בריכת ישראל קרוב יותר לבית המקדש, והקמת החומה השלישית מצפון לעיר במאה ה-1, שאף עצרה את ניקוז הגשמים לבריכות.

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנת 135 לספירה, עם בנייתה של "איליה קפיטולינה" כעיר פגאנית על ידי אדריאנוס, נבנו באתר מרחצאות מרפא לכבודו של האל אסקלפיוס (Asclepius). מכיוון שהריפוי נעשה בדרך כלל בעזרת אמבטיות וטבילות, הוקמו מקדשים מסוג זה סמוך למעיינות ומקורות מים. במקדש הפגאני נחשפו פסלונים ותבליטים של נשים, אולי פסלונים שניתנו על ידי חולים שזכו להירפא ממחלתם. כמו כן נתגלה ממצא המראה את אסקלפיוס כהיבריד בעל גוף של נחש, הניצב בין שני עמודי מקדש.

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התקופה הביזנטית נבנתה במקום כנסייה גדולה בצורת בזיליקה שהוקדשה למרים, אם ישו. היה זה בעקבות עליית מעמדה של מרים בפולחן הנוצרי, בייחוד בעקבות פעילותיה של הקיסרית אאודוקיה. הכנסייה, באורך של כ-45 מ' וברוחב של כ-18 מ', הוקמה על גבי הסכר המפריד בין הבריכות ועל גבי קשתות תמיכה גבוהות. בשנת 615 במהלך הכיבוש הפרסי של העיר נפגעה הכנסייה והיא שוקמה על ידי הנזיר מודסטוס. תיאור הידוע כ"מסע אנטוניוס", המתוארך למחצית השנייה של המאה ה-7 לספירה, מתאר הידרדרות במעמדה של הבריכה בתקופה זו:

"בשובנו אל העיר, באנו אל בריכת שחייה ולה חמישה אולמות, ובאחד מהם הבסיליקה של מרים הקדושה, אשר בה נעשו מעשי נסים רבים. בריכה זו הפכה עתה ביב שופכין, ושם רוחצים כל אשר נחוץ בעיר. בפינה חשוכה ראינו גם את שרשרת הברזל, אשר בה חנק יהודה האומלל את עצמו."

– מסע אנטונינוס, 27

התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-11 נהרסה הכנסייה בשנית. לאחר מסע הצלב הראשון הוקם במקום מנזר צלבני קטן שהוקדש לנס הריפוי של ישו. הצלבנים בנו על חורבות הכנסייה הביזנטית קפלה קטנה, ובנוסף הקימו בצמוד כנסייה גדולה שהוקדשה לאנה הקדושה (סנטה אנה), אמה של מרים. הצלבנים הפרידו בין שתי המסורות: זו של ריפוי הנכה, וזו של לידת מרים, והעבירו את האחרונה לכנסייה החדשה של סנטה אנה. לצד הכנסייה החדשה הקימו הצלבנים מנזר.

כנסיית סנטה אנה הוקמה בשנות הארבעים של המאה ה-12 והיא דוגמה לטיפוס הנפוץ ביותר של כנסייה צלבנית בארץ ישראל: בסיליקה עם אולם תווך ושתי סיטראות המסתיימות במזרח בשלוש אפסידות מקבילות. המבנה משלב סגנון בנייה רומנסקי מוקדם, עם מסורות בנייה מקומיות נוצריות קדומות והשפעות ביזנטיות, כמו הכיפה מעל מקום ההצטלבות של אולם התווך עם הטרנספט. באגף הימני מדרגות המובילות לקריפטה מהתקופה הרומית, שעל פי המסורת מהווה את מקום לידתה של מרים.

התקופה האיובית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חמש שנים לאחר תבוסת הצלבנים ב-1187 הפכה הכנסייה למדרסה מוסלמית (בית ספר מוסלמי) כפי שמתואר בכתובת מעל למשקוף הכניסה: "בשם אללה הרחום והחנון. כל הטוב והיפה שעלה בגורלכם הוא מאללה. מדרסה מבורכת זו נבנתה עבור הווקף על ידי אדוננו צלאח א-דין סולטאן האסלאם והמוסלמים". בזכות הפיכתה של הכנסייה למדרסה בסמיכות לכיבושה של העיר על ידי צלאח א-דין, נשמר המבנה היטב, והוא משמש כאחת הדוגמאות היפות ביותר לארכיטקטורה הצלבנית ברחבי ירושלים.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 שימש המבנה כאורווה של חיל המצב הטורקי, ששכן בקרבת המקום. לצליינים לא הותר לרדת לקריפטה דרך המדרגות, אך אפשרו להם להיכנס דרך חלון קטן, אותו מראים בכנסייה עד היום.

ב-1856 נמסרה הכנסייה לנפוליון השלישי, כאות תודה לעזרתם של הצרפתים במלחמת קרים. הכנסייה שוקמה על ידי האדריכל הצרפתי מוס (Mosse) שהצניע את התוספות המאוחרות. מוס גם ערך את החפירות הראשונות באתר בריכות בית חסדא. האבות הלבנים, להם נמסרה הכנסייה, חברים במסדר שנוסד למען פעילות מיסיונרית באפריקה. מתחם סנטה אנה הוא אפוא בין המקומות היחידים בארץ הקודש בהם ניתן למצוא את נזירי המסדר דרך קבע. האבות הלבנים חיפשו דרך לעזור לכנסייה הקתולית המזרחית בארץ הקודש ולכן פתחו במקום סמינר לכמרים מלכיתים (יוונים קתוליים) בשנות השמונים של המאה ה-19.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בריכות הצאן בוויקישיתוף
  • דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
  • שמעון גיבסון, "ברכת בית חסדא בירושלים - מחקר חדש על חפירות ישנות", בתוך: אייל ברוך, איילת לוי-רייפר ואבי פאוסט (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז איגנבורג-רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008‏ (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ראו: Elizur, Y.' "The Siloam Pool - 'Solomon's Pool - Was a Swimming Pool, Palastine Exploration Quartery, 140, 2008, 17-25.‏
  2. ^ 2.0 2.1 ‏ראו: Gibson, Shimon, The Bethesda Pool in Jerusalem: A New Investigation of Old Excavations", in: ברוך, אייל, לו-רייפר, איילת, פאוסט, אברהם (עורכים), חידושים בחקר ירושלים, הקובץ הארבעה-עשר, מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, רמת גן, 2008.‏


קואורדינטות: 31°46′52″N 35°14′11″E / 31.78109°N 35.23627°E / 31.78109; 35.23627