ברירה (הלכה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בְּרֵירָה היא כינוי הלכתי למתן משמעות בזמן הווה לפעולה שהתבצעה בעבר (באופן רטרואקטיבי). בלשון הגמרא - 'הוברר הדבר למפרע'. השאלה האם ניתן לתת משמעות שכזו נתונה במחלוקת תנאים ואמוראים ("יש ברירה" או "אין ברירה"). לפי המקובל ככלל בדיני ברירה, בדיני התורה אין אומרים ברירה להקל במצוות עשה, אך במצווה שהיא רק דינים דרבנן, ניתן להקל ולטעון ברירה (״הוברר הדבר למפרע״)‏[1].

דוגמאות לשאלת ברירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקים בירושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר שני אחים חולקים את רכוש אביהם שירשו, נקבע להלכה כי הוברר למפרע שכל אחד מהם ירש מראש את החלק בנכסים שקיבל למעשה ובדיעבד. אילו ננקטה העמדה של "אין ברירה" הרי שהמשמעות היא שמשעת הירושה ועד החלוקה הייתה לכל אחד מהם בעלות חלקית בכל אחד מהנכסים.

נפקא מינה הלכתית אחת למחלוקת בסוגיה זו תהיה במקרה כך שבו גר יורש עם אחיו הגוי את רכוש אביהם (שאף הוא גוי), ובירושה ישנם חפצים המשמשים לעבודה זרה, שאסור ליהודי להנות מהם. הקביעה במקרה זה כי "יש ברירה" מאפשרת לגר לבחור לו חפצי חולין כנגד חפצי עבודה זרה, ואין אומרים שהייתה לו בעלות חלקית בחפצי עבודה זרה ושההחלפה מהווה למעשה הנאה מעבודה זרה.

שותפות בקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שותפות בקרקע לעניין תרומות ומעשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גידולים חקלאיים שצמחו אצל יהודי בארץ ישראל חייבים בתרומות ומעשרות, וכל עוד לא הופרשו תרומות ומעשרות, הגידולים נחשבים לטבל האסור באכילה. לאחר שיופרשו תרומות ומעשרות, שאר הגידולים יותרו באכילה. לעומתם, גידולי גוי פטורים מתרומות ומעשרות.

במקרה שגוי ויהודי שותפים בשדה, לפי הסוברים "יש ברירה", ברגע שהשותפים חולקים ביניהם את תנובת השדה, מתברר למפרע שהחלק שכל אחד קיבל היה שלו מלכתחילה (בדומה לאחים שמחלקים ירושה), וממילא חלק היהודי יהיה טבל וחלק הגוי חולין, כדין גידולי גוי שפטורים מתרומות ומעשרות. ואילו לדעת הסוברים "אין ברירה", גם לאחר החלוקה ישאר מצב של "טבל וחולין מעורבים זה בזה" בין בפירות בחלק היהודי ובין בחלק הגוי, כי לפני החלוקה היה לכל אחד חלק בכל אחד ואחד מהפירות, והחלוקה לא מבררת למפרע.

שותפות בקרקע באיסורי קונם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה מסכת נדרים[2] נחלקו חכמים ורבי אליעזר בן יעקב אודות חצר המשותפת לשני אנשים, והאחד אסר את הנאתו על השותף השני באיסור קונם, חכמים אוסרים לאותו שותף ליהנות מהחצר, שכן החפץ הוא גם של חבירו, ונמצא שנהנה מחפציו או קרקעותיו של חבירו, ולפי רבי אליעזר בן יעקב הדבר מותר. לפי הסבר הגמרא במסכת בבא קמא[3] , המחלוקת היא באופן חלוקת השותפות; והתלויה במחלוקת אחרת, בענייני ברירה. לפי שיטת רבי אליעזר בן יעקב, יש ברירה, כאשר שני אנשים קונים חצר בשותפות, הם קונים זאת על דעת שכל אחד יוכל להשתמש בחצר לפי ההסכם ובזמן הקצוב לו, ולמרות שלא ידוע מראש מה יהיה החלק והזמן שבו כל אחד מהם השתמש, כאשר אחד מהם משתמש בקרקע לפי ההסכם, הוברר הדבר למפרע שחלק זו הוא החלק שנקנה מכספו. לעומת זאת, חכמים אינן מסכימים לדין זה, שכן לשיטתם "אין ברירה", ולכן השותפות בקרקע היא מעורבבת וכל אחד מהם משתמש בחלקם של שניהם.

הפרשת תרומות ומעשרות באמירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם הקונה יין טבל סמוך לשבת כדי לשתותו בשבת, אינו יכול להפריש תרומות ומעשרות באופן פיזי על ידי הנחת המעשר בכלי נפרד כיון שגזירת חכמים אוסרת לעשות זאת בשבת. לפי הדעה ש"יש ברירה", יכול להפריש תרומות ומעשרות באמצעות אמירה בלבד, ולומר שהשאריות שיישארו לבסוף הן התרומות והמעשרות, כיוון שלמפרע יתברר שהשאריות שנשארו בכלי הן מה שהפריש בתחילה. לפי הסוברים ש"אין ברירה" - לא ניתן לעשות זאת כיון שבכל חלק מהיין החולין מעורבים עם התרומות והמעשרות, וכששותה מהיין הוא שותה גם מחלק התרומה שבו.

הדיון התלמודי וההלכתי ותחולת המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיון רחב בשאלת ברירה מצוי בתלמוד הבבלי, מסכת גיטין כ"ה ע"א - כ"ו ע"א.

בראשית הסוגיה התלבט רב הושעיא מה הדין במקרה שבו אמר הבעל לסופר שיכתוב עבורו גט, ובמקום לכתוב את שם האשה כנדרש יכתוב "לאיזו אישה שתצא בפתח הבית תחילה" - דהיינו שבכונתו לגרש את הראשונה מנשותיו שתצא מפתח הבית. גט זה פסול לכאורה, שכן גט חייב להיכתב לשמה של האישה המגורשת, אלא שכאן מוצע כי סוגיה זו תלויה בשאלת הברירה: אם "יש ברירה" הרי שכאשר תצא אחת הנשים יתברר למפרע שהגט נכתב לשמה שלה, ואילו נאמר ש"אין ברירה" הרי שהגט יהיה פסול. ספק זה נפשט מהמשנה: "יתר מכן, אמר ללבלר: "כתוב לאיזו שארצה אגרש" - פסול לגרש בו". דהיינו, במקרה זה נקבע להלכה "אין ברירה" - הברירה אינה תופסת למפרע.

במהלך הסוגיה אביי מנסה להבחין בין שני סוגים של מקרים ומציע כי כאשר אדם תולה את הברירה בדעת אחרים כבמקרה זה (התוצאה תלויה בהחלטת צד ג', במקרה זה הראשונה מן הנשים שתצא) אזי "אין ברירה" ואילו הסוג השני הוא מקרה שתלוי בדעת עצמו, למשל אם אומר לסופר "לאיזו שארצה אגרש". במקרה שהאדם סיים את החלטתו וחסר להחלטתו רק פרט טכני או צדדי שאינו קשור בהחלטתו, "לאיזו שתצא בפתח תחילה", במקרה כזה סובר אביי שניתן לסמוך על הברירה שתתקיים לאחר מכן, ולומר שדעתו עכשיו היא לגרש את פלונית שתצא בפתח תחילה, אלא שאין הוא יודע מי היא‏[4]. אך במקרה שהאדם עצמו מודה ומתוודה שעדיין לא החליט למי לתת "לאיזו שארצה אגרש", ברור שאין ניתן לבצע גירושין או כתיבת גט באופן כזה, שהרי עדיין לא החליט מה רוצה לעשות. רבא לעומתו סבור שאין חילוק בין הסוגים האלה: אם יש ברירה - יש תמיד; אם אין ברירה - תמיד אין‏[5]. לדעתו של אביי מצטרף רב יוסף[6].

הבחנה נוספת בין סוגים שונים של ברירה מופיעה אצל בעלי התוספות[7] אשר מבחינים בין שני סוגי ברירה לעניין התרת איסור: האחד הוא כמו בדוגמאות דלעיל, שהאיסור חל רק כאשר הייתה כבר תערובת (למשל - הטבל מעולם לא היה מותר קודם). הסוג השני הוא איסור והיתר שהתערבבו יחד ועכשיו נרצה להפרידם שנית על ידי ברירה. לדעת בעלי התוספות, המחלוקת בגמרא היא על אודות הסוג הראשון. באשר לסוג השני, לעומת זאת, ייתכן שגם הסוברים שיש ברירה תמיד, יודו שבמקרה זה אין ברירה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל"ח, עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ה, עמוד ב'.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ"א, עמוד ב'.
  4. ^ ייתכן לקשור את דעתו של אביי זו לדעתו בדין יאוש שלא מדעת שבו, לפי אחת מהפרשנויות, מחדש אביי כי הסיבה שלפיה אין צורך ביאוש בפועל הוא מכיוון שגם דעתו של האדם שאינה בפועל כך אבל לו היה יודע את המציאות שהחפץ במצב אבוד היה מתייאש, נחשבת דעת מספרת במשפט העברי. לכן סבור גם אביי, שכאשר חסר לו ידע טכני ניתן להשלימו על ידי הברירה שלאחר מכן המבררת שגם עכשיו לו היה יודע היה עושה כך.
  5. ^ ראה הערה קודמת, רבא סבור ש"יאוש שלא מדעת אינו יאוש" וייתכן שמכאן מחלוקתו על פרשנותו של אביי לסוגיא.
  6. ^ תוספות גיטין כ"ו ע"א
  7. ^ תוספות, מסכת סוטה י"ח, ע"א, ד"ה חזר; תוספות, מסכת תמורה ל', ע"א, ד"ה ואידך.