ברירת שבטים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברירת שבטים של לימפוציט:
1) תא גזע המטופויטי עובר התמיינות וארגון מחדש של הגנום ליצירת
2) לימפוציט לא בוגר עם קולטנים אנטיגניים רבים. הקולטנים, הנקשרים אל
3) אנטיגנים מרקמות הגוף נהרסים, בעוד שהשאר מתפתחים ליצירת
4) לימפוציטים לא פעילים. רובם לא יפגשו אף פעם
5) אנטיגן זר מתאים, אבל אלו שכן יפגשו יופעלו ויצרו
6) שבטים רבים של עצמם

תאוריית ברירת השבטים היא אחד המודלים המקובלים כיום להסברת יכולתה של מערכת החיסון להגיב לחדירה של אנטיגן, וכיצד סוגים שונים של לימפוציטים מסוג T ו-B נבררים כדי להשמיד אנטיגן מסוים שפלש לגוף האדם.

פיתוח התאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1954 הציג האימונולג נילס ירנה תאוריה שטענה כי יש מגוון רחב של לימפוציטים בגוף לפני כל הדבקה. חדירתו של אנטיגן לגוף מסתיימת בהתאמתו של סוג אחד בלבד של לימפוציטים, ואותו לימפוציט מתחיל להתרבות ולייצר נוגדנים כנגד האנטיגן הפולש.

בחירה זו של סוג אחד בלבד של לימפוציט גורמת לכך שהוא ישובט (כלומר, ייצור קבוצה גדולה של תאי בת הזהים לו מבחינה גנטית) על מנת להבטיח כמות מספיקה של נוגדנים הדרושה כדי למנוע ולעכב את ההדבקה.

עבודה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימונולוג האוסטרלי פרנק מקפארלן בארנט השתמש במודל זה, והיה הראשון שכינה אותו "תאוריית ברירת השבטים". בארנט הסביר שהזיכרון החיסוני הוא שיבוט של שני סוגים של לימפוציטים. שבט אחד מגיב מיידית ונלחם בהדבקה, בעוד שהשבט השני הוא בעל כושר שרידות גבוה יותר, ונשאר במערכת החיסון למשך זמן ארוך יותר, מה שגורם בסופו של דבר לחסינות כלפי האנטיגן. ב-1958 הראו גוסטב נוסאל וג'ושוע לנדרברג שתא B אחד מייצר תמיד רק סוג נוגדן אחד, וממצא זה היה הראיה הראשונה לקיומה של תאוריית ברירת השבטים [1].

תאוריות הנתמכות על ידי ברירת שבטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארנט ופיטר מדאוור עבדו יחד על הבנת הסבילות החיסונית, תופעה שמוסברת גם כן על ידי ברירת שבטים. סבילות חיסונית היא יכולתו של אורגניזם לזהות תאים מבלי להפעיל נגדם את מערכת החיסון, דבר המתרחש רק אם הזיהוי מתרחש בשלב מוקדם בהתפתחותו של האורגניזם.

בגוף קיים מגוון רחב של לימפוציטים שטווח יכולת הזיהוי שלהם נע מכאלה המסוגלים לזהות תאים עצמיים של הגוף (לימפוציטים סבילים), ועד לתאים שיפעלו גם נגד תאים עצמיים (בלתי-סבילים). אולם, רק התאים שאינם מגיבים כלפי תאים עצמיים שורדים את השלב העוברי של ההתפתחות. אם מתרחש בשלב העוברי זיהוי של רקמה לא-עצמית, הלימפוציטים שיתפתחו יהיו אלה שיתייחסו אל הרקמה כאל רקמה עצמית.

ב-1949 הציע בארנט שבהינתן תנאים מסוימים, ניתן יהיה להשתיל רקמות למקבלים זרים. עבודתו הובילה להבנה טובה יותר של מערכת החיסון ולהתקדמות גדולה מאוד בתחום השתלת האברים. בארנט ומדאוור זכו במשותף בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה ב-1960.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nossal, G. J. V. & Lederberg, J. 1958. Antibody production by single cells. Nature 181:1419-1420