ברכה צפירה
ברכה צְפירה (15 באפריל 1910 - 1 באפריל 1990) הייתה זמרת פופולרית בארץ ישראל החל משנות ה-30, חלוצה בזמר העברי. דרך שיתוף הפעולה שלה עם נחום נרדי, היוותה שירתה אבן דרך ביצירת סגנון מוזיקלי ישראלי מקורי.
תוכן עניינים |
ביוגרפיה [עריכה]
ברכה צפירה נולדה בו' בניסן תר"ע בירושלים להורים שבאו מהעיר צנעא בתימן. אביה היה הרב יוסף צפירה, ממנו התייתמה כתינוקת ומגיל שלוש הייתה כבר יתומה גם מאם. תקופת זמן הייתה אצל דודה ואחר כך נשלחה לבית יתומים בשכונת ימין משה בירושלים ומשם נדדה ממשפחה אומנת אחת לשנייה.
המשפחות האומנות של צפירה היו מעדות וחברות שונות בירושלים. כך קלטה צפירה כבר בילדותה לחנים ושירים של מגוון העדות והייתה מעין אוסף מהלך של שירי עדות ישראל.[1]
בנערותה עברה לכפר הנוער מאיר שפיה ובגיל 16 הצטרפה כזמרת לתיאטרון הארץ ישראלי (התא"י). בתיאטרון פגשה באמרגן משה ואלין שהפך לאמרגנה ואירגן עבורה קונצרטים. לאחר מכן הופיעה כזמרת בתיאטרון הסאטירי הקומקום שהוקם על ידי אביגדור המאירי. המאירי התרשם מזמרתה וביוזמתו יצאה לברלין ללמוד מוזיקה.
בברלין, בסוף שנות העשרים, למדה צפירה בבית הספר של מקס ריינהרדט והכירה את המלחין נחום נרדי. נרדי הלחין עבורה שירים רבים תוך כדי כך שברכה צפירה חושפת אותו לעולם הצלילים והגוונים של שירי העם והליטורגיה של העדות השונות. במשך עשור הופיעו שניהם בקונצרטים משותפים באירופה, ארצות הברית ואף בארץ ישראל ובמצרים, כך שצפירה קנתה לה מעמד של כוכבת על. עם חלוף הזמן נישאה צפירה לנחום נרדי, והתגרשה ממנו לאחר שמונה שנים.[2]
בשנות ה-40 שיתפה צפירה פעולה גם עם מלחינים שעלו לארץ מאירופה, ביניהם פאול בן חיים, עדן פרטוש ומרק לברי. היא גרמה להם להיות מודעים לסגנון המזרחי ובכך תרמה ליצירת סגנון מוזיקלי ישראלי חדש והבאתו לאולם הקונצרטים. הסגנון המיוחד של שירתה וגווניה הכיל יסודות של מוזיקה תימנית, ספרדית וערבית. המבטא הגרוני וחיתוך הצליל הכללי של קולה הקנה לביצועיה מימד של "אותנטיות", "שורשיות" מקומית ו"חושניות" - בעיקר לאוזניים של מי שחונכו על מוזיקה אירופית. ביצועיה הקנו לשירים בעלי גוון אירופי מובהק ניחוח של מזרחיות[1].[3][4]
הרבתה לשיר את שיריו של חיים נחמן ביאליק, להם הותאמו לחנים מזרחיים, בהם "בין נהר פרת לנהר חידקל", "שיר העבודה והמלאכה" ו"יש לי גן". עוד משיריה הידועים: "עלי גבעה", "שתו העדרים", ושירי הילדים "שנה טובה", "לביבות" (קמח מן השק), "מי יבנה בית". הופיעה בטקס הפתיחה של המכביה השנייה ב-1935. שירה "למדבר שאנו" היה השיר שפתח את השידורים העבריים של קול ירושלים - הרדיו המנדטורי בשנת 1936. אלו היו שידורי רדיו הסדירים הראשונים בארץ ישראל.
בספרם של מכס ברוד ופטר גרדנויץ "המוסיקה בישראל מימות קדם עד ימינו אלה" (הוצאת ראובן מס, 1954) כותב ברוד: "התפתחותה של המוסיקה המודרנית הישראלית חייבת תודה גדולה לעידוד שקיבלה מהזמרת התימנית ברכה צפירה. השפעתה היתה החלטית על התפתחותו של הסגנון החדיש שבוסקוביץ' הצמיד לו את התואר ים תיכוני. ברכה צפירה היא הדמות המקורית והחשובה ביותר בחיי המוסיקה בישראל - מקומה בעולם תרבות המוסיקה הבינלאומית, ויחד עם זה היא מכניסה משהו חדש, שלדעתי ישמש הפתעה ותגלית גם לגבי עולם המוסיקה של אירופה."
בשנת 1966 קיבלה ברכה צפירה את פרס אנגל על תרומה למחקר המוזיקלי בישראל. הזוכה השנייה בפרס באותה שנה הייתה התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
צפירה נישאה בשנית לכנר בן עמי זילבר.
בתה של ברכה צפירה מנישואיה לנחום נרדי היא זמרת האופרה נעמה נרדי, ובנה מנישואיה לבן עמי זילבר הוא אריאל זילבר, מלחין וזמר.
ברכה צפירה נפטרה בו' בניסן תש"ן (1990) ונטמנה בבית העלמין קריית שאול בתל אביב.
בירושלים נקרא רחוב על שמה בשכונת רמת שרת.
לקריאה נוספת [עריכה]
- ברכה צפירה, קולות רבים, הוצאת מסדה, 1978.
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- האזנה לשירי ברכה צפירה באתר זמרשת
- להאזנה לשיר "בין נהר פרת לנהר חידקל" בביצועם של ברכה צפירה ונחום נרדי "שירים ששמענו פעם" שיר מס' 4 מאתר הפונותיקה הלאומית (כדאי לפתוח בחלון נפרד)
- יהואש הירשברג, ברכה צפירה ותהליך השינוי במוזיקה בישראל, פעמים 19, תשמ"ד 1984, עמ' 46-29
- מוטי רגב מ"גמל גמלי" ועד "טיפקס" אתר הסתדרות המורים בישראל
- ברכה צפירה, באתר MOOMA
- דן לחמן, ברכה צפירה
- מילים לשירים של ברכה צפירה, באתר שירונט
- ברכה צפירה בסרט בה מלווה אותה בפסנתר נחום נרדי
- נתן שחר, ברכה צפירה, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- משה בן שאול, "זמרת של יום חול", ראיון עם ברכה צפירה, מעריב, 26 במאי 1967
- סיור, ברכה צפירה בחו"ל, דבר, 16 ביולי 1948
