ברכה (נוהג דתי)

יצחק מברך את יעקב. מאת גוברט פלינק, 1638.

יהודי מברך יהודי ברחבת הכותל המערבי

ברכה היא נוהג דתי שמהותו הענקת מזל טוב בזכות אמונתו או צדיקותו של המברך, באמצעות מחווה מילולית או גופנית. ברכה היא ההפך מקללה.

לברכה של צדיק מייחסים מאמיניו וחסידיו משמעות מיוחדת. הם מאמינים כי קרבתו אל האלוהים מעניקה כוח לברכתו והיא מסוגלת לשנות את גורלו של האדם ולבטל את רוע מזלו.

הברכה ביהדות

ביהדות רווחת האמונה כי בכוחו של דיבור הפה להטיב או להרע - על ידי ברכה או קללה:

"ואפשר לנו לומר לפי עניות דעתנו, כי בהיות הנפש המדברת שבאדם חלק עליוני, וכמו שכתוב (בראשית ב, ז) 'ויפח באפיו נשמת חיים', ותרגם אונקלוס 'לרוח ממללא', נתן בה כח רב לפעול אפילו במה שהוא חוץ ממנה." (ספר החינוך, מצווה רלא)

לכל אדם, אפילו אדם פשוט, מיוחס כוח הברכה: "לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך." (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף טו, עמוד א). בתלמוד מסופר על מקרה שבו יש שילוב של ברכה הדדית של צדיק להדיוט ושל הדיוט לצדיק:

"רב הונא קשר חבל של גמי ובא לפני רב. אמר לו רב לרב הונא: מה זה? אמר לו: לא היה לי יין לקידוש ומשכנתי את חגורתי. אמר לו: יהי רצון שתתכסה בבגדי משי. כאשר נישא רבה בנו של רב הונא, רב הונא היה גוץ, שכב על המיטה, באו בנותיו וכלותיו, פשטו בגדיהן והשליכום עליו, עד שנתכסה בבגדי משי. שמע רב שנתקיימה ברכתו והקפיד, אמר: למה לא אמרת לי כשברכתיך 'וכן למר'? " (תרגום לשון התלמוד, תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כז, עמוד ב).

הברכה ביהדות נאמרת לעתים גם בין אדם לאדם כאיחול, אך מיוחסת לה משמעות דתית. המשנה במסכת ברכות מספרת כי:

"משקילקלו המינים... התקינו שיהא אדם שואל את חברו בשם שנאמר: "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה" ואומר: "ה' עמך גבור החיל"".

כיום לא נוהגים להזכיר את השם המפורש בשיחת חולין, אך משתמשים בביטוים כגון "בעזרת השם", "השם יעזור" וכדומה. דוגמה נוספת לכך היא "ברכת האורח" הנאמרת בברכת המזון על ידי האורח בעבור בעל הבית.

כוח רב מיוחס גם לברכה הנאמרת על ידי הציבור, כדוגמת "מי שברך" הנאמרת עבור מי שעלה לתורה, חולים, חיילי צה"ל ועוד.

ברכתו של צדיק

על פי האמונה הרווחת, אף שלכל אדם יש כוח ברכה, עולה עליו מעלת ברכתו של הצדיק:

"ועל כן ידענו ונראה תמיד כי לפי חשיבות נפש האדם ודבקותה בעליונים כנפש הצדיקים והחסידים, ימהרו דבריהם לפעול בכל מה שידברו עליו, וזה דבר ידוע ומפורסם בין יודעי דעת ומביני מדע." (המשך דברי ספר החינוך, שם)

על פי המסורת היהודית "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". המקור לכך מן התלמוד:

"'אמר אלוהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים' (שמואל ב כג, ג), מאי קאמר? אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלוהי ישראל: לי דבר צור ישראל, אני מושל באדם, מי מושל בי - צדיק, שאני גוזר גזרה ומבטלה." (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף טז, עמוד ב)

מקור נוסף הוא מסיפורו של חוני המעגל שתפילתו חוללה נס:

"תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל? 'ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איוב כב, כח). 'ותגזר אומר', אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה." (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א)

ואכן בעם ישראל מייחסים כוח לברכותיהם של רבנים צדיקים, וקיים נוהג ללכת אליהם כדי להתברך מפיהם, במיוחד בענייני בריאות ופרנסה. המקור לכך מן התלמוד:

"כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר: (משלי טז, יד) 'חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה'." (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קטז, עמוד א).

בתורת החסידות יש התייחסות רבה לכוח ברכתו של הצדיק, המשמש כצינור בין הקדוש ברוך הוא לאדם. את שמות האנשים שעליהם מבוקשת הברכה כותבים החסידים על פתק ("קוויטל")‏, אותו הם מוסרים לאדמו"ר. בדרך כלל הם מצרפים ל"קוויטל" סכום כסף, המכונה "פדיון נפש". על פי האמונה החסידית, לכסף שנמסר לאדמו"ר יש השפעה סגולית להתקיימות ברכתו.

ברכתו של ראש המשפחה

בשל כוחה של הברכה, במסורת היהודית יש נוהג שאב מברך את בניו, במיוחד בזמנים מיוחדים - בליל שבת וביום הכיפורים. הזמן המיוחד ביותר הוא לפני הסתלקותו מן העולם, כפי שמובא בתורה: בספר בראשית מובאות ברכת יצחק ליעקב וברכת יעקב לבניו לפני מותם, ובסוף ספר דברים מובאת ברכת משה לבני ישראל לפני מותו.

הסיבה לזמנים מיוחדים אלו, משום שאז מתעלים האנשים ומחשבתם טהורה והם מתקדשים בקדושה יתרה, ולכן יש ערך גדול לברכתם באותה עת‏.

יש אומרים‏, כי כדי שהברכה תתקיים נדרשים שלושה תנאים: שהמברך ראוי לברך, המתברך ראוי להתברך, והזמן ראוי לברך בו. שלושה תנאים אלו התקיימו בברכות שמובאות בתורה. למשל, בברכת משה לבני ישראל נאמר (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק א'): "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים" - המברך ראוי, "אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - המתברך ראוי, "לִפְנֵי מוֹתוֹ" - הזמן ראוי.

זמן נוסף שבו נהוג שהאב מברך את ילדיו הוא ביום נישואיהם, לפני כניסתם לחופה‏. המקור לכך הוא מהברכה שברכו בתואל ולבן הארמי את רבקה קודם נישואיה ליצחק: "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה" (ספר בראשית, פרק כ"ד, פסוק ס')‏. ואכן יום החופה הוא זמן מיוחד לברכה, שבו מתקיימים שלושת התנאים הנדרשים לברכה.

עוד מקובל, שהחתן והכלה עצמם, ביום חופתם, ובמיוחד תחת החופה, מברכים את האחרים. הסיבה לכך היא משום שיום החופה הוא יום מחילת עוונות והם נעשים כ"ברייה חדשה", כמובא בתלמוד ירושלמי: "חתן מוחלין לו על כל עוונותיו" (מסכת ביכורים, פרק ג, הלכה ב). לכן, ביום החופה יש לברכתם כוח מיוחד, כברכתם גדולי הצדיקים.

התרחבות התופעה בימינו

בימינו התרחבה מאוד תופעת הברכות הניתנות על ידי רבנים. במערכות בחירות נעשה שימוש בברכות רבנים תוך הבטחה לישועה ולפרנסה, כדי למשוך אנשים להצביע למפלגה מסוימת. בעקבות זאת תוקן חוק הבחירות לכנסת, ונקבע בו כי "המשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע, בכלל או בעד רשימת מועמדים מסוימת, בדרך של ... הבטחה להעניק ברכה" דינו מאסר חמש שנים.‏ ארגוני צדקה מרבים לעשות שימוש בברכות רבנים כדי לעודד תרומות לארגוניהם. נשמעת ביקורת על כך בטענה כי נעשה שימוש מופרז באמצעי זה, ויש בו ניצול לרעה של אנשים בזמן מצוקה.

בשנים האחרונות התרבו האנשים המציגים עצמם כצדיקים ומעניקים ברכות תמורת סכומי כסף. על פי ההערכה, "תעשיית הברכות" מגלגלת עשרות מיליוני שקלים בשנה.^{[דרוש מקור]}

הברכה בנצרות

אישה מביאה את בתה כדי לקבל ברכה מנזיר. מאת פרדיננד גאורג וולדמולר, 1846.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בנצרות האורתודוקסית, כאשר כומר מברך הוא מחזיק את אצבעות יד ימין באופן שיוצר את האותיות IC XC שהן צירוף המבטא את קיצור שמו של ישו ביוונית, באותיות לטיניות (ביוונית - ΙΗΣΟΥΣ ΧΡΙΣΤΟΣ- ישו הנוצרי. האות הראשונה והאחרונה בכל אחת המילים).

הברכה באסלאם

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם

• ברכה (נימוס)
• ברכת כהנים
• ברכת הבנים
• פרשת בלק
• מודרה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ברכה (נוהג דתי) בוויקישיתוף

מדיה וקבצים בנושא ברכה דתית באמנות בוויקישיתוף