ברכת המזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרון של ברכת המזון
עמוד מתוך ברכת המזון

בִּרְכַּת הַמָּזוֹן היא ברכה אחרונה הנאמרת על פי ההלכה בסיום כל סעודה בה נאכל לחם בכמות של לפחות כזית (יותר מכ-25 סמ"ק). ברכה זו היא מצווה מן התורה, הנלמדת מן הפסוק "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (ספר דברים, פרק ח', פסוק י').

ביסוד ברכת המזון עומדת חובת האדם להודות לבוראו על המזון שממנו הוא מתקיים, ולהכיר בכך שהמזון, הגוף והאדמה ניתנים מידי הבורא ובהשגחתו.

הכמות המחייבת בברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמות האכילה המחייבת מן התורה בברכת המזון היא כדי שביעה, דהיינו אכילת לחם בכמות משביעה.[1] שיעור זה נלמד מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך" [2].

מדרבנן, כל האוכל לחם בשיעור כזית, מתחייב בברכת המזון.

תוכן הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתורה לא נקבע נוסח מדויק לברכה, אלא הוזכר באופן כללי שתוכן הברכה יהיה הודיה לה' על נתינת ארץ ישראל לעם ישראל.‏[3]

ברכת המזון מורכבת מארבעה חלקים שנקבעו במהלך הדורות:

  • ברכת הזן: תוכנה הוא הודאה והכרה בכך שאלוהים הוא הנותן מזון לכל ברואיו. על פי המסורת, נתקנה ברכת הזן על ידי משה בעת שירד להם המן - הלחם השמיימי עליו מסופר בתורה.
  • ברכת הארץ: תוכנה הוא הודאה על הארץ, על מצוות ברית המילה ועל התורה ומצוותיה, שנתפסות גם הן כמתנת הבורא. על פי המסורת, ברכת הארץ נתקנה על ידי יהושע בן נון עם כיבוש ארץ ישראל.
  • ברכת בונה ירושלים: תוכנה של הברכה הוא תפילה על מלכות בית דוד ועל בנין בית המקדש. בזמן קיום הבית התפילה הייתה למען המשך קיומו וקיום שושלת בית דוד, ומעת החורבן התפילה היא למען השבתם של המלכות ובית המקדש. הברכה כוללת גם בקשה לפרנסה טובה, ומוסיפים לה תוספות מיוחדות בשבת ומועד (ראו להלן). על פי המסורת, דוד המלך התקין את חלקה הראשון של ברכת בונה ירושלים, ואת חלקה השני התקין בנו, שלמה המלך, שבנה את בית המקדש הראשון.
  • ברכת הטוב והמטיב: בה מודים לאל על הטבתו עם ישראל בעבר, בהווה ובעתיד. נוהגים להוסיף בברכה זו פסוקים ובקשות שונות ("הרחמן הוא..." וכו'). יש סבורים שקטעים אלו הם חלק מן הברכה‏[4], ויש סבורים שהם תוספת לברכה, במקביל ל"אלהי נצור" הנוסף בתפילת העמידה.‏[5] בקטע זה רבים חילופי הנוסחאות בין עדות ישראל. על פי המסורת, ברכת הטוב והמטיב הותקנה על ידי חכמי המשנה לאחר מרד בר כוכבא. הברכה נתקנה כתפילת הודיה ושבח על כך שגופותיהם של הרוגי ביתר, שקבורתם הושהתה, לא העלו סירחון ולא נרקבו.

המקור החשוב ביותר למקורן של הברכות מצוי בתלמוד הבבלי במסכת ברכות[6]:

אָמַר רַב נַחְמָן: מֹשֶׁה תִּקֵּן לְיִשְׂרָאֵל בִּרְכַת הַזַּן בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד לָהֶם מַן; יְהוֹשֻׁעַ תִּקֵּן לָהֶם בִּרְכַּת הָאָרֶץ כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ; דַּוִד וּשְׁלֹמֹה תִּקְנוּ בּוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם: דַּוִד תִּקֵּן "עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירְךָ; וּשְׁלֹמֹה תִּקֵּן "עַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ". "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב" בְּיָבְנֵה תִּקְּנוּהָ כְּנֶגֶד הֲרוּגֵי בֵּיתַר. דּאָמַר רָב מַתְנָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵּיתַר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ ביָבְנֵה "הַטּוֹב וְהַמֵּיטִיב".

תוספות לברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מים אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מים אחרונים

מים אחרונים, זהו כינוי למנהג של נטילת ידיים בסוף הסעודה לפני שמברכים ברכת המזון. מצווה זו הותקנה על ידי חכמי המשנה מטעמי בריאות, כיוון שהמאכלים טובלו במלח סדומית, שמסמא את העיניים, ולכן תיקנו את חובת מים אחרונים, כדי שהידיים יתנקו ממלח זה, שלא יגע בעיניים בטעות. לאחר ביטול השימוש במלח סדומית החלה מחלוקת בעניין - האם יש להמשיך בקיום הלכה זו, שהרי בטל טעם המנהג. השולחן ערוך כותב בסימן המדובר‏[7] ש:"מים אחרונים חובה", אך בהמשך‏[8] מוסיף: "יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים...", ועל כן ישנם רבים בדורנו שאין נוהגים לקיים מצווה זו. אולם חכמי הקבלה ורוב הפוסקים הפשטנים פסקו שמצווה זו היא חובה גם בימנו, שכן "בטל הטעם לא בטלה תקנה"‏[9], וכן ישנם דעות שבכל מלח יש את התכונות של מלח סדומית של פגימה בעיניים, ולכן אפילו הטעם העיקרי לא התבטל.

לפני שנוטלים מים אחרונים, נוהגים לומר את ההלכה הנזכרת בשולחן ערוך: "מים אחרונים חובה" (אורח חיים, סימן קפ"א, סעיף א'), וזאת מהטעם של איסור עשיית סעודה ללא אמירת דברי תורה.

זימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זימון

זימון - חובת הזימון חלה בסעודה שבה סעדו לפחות שלושה גברים שהם בני מצווה. הזימון הוא קריאה של מברך אחד לחבריו לברך עמו בצוותא "נברך (את) שאכלנו משלו", ותשובתם "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

כאשר הסועדים הם עשרה או יותר, חובה להזכיר את שם ה' בברכת הזימון. אזי הפניה היא "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והתשובה בהתאם "ברוך אלוהינו" וכו'.

הוספות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן הוספות מספר לברכה במועדים שונים.

ברכת המזון על כוס יין[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כוס של ברכה

לאחר ברכת המזון נהוג לברך את ברכת "בורא פרי הגפן" ולשתות כוס של יין. ברכת המזון בה מברכים ברכה זו נקראת "ברכת המזון על הכוס" וכוס היין נקראת "כוס של ברכה".ישנה מחלוקת מתי יש חיוב לעשות כן. ישנם הסוברים שבכל אכילה שמברכים בה ברכת המזון-חובה לברך על "כוס של ברכה". אחרים סוברים שהחיוב מוטל רק על שלושה יהודים שאכלו יחד. יש דעות לפיהן אין חיוב ו"כוס של ברכה" היא מנהג. למעשה, נוהגים לברך על "כוס של ברכה" בעיקר בעת שמחות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ה, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות ברכות, פרק א', הלכה א'.
  2. ^ דברים פרק ח' פסוק י'
  3. ^ "על הארץ הטובה אשר נתן לך", והכוונה לארץ ישראל, ובפרשיה זו מוזכרים גם שבעת המינים שבהם השתבחה הארץ
  4. ^ רמב"ם, על פי חלוקת הקטעים בנוסח ברכת המזון שלו, בסוף ספר "אהבה".
  5. ^ ראבי"ה, הלכות ברכות סימן קכט
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ח, עמוד ב'.
  7. ^ או"ח, סימן קפ"א, סעיף א'
  8. ^ סעיף י'
  9. ^ כלל זה אומר בעצם שישנם טעמים נוספים לכל תקנה שלא נאמרו מפורשות בעת תיקון התקנה. לכן, גם אם התבטל הטעם המוכר, עדיין קיימים טעמים נוספים שמקיימים את המנהג.