ברניקי
ערך זה עוסק במלכה מבית הורדוס, ביתו של אגריפס הראשון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ברניקי (פירושונים).
ברניקי (28-?), מלכה מבית הורדוס שהייתה מאהבתו של הקיסר לעתיד טיטוס והודות לכך הפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר ברומא העתיקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
ברניקי נולדה בשנת 28 לספירה לאגריפס הראשון ואשתו קיפרוס (בת פצאל אחי הורדוס ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית). היתה אחותם של אגריפס השני, מרים ודרוסילה[1]. אח נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד[2]. אביה, כמו גם אמה, היו נכדיהם של הורדוס ומרים החשמונאית. עקב כך, היתה ברניקי נצר לבית חשמונאי וגם לבית הורדוס. אביה, חביבם של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס, הוכרז כמלך יהודה בשנת 41, לאחר תקופת שלטון בן שלושים וחמש שנים של נציבים רומאים. בשנת 44 מת אגריפס הראשון ויהודה הפכה שוב לפרובינקיה רומאית.
[עריכה] מלכת כלקיס
בהיותה בת 13 נישאה ברניקי לראשונה למרקוס בנו של אלכסנדר האלברכוס, מנהיג הקהילה היהודית באלכסנדריה ומקורב לחצר הקיסרית ברומא, גיסה היה טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שיעלה לגדולה בעתיד במסגרת שירותו בצבא הרומאי. נישואיה של ברניקי היו קצרים, ותוך זמן קצר התאלמנה. לאחר מכן נישאה לדודה (אחי אביה), הורדוס, אשר מלך על ממלכה קטנה בשם כלקיס, בצפונה של ארץ ישראל למרגלות הרי הלבנון. היו אלה נישואיו השניים ולזוג נולדו שני בנים, בֶּרניקְיַנוּס והורקנוס.[1]
בשנת 44 מת המלך אגריפס הראשון. עם הישמע על מותו הפתאומי של אביהן, שימשו ברניקי ואחיותיה הקטנות מטרה קלה לשמחתם של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה לאידם של היהודים על מות מלכם: "והחיילים שנזדמנו (לשם) אותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית (אגריפס) וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי-זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם".[3]
לאחר מותו של אגריפס בוטלה ממלכתו. הרומאים סירבו להכיר באחיה של ברניקי, אגריפס השני, שהיה אז בן 17 שנים (ומבוגר מברניקי בשנה) כמלך יהודה בטענה כי הינו עדיין צעיר. ברניקי ואגריפס נסעו לרומא, שם נחשפו לשחיתויות של הקיסרים קלאודיוס ונירון, ולפריצות נשותיהם מסלינה ואגריפינה הצעירה. אחרי מות בעלה של ברניקי, הורדוס, מסר הקיסר קלאודיוס לאגריפס השני לממלכה את כלקיס, אולם לאחר מכן החליף את ממלכתו בשטחים שהיו בעבר תחת שליטתו של פיליפוס, וכן הוא היה בעל זכויות היסטוריות ביהודה, לרבות הזכות לפקח על בית המקדש ולמנות את הכהן הגדול.
על פי מספר דיווחים ניהל אגריפס ברומא מערכת יחסים אסורה עם ברניקי, אשר זה עתה נתאלמנה מדודם הורדוס, אולם יש לציין שדבר זה נזכר רק במקורות העוינים את ברניקי[דרוש מקור]. אגריפס השיא את ברניקי לפולימון מלך קיליקיה, אשר אף התגייר לצורך זה. הנישואין לא עלו יפה, וברניקי עזבה את פולימון, וחיה בממלכת אחיה, ובארמונם אשר בירושלים. לפי עדויות ספרותיות ברניקי נחשבה כמלכה שותפה יחד עם אחיה[4].
על פי הברית החדשה, היו אלה אגריפס ואחותו ברניקי, אשר בפניהם שפט הנציב הרומי פסטוס את שאול התרסי (פאולוס), בקיסריה בשנת 59 לספירה: "למחרת באו אגריפס ובֶרְנִיקָה ברֹב הדר ונכנסו לאולם עם שרי האלף ונכבדי העיר, ופסטוס צִוָה להביא את שאול"[5]. לאחר נסיון מצד שאול לדבר על לבו של אגריפס, "המלך והנציב קמו וכן גם ברניקה והיושבים אִתם. אחרי צאתם דִברו זה אל זה ואמרו: 'האיש הזה לא עשה שום דבר המחיֵב מוֶת או מאסר'"[6]. למרות זאת, בשל פנייתו של שאול התרסי עצמו לקיסר[7], נשלח למעצר ברומא.
[עריכה] המרד הגדול
בינתיים הלך המצב ביהודה והידרדר. לאחר מותו של אגריפס הראשון החלו הרומאים ממנים שוב בארץ נציבים. על פי עדות יוסף בן מתתיהו היו חמשת הנציבים שמונו משנת 44 ועד לשנת 66 אנשים מושחתים, אשר הכבידו ידם על האוכלוסייה. האחרון שבהם גסיוס פלורוס, ניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לעיר ירושלים חיילים הלניסטים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית, שהפכה למרידה. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול.
בעת מעשי הטבח שביצע פלורוס היתה זאת ברניקי שנאלצה להתמודד עם המצב, תוך שהיא מפגינה רגש לאומי עז וחירוף נפש. המלך אגריפס שהה באותו הזמן באלכסנדריה, לשם נסע כדי לברך את טיבריוס אלכסנדר הנציב החדש במצרים:[8]
|
"אולם ברניקי אחות אגריפס היתה אז בירושלים ולִבּה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו לטש את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי-הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי-הצבא בבית. היא באה לשלם את נדרה לאלהים...ובשלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס (על עמה), אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלואים לה מנגד." |
||
קריאת התגר העממית נגד תוקפנותו של פלורוס התבטאה בהריסת האולמות המחברים בין הר הבית למצודת אנטוניה. פלורוס שלח לנציב בסוריה "מכתב מלא כזבים על-דבר מרד היהודים". אבל נכבדי ירושלים לא שתקו וגם הם שלחו, בשיתוף עם ברניקי, מכתב לנציב "על התועבות אשר עשה פלורוס בירושלים"[9]. אגריפס הגיע לירושלים בסמוך לאחר מכן. הוא מצא את העם במצב הקרוב למרידה כללית. אגריפס וברניקי לצדו, ניסו לשכנע את העם שלא למרוד, בנאום ארוך אשר מובא על ידי יוסף בן מתתיהו, ועיקרו כי למרידה אין כל סיכוי כנגד המעצמה העולמית הרומאית[10]. נראה היה שהנאום השיג את מטרתו: "וככלות אגריפס את הדברים האלה זלגו עיניו דמעות וגם אחותו בכתה עמו, ובדמעותיהם עלה בידם לשכך את חמת העם". הוא טען שהדרך היחידה להוכיח שליהודים אין כוונות מלחמתיות, היא לבנות מחדש את מה שנהרס[11]: "העם שמע לדברים האלה ועלה יחד עם המלך ועם ברניקי אל הר-הבית והחל לבנות את האולמים ההרוסים". אבל נסיונותיו של אגריפס לשכנע את העם להסכים למרותו של פלורוס עד שישלח הקיסר נציב אחר במקומו כשלו.[12]
לאחר שאחד הכהנים אלעזר בן חנניה שכנע את הכהנים שלא לאפשר הקרבת קרבנות לשמו של הקיסר (כפי שהיה נהוג עד אז), הפך המרד לגלוי. אגריפס שלח 3,000 פרשים ממלכותו בצפון, על מנת לדכא את המרידה. משהגיעו הפרשים לירושלים, גילו כי רובה נכבשה בידי המורדים. בלחימה שהתפתחה נשרפו ארמונם של אגריפס וברניקי, כמו גם בתי האצילים והעשירים, בית הכהן הגדול, והארכיון בו הוחזקו שטרי החוב. חייליו של אגריפס התבצרו במצודת אנטוניה, ולאחר מצור קצר הותר להם לעזוב את העיר.
במהלך דיכוי המרד עמדו ברניקי ואחיה לצדם של הרומאים, וסייעו להם בחיילים ובאספקה. יוסף בן מתתיהו מעיד שבהיותו מושל הגליל מטעם ממשלת המרד, התעמת עם צבאו של אגריפס והחרים תבואה (שנאספה מכפרי הסביבה) מאסמיה של ברניקי בבית שערים, ושלח אותה לגליל[13]. כאשר הגיע אספסיאנוס לדכא את המרד, סייע לו אגריפס במשלוח חיילים. הוא אירח את אספסיאנוס וצבאו, ואספסיאנוס סייע לו לדכא את המרד בערים טבריה וטריכיי שהיו חלק מממלכתו. תוך כדי כך נוצרה אהבה בין בנו של אספסיאנוס, טיטוס ובין ברניקי, אשר היתה לפילגשו. באותה העת היתה ברניקי בת כ-40, וטיטוס בן 30. סווטוניוס, ההיסטוריון הרומי בן התקופה, מספר כי טיטוס הבטיח לברניקי לשאת אותה לאישה[14].
בשנת 68 הודח הקיסר נירון והתאבד, ורומא נקלעה למערבולת של חוסר יציבות, שבמסגרתה משרת הקיסר נתפסה למספר חודשים על ידי קיסר המועלה על ידי מחנות הצבא, ונרצח בסמוך לאחר מכן. שנת 69 ידועה בשם "שנת ארבעת הקיסרים".
לאחר עלות הקיסר גלבה לשלטון במקומו של נירון, נשלח טיטוס לברכו, אך בעת המסע הגיעה אליו הידיעה כי גלבה נרצח. הוא מיהר לשוב ליהודה וההיסטוריון טקיטוס מציין כי היה זה רצונו לעמוד לצד אביו בעת המלחמה, אך גם געגועיו לברניקי.
על פי ההיסטוריון גרץ הייתה זו ברניקי, אשר בתככיה הביאה לבחירתו של אספסיאנוס לקיסר. אספסיאנוס הסכים להתמודד על השלטון רק אם תובטח לו תמיכת טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מומר שהיה נציב מטעם רומא על מצרים, ואחי בעלה הראשון של ברניקי. גרץ כותב כי ברניקי ביופיה ובעורמתה הביאה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס, וזאת על מנת שבבוא היום, לאחר מינויו של אספסיאנוס לקיסר, ימונה בנו טיטוס תחתיו, והיא תהיה לקיסרית, שכן טיטוס הבטיח להינשא לה.
[עריכה] לאחר המרד
לאחר דיכויו של המרד, ערכו אגריפס וברניקי חגיגות לכבודו של טיטוס בעיר בירתו, קיסריה פיליפי, אשר לרגלי החרמון בחגיגות אלו נהרגו יהודים רבים במלחמות גלדיאטורים ובמאבקים עם חיות פרא, כנהוג באותה התקופה.
לאחר המלחמה שהתה ברניקי ברומא, כפילגשו של הקיסר טיטוס. ברניקי הגיעה לרומא בשנת 75 כשהיא מלווה באגריפס השני, אשר קיבל משרת פראיטור. היא חיה בארמונו של טיטוס, כשהיא משמשת באופן כמעט רשמי כזוגתו, ומתיימרת להיות אשת שליטה הבא של רומא.
על פי גרץ קינא טיטוס לברניקי בצורה מטורפת, ואף הורה על רצח הקונסול קיקינה אשר חשד בכוונותיו באשר לברניקי (בעוד שעל פי סווטוניוס הלה הוצא להורג מכיוון שהתכוון להמריד את החיילים כנגד אספסיאנוס). על פי גרץ הוצב באתונה פסלה של ברניקי, כשעליו הכיתוב "המלכה הגדולה בת המלך הגדול יוליוס אגריפס". אולם הקשרים בין השניים היו לטיטוס לרועץ, כאשר העם הרומאי לא יכול לשאת את המחשבה כי אשת הקיסר תהיה מלכה מזרחית, בזכרם את קלאופטרה מלכת מצרים, והשפעתה השלילית על יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס.
לאחר מותו של אספסיאנוס, ולאחר שטיטוס הפך לקיסר, בשנת 79 שלח טיטוס את ברניקי בחזרה אל ממלכת אחיה אגריפס, וזאת, לדברי סווטוניוס, בניגוד לרצון שניהם[15]. על פי גרץ חזרה ברניקי אל רוח היהדות, וממלכתה הצפונית היתה למקלט לפליטים מן המרד. ע"פ יוסף בן-מתתיהו הצילה את חייו של יוסטוס איש טבריה כשביקשה מאחיה לחזור בו מהחלטתו להוציאו להורג[16].
[עריכה] דמותה של ברניקי בספרות ובאמנות
ברניקי שימשה השראה לספרים, למחזות ואף לאופרה. פרט להיותה מוזכרת בשירי יובנליס, המחזה הידוע ביותר אודותיה הינו "ברניס" מאת ז'אן ראסין, אשר הוצג לראשונה בשנת 1679. גם משוררים עבריים קיבלו השראה מדמותה. כך למשל חיים גורי כלל שיר אודותיה בשם "ברניקי המלכה" בספרו "חשבון עובר" (מבחר שירים 1945-1987).
בשנת 1962 ערכה סוכנות החלל הצרפתית ניסויים רקטיים על מנת ללמוד את תופעת ליקוי החמה. תוכנית זו כונתה "טיטוס" ובמסגרת זו נשלחו למסלול אחת-עשרה רקטות מסוג "ברניס" על שמה של ברניקי.
הווארד פאסט כתב עליה את הספר "ברניקה החשמונאית".
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ברניקי, ב-Jewish Women Encyclopedia (באנגלית)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, ו'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד' (132)
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 19, ט', א', (357).
- ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 11: "...ורוס, אותו הפקידו בעת ההיא המלך ואחותו למפקח על המדינה".
- ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, כ"ה, כ"ג.
- ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, כ"ו, ל'-ל"א.
- ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, כ"ו, ל"ב.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 15, א'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, א'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, ג'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 16, ה'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 17, א'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 24
- ^ סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שמיני, טיטוס האלוהי, 7: "חשוד היה בחמדת-בשרים בגלל...אהבתו העזה לברניקה המלכה, אשר הבטיח לה - כפי שהיו אומרים - גם לשאתה לאשה".
- ^ סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר שמיני, טיטוס האלוהי, 7: "את ברניקה שלח מיד לאחר שנעשה קיסר מן העיר, למרות רצון שניהם".
- ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 65
