ברנרד לו מונטגומרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברנרד לו מונטגומרי
General Sir Bernard Montgomery in England, 1943 TR1037.jpg
מונטגומרי, 1943.
נולד 17 בנובמבר 1887
קנינגטון, לונדון Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה
נפטר 24 במרץ 1976 (בגיל 88)
אלטון, המפשייר Flag of the United Kingdom.svg  בריטניה
כינוי monty
השתייכות Flag of the British Army.svg  הצבא הבריטי
תקופת שירות 1958 - 1908
דרגה פילדמרשל (צבא בריטניה) פילדמרשל
תפקידים צבאיים

מפקד הארמייה השמינית 1942-1943
קבוצת הארמיות ה-21 1944-1945
ראש המטה הכללי הקיסרי 1946-1948
סגן מפקד כוחות נאט"ו באירופה 1951-1958

מלחמות וקרבות

מלחמת העולם הראשונה
מלחמת העצמאות האירית
המרד הערבי הגדול
מלחמת העולם השנייה

עיטורים

מסדר האמבט  מסדר האמבט
מסדר האימפריה הבריטית (צבאי) מסדר האימפריה הבריטית
לגיון ההצטיינות (מפקד) מפקד בלגיון ההצטיינות

מונטגומרי על טנק גרנט, צפון אפריקה, נומבמר 1942

פילדמרשל ברנרד לוֹ‏ מונטגומרי, ויקונט מונטגומרי הראשון מאל-עלמייןאנגלית: Bernard Law Montgomery‏; 17 בנובמבר 1887 - 24 במרץ 1976). גנרל בריטי שהתפרסם בזכות פיקודו במהלך מלחמת העולם השנייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטגומרי נולד בלונדון בשנת 1887 ולמד במכללה הצבאית סנדהרסט, אותה סיים בשנת 1908 במקום ה-24 מתוך 25 צוערים במחזורו. עם סיום לימודיו בסנדהרסט הוסמך כקצין בדרגת לוטננט ושובץ בגדוד החי"ר ה-1 ברגימנט ווריקשייר המלכותי, שם שימש כמפקד מחלקת חי"ר. טרם מלחמת העולם הראשונה שירת מונטגומרי בהודו מכיוון שבא ממשפחה ענייה והחיים בהודו היו זולים יחסית, עד אשר פרצה המלחמה והוא נשלח לחזית בצרפת כמפקד מחלקה. במהלך הלחימה, באוקטובר 1914 הוא נורה ונפצע קשה בחזהו ובברכו ואושפז בבריטניה. על גבורתו בקרב עוטר בעיטור אות השירות המצוין. ב-1916 הוא שב לחזית המערבית כראש מטה של בריגדה וב-1918 הוא שימש כקצין אג"ם בדיוויזיית לונדון ה-47. בינואר 1920 הוא התקבל לבית הספר למטה אותו סיים בדצמבר של אותה שנה. מייד לאחר מכן הוא נשלח כראש מטה של חטיבה לאירלנד בה הייתה מלחמה נגד המחתרת האירית ושירת בה עד סוף המלחמה ב-1922. ב-1926 התמנה למדריך בבית הספר למטה, בתקופה זו פגש את אליזבת קרבר והם התחתנו ב-1927. בשנת 1930 עדכן את ספר ההדרכה הרשמי לאימון חיל רגלים. ב-1934 הוא הועלה לדרגת קולונל. ב-1938-1939 כיהן מונטגומרי כראש הכוחות הבריטים בארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה פיקד מונטגומרי בין השנים 1939-1940 על הדיוויזיה הבריטית השלישית בצרפת עד לפינוי דנקירק.

באוגוסט 1942, מינה ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, את מונטגומרי לעמוד בראשות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי, תחת פיקודו של מפקד המערכה בצפון אפריקה, גנרל הרולד אלכסנדר. מונטגומרי הוביל בהצלחה את המערכה והוביל לדחיקתם לאחור של כוחותיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל אל מעבר לגבולות מצרים לאחר הניצחון בקרב אל-עלמיין השני.

הישגו הגדול של מונטגומרי במערכה זו הוא בהרמת רוחם של החיילים הלוחמים. מונטגומרי הגיע לאפריקה כאשר היה נראה כי מורל החיילים הבריטים שפוף ביותר. צלו של רומל, "שועל המדבר", הטיל אימה על כל חייל. מונטגומרי ידע כי הפעולה הראשונה שיש לעשותה כאשר הגיעה לצפון אפריקה היא לאחד את כל החיילים תחת גאווה ותקווה חדשות יחד עם שאר החיילים שהגיעו משאר מדינות בעלות הברית.

מונטגומרי בחר להעביר למפקדי השטח הוראה ברורה כי יש להשתמש בשמו שלו, כדי לבצע את המשימה. חיילים רבים "עודכנו" כי הנה מגיע גנרל רב עוצמה לחזית, איש בעל שעור קומה, שיכול לרומל. גייסות השריון נהגו לצבוע על גבי הטנקים שלהם את המילה "מונטי"- קיצור של מונטגומרי. מונטגומרי בחר להעצים את שמו למען ליכוד החיילים[דרוש מקור], וכל זאת למרות שהיה אדם מופנם, ונראה כטיפוס בריטי יבש ולא מרשים מבחינה חיצונית.

תחת פיקודם של דווייט אייזנהאואר והרולד אלכסנדר הוביל מונטגומרי את הארמייה השמינית במבצע האסקי, הפלישה לסיציליה ב-1943. אחד מסמליה של המערכה בסיציליה הינה ההתנגשות בין מונטגומרי לבין גנרל ג'ורג' פטון האמריקני, מפקד הארמייה השביעית האמריקנית. שניהם היו בעלי אגו גדול ורצון להיות במרכז תשומת הלב וההתרחשות.

לאחר סיציליה המשיך מונטגומרי לפקד על הארמייה השמינית, כאשר זו נחתה בקלבריה במסגרת "מבצע בייטאון". לאחר מכן צעדה הארמייה כחמש מאות קילומטרים צפונה על מנת לסייע לארמייה החמישית של צבא ארצות הברית, בפיקודו של מארק קלארק שנתקלה בהתנגדות עזה בעת נחיתתה בסאלרנו. הגעתה של הארמייה השמינית אל סאלרנו, ב-16 בספטמבר 1943, חרצה את גורל הקרב לטובת בעלות הברית. זמן קצר לאחר מכן נקרא מונטגומרי חזרה לבריטניה על מנת לקחת חלק בתכנון של הפלישה לנורמנדי. לאחר הפלישה, ועד הגיעו של אייזנהאואר לצרפת, פיקד מונטגומרי על כלל כוחות בעלות הברית באירופה (בין היתר, פיקד גם על הקרב על קן). מבקריו טענו שתכנון הפלישה בו הוא לקח חלק היה נטול יצירתיות ונוקשה. בעיני קציני הוורמאכט הוא נתפס כיריב הרבה פחות מסוכן מאשר פטון זאת מכיוון שלפי ראות עיניהם הוא נתפס כזהיר יתר על המידה.

לאחר שחרור בריסל שחררו כוחותיו את עיר הנמל אנטוורפן בספטמבר 1944, אך לא ניתנה ההוראה על ידי מונטגומרי לשחרר את שפך נהר הסחלדה על מנת לאפשר פתיחת הנמל.

הוא הגה את מבצע מרקט גארדן לתפיסת גשר מעבר נהר הריין בארנהם, הולנד, על ידי כוחות מוצנחים. מבצע זה נחל כישלון אף על פי שנתפסו 3 גשרים בשלמותם. רובה של הולנד לא שוחררה אלא במאי 1945, והגישה שמונטגומרי דגל בה לפלישה לגרמניה בחזית צרה ומאמץ מרוכז נדחתה סופית על ידי אייזנהאואר.

ב-7 בינואר כינס מונטגומרי מסיבת עיתונאים בה הוא לקח קרדיט על ניצחון בעלות הברית בקרב הארדנים. טענה זו עוררה התמרמרות בקרב קצינים אמריקנים שטענו שלא רק שמונטגומרי אינו אחראי על הניצחון הוא אף עיכב כוחות במהלך הקרבות ופגע משום כך ביכולת הלחימה של בעלות הברית. האירוע הביא למשבר חריף בין מונטגומרי לראשות הצבא הבריטי ומונטגומרי כמעט ופוטר.

ההמשך היה צליחת נהר הריין ליד וזל ב-24 במרץ 1945 במבצע ענק תוך שימוש במשאבים רבים, אך זאת לאחר שכבר ב-7 במרץ חצתה הארמייה האמריקנית הראשונה את נהר הריין על ידי תפישת גשר לודנדורף בעיר רמאגן. המתיחות בינו בין אייזנהאואר הגיעה לשיא וגרמה לנתק ביחסים. כ"נקמה" אירגן מונטגומרי את כניעת הכוחות הגרמניים בצפון גרמניה ב-4 במאי 1945 כהצגה לכל דבר, זאת למרות שידע כי הדבר יפגע ביוקרתו של אייזנהאואר (ראו כניעת גרמניה הנאצית).

ברבים מספריו, מאמריו והראיונות שהעניק במשך שנים לא הודה בטעויותיו. הוא מיעט להחמיא לאחרים, בייחוד בכירים ממנו, ובכך השניא את עצמו על שותפיו ללחימה.

לאחר סיום המלחמה מונה מונטגומרי לראשות צבא הכיבוש הבריטי באירופה. ב-1946 הוענק לו תואר אצולה שנוצר לכבודו - "הויקונט מונטגומרי הראשון של אל-עלמיין".

בין השנים 1948-1946 כיהן מונטגומרי כראש המטה הכללי הקיסרי. מ-1951 ועד 1958 כיהן מונטגומרי כסגן מפקד נאט"ו.

מונטגומרי נפטר ב-1976 ונקבר בבינסטד שבמחוז המפשייר, בריטניה.

שיטתו הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונטגומרי ראה משמעות רבה באימון ובהכנות לקראת הקרב. חלק ניכר מזמנו הוקדש להמצאת תרגולות, אמון החיילים ודאגה לאפסנאות. שיטות האימון שלו זכו להצלחה כה רבה, שכל הצבא הבריטי עבר להתאמן על פי שיטתו.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Forward to Victory (1946)‎
  • Normandy to the Baltic (1947)‎
  • Forward to Victory (1948)‎
  • El Alamein to the River Sangro (1948)‎
  • זכרונות פילדמרשל מונטגומרי (1958);
  • An Approach to Sanity (1959)‎
  • The Path to Leadership (1961)‎
  • A History of Warfare (1968)‎

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]