בתיה מיטלמן
בתיה מיטלמן (1891 – 20 בפברואר 1913) הייתה חלוצה ציונית, חברת ארגון "השומר" ובתוכו לגיון העבודה בסג'רה ו"קבוצת הכיבוש" שלחמה במרחביה.
קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתיה מיטלמן נולדה בעיירה קוזלץ שבפלך צ'רניהיב שהייתה תחת שלטון האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה), השנייה בשבעת ילדיהם של מטילדה ושלמה מיטלמן. היא למדה בגימנסיה העירונית. בשנת 1905, עם פרוץ הפרעות ביהודים באוקראינה וברוסיה, אירע פוגרום בעירם ומשפחת מיטלמן התחבאה במרתף של שכנים נוצרים. לאחר מכן מכרו את רכושם ועלו לארץ ישראל.
המשפחה השתקעה בירושלים, שם פתח האב מלון בשם "ירדן" שבו התארחו בין השאר חלוצים מן העלייה השנייה. המצב הכלכלי היה גרוע, ובתיה ואחותה הבכורה מרים יצאו לעבוד במושבות יהודה כפועלות. בתיה עבדה בפתח תקווה והצטרפה לקבוצת העבודה "אחווה" שייסדו חברי פועלי ציון (לימים, קבוצת פועלים קבלנית שממנה צמח סולל בונה).
כשהוקם "בצלאל", חזרה בתיה לירושלים ללמוד שם תפירה. היא הצטרפה לקומונת הפועלים "כובשי עבודת הסתתות" - שלמדו אצל בוריס שץ ונמנה עמם אלכסנדר זייד - ניהלה את המטבח של הקבוצה וכן עסקה בכביסה.
ב-1909 נסעה מיטלמן לגליל, למושבה יבנאל. שם עבדה במשק פרטי, התחברה עם "קבוצת הרועים" והתקבלה לארגון השומר. היא הייתה אחת מחמש החברות של לגיון העבודה שפנה לסג'רה, בהן גם מרים אורלוב (לימים איתן, אמו של רפאל איתן).
בתיה מיטלמן כונתה "החלוצה היפהפייה". היא עסקה בעבודות מפרכות, למדה לרכוב על סוס ולהשתמש בנשק וראתה עצמה שוות זכויות לגברים בקבוצה. כחסידת משנתו של טולסטוי הטיפה לחזרה לטבע ולעבודת האדמה.
כעבור כשנה התפרקה הקבוצה ומיטלמן עברה לזמן קצר לחוות כנרת בתקופה שהאגרונומית חנה מייזל הקימה את חוות העלמות. לאחר מכן עברה מיטלמן עם חבריה לחוות מגדל.
ב-1911 היא הצטרפה ל"קבוצת הכיבוש" שיצאה למרחביה - קבוצה ששמה לה למטרה לקחת מידי התושבים הערבים את שטחי האדמה שנקנו על ידי הקרן הקיימת והמשרד הארצישראלי. פניהם היו מועדות לשטחים שקנה יהושע חנקין כנציג המשרד הארצישראלי ממשפחה ערבית נוצרית שחייתה בביירות - 9,600 דונמים בלב עמק יזרעאל, כרבע שעה מאל-פולה (לימים עפולה). האריסים הערבים שחיו במקום אולצו לעזוב.
מיטלמן רצתה לעבוד בשדה, אבל ועדת המשק החליטה שהיא תהיה למבשלת הקבוצה ולמכבסת לבנים. מבחינה זו סיפורה הוא דוגמה ואישוש לשינוי בהיסטוריוגרפיה המקומית: אם עד לפני שנים אחדות שרר מיתוס שלפיו בארגון השומר ובקבוצות הפועלים שרר שוויון מגדרי, הרי מחקרים[1] הוכיחו כי הדבר לא היה כך וכי הנשים גם בקבוצות אלו נשלחו לעבודות הבית, פעמים רבות למורת רוחן.
באחת מאסיפות הקבוצה אמרה מיטלמן: "עלינו לשמר רק את השאיפה הכבירה ואת הרצון הגדול לעבוד עבודת אדמה. עלינו ליצור את הטיפוס הרצוי של איכרה עברייה, היודעת את כל עבודות השדה והנהלת משק הבית".
חברי קבוצת הכיבוש הסתכסכו עם הערבים תושבי כפר סולם הסמוך, ובחילופי יריות שפרצו לילה אחד השתתפה מיטלמן וירתה במאוזר שלה.
מיטלמן התאהבה בשומר מרדכי יגאל (איליוביץ'), יליד הארץ (לימים מפקד בהגנה). תחילה השיב לה אהבה, אך לבסוף נשא אישה אחרת.
בחורף 1913 יצאה מיטלמן לטיול בגליל עם שני חברים, מרדכי מיכאלסון ויוסף לויט (לימים ראש המועצה המקומית הראשון של מטולה). בשובם היא לא ירדה במרחביה אלא המשיכה לחיפה. היא שלחה ליגאל מכתב ובו כתבה על אהבתה הנכזבת ועל כוונתה לשים קץ לחייה. הוא מיהר לחיפה אך איחר את המועד - היא התאבדה בטביעה. ביום שישי 20 בפברואר 1913 פלט הים, קרוב למערת אליהו הנביא שלחוף חיפה, את גופתה של בתיה מיטלמן. בת 22 הייתה במותה[2].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- סמדר סיני, השומרות שלא שמרו - נשים ומגדר ב"השומר" ובקיבוצו כפר גלעדי 1939-1907, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת מכון קק'ל וקרן חבצלת, 2013[דרושה הבהרה]
- שרת ותמיר (עורכים), אנשי העלייה השנייה : פרקי זכרונות (כרך ב'), הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך, תל אביב, 1974
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ סמדר סיני, השומרות שלא שמרו - נשים ומגדר ב"השומר" ובקיבוצו כפר גלעדי 1939-1907, הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת מכון קק'ל וקרן חבצלת, 2013
- ^ עמר לחמנוביץ, הראשונים, ישראל היום