יהודה ג'אד נאמן
יהודה ג'אד נאמן (נולד ב-1936) הוא במאי ומפיק סרטים, חוקר קולנוע ופרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל ה'תשס"ט-2009 לקולנוע.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
יהודה נאמן הוא יליד תל אביב, גדל בפתח תקוה ולמד בגימנסיה הרצליה בתל אביב. את הכינוי 'ג'אד' העניק לו מדריכו בתנועת הנוער, משה רפאלי, לימים איש חינוך ומנהל הכפר הירוק. נאמן התגייס לנח"ל, עשה קורס מ"כים, היה מדריך בבסיס טירונים ולאחר מכן רס"פ היאחזות הנח"ל בעין רדיאן שהפכה לקיבוץ יטבתה. לאחר מכן התנדב לצנחנים עם הקמת גדוד הנח"ל המוצנח, ושימש כסמל מחלקה בגדוד זה. סיים בהצטיינות קורס קצינים ושירת במילואים כמ"מ בצנחנים.
נאמן החל ב-1958 לימודי תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית ולא סיים. בין השנים 1959–1965 למד בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, עשה סטאז' בשנת 1965 בבית החולים איכילוב בתל אביב וקיבל תואר דוקטור לרפואה. במלחמת ששת הימים שירת כרופא גדודי בחטיבה 80 (חטיבת צנחנים במילואים)[1] שלחמה בגזרה המרכזית בסיני באוגדה של אריק שרון. קיבל את "עיטור המופת" על טיפול בפצועים בקרב אום-כתף[2]. לאחר מכן עשה את שירות המילואים שלו כרופא גדודי בצנחנים והשתתף בפעילות מבצעית במלחמת ההתשה. במלחמת יום הכיפורים השתתף במבצע קינוח, כרופא של אחד מגדודי הצנחנים שהופקדו על משימת כיבוש החרמון הסורי. השתחרר ממילואים בדרגת רב-סרן.
בשנת 1966 עבד כמפיק בפועל של סרטו של מיכה שגריר, "סיירים". את שכר המפיק הוא המיר בציוד ובצוות הסרטה לשבוע צילומים. בסיוע מענק קטן של משרד המסחר והתעשייה יצר את סרטו הראשון, "השמלה", עם הצלם יכין הירש והשחקנים אסי דיין, ג'וזי כץ, וליאורה ריבלין. לאחר מלחמת ששת הימים למד שנה לימודי תואר שני בפילוסופיה ובתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, אולם לא סיים את לימודיו. בשנת 1968 השלים שני סרטים קצרים נוספים, "המכתב" ו"תומאס חוזר", ושלושת הקצרים הוצגו כסרט ארוך "השמלה" בבתי קולנוע. בשנים 1969–1972 יצר סרטים דוקומנטריים ודרמות טלוויזיה לערוץ הראשון. למחייתו עבד בתורנויות כרופא-כירורג בחדר מיון בבית החולים "הדסה" ברחוב בלפור בתל אביב.
בשנת 1965 פרסם לראשונה פיליטונים בעיתון הסאטירי "ציפור הנפש" של דן בן-אמוץ ועמוס קינן. בכתב העת "קשת" של אהרון אמיר פרסם בשנת 1969 את מאמרו הראשון על קולנוע. במשך השנים פרסם מאמרים פובליציסטיים ומאמרי ביקורת קולנועית בעיתונים הארץ, מעריב וידיעות אחרונות.
נאמן החל ללמד ב-1978 בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך כיהן כראש החוג בשנים 1981–1983 ופעם נוספת בשנים 1991–1994. באמצע שנות השמונים יצר מסגרת לימודים חדשה להוראת תולדות הקולנוע הישראלי, ובכך הניח תשתית למחקר אקדמי של הקולנוע הישראלי. בשנת 1989 מונה לפרופסור חבר ובשנת 2002 מונה לפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב. בשנת 2007 יצא לגמלאות כפרופסור אמריטוס. נאמן שהה בשבתון כאמן אורח באוניברסיטת אוקספורד, כיהן כפרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק, בבית המדרש לרבנים באמריקה וכן היה עמית מחקר במכון על שם וויליאם ג'וינר ללימוד המלחמה ותוצאותיה באוניברסיטת מסצ'וסטס, בוסטון.
[עריכה] משפחתו
אב-סבו של יהודה ג'אד נאמן הגיע עם משפחתו לארץ ישראל בעלייה הראשונה ממחוז דוברוג'ה שבבלקן העות'מאני והיה ממקימי המושבה מזכרת בתיה ב-1882. סבו, דב נימן, היה בין הבוגרים הראשונים של בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" והיה איכר. אביו, עקיבא נימן, נולד במזכרת בתיה, סיים את הגימנסיה העברית רחביה בירושלים בשנות העשרים, הפליג לארצות הברית, למד הנדסה בדה מוין ועבד בשנות השלושים כמהנדסבבניית מסילת הרכבת של בתי המטבחים בשיקגו. בתום עשר שנים בארצות הברית, הוא שב לארץ ישראל, הועסק במע"צ של ממשלת המנדט בבניית נמל יפו, עבד בהקמת מפעלי ים המלח, בסלילת כביש הצפון וכבישי גישה לכפרים ערביים במחוז לוד המנדטורי. לאחר 1948 עבר לעבוד בהקמת מושבי עולים. סבו של יהודה ג'אד נאמן מצד אמו יהודה סניטקובסקי היה סוחר באודסה. ליובה אמו נולדה באזור קישינב, ושם למדה בגימנסיה העברית. בסוף שנות העשרים היגרה יחד עם משפחתה לדרום אמריקה, ומשם נסעה ללמוד בפריז. הייתה סטודנטית לספרות בסורבון, אך המשיכה וסיימה לימודי כימיה של בשמים בנורמנדי בצרפת. היא פגשה את אביו בביקור משפחתי בארץ ישראל. אחותו היא מבקרת הקולנוע רחל נאמן ואתה כתב את התסריטים לסרטיו הראשונים ולדרמות הטלוויזיה (1969-1973), וכמו כן הייתה שותפה לכתיבת התסריט של "מסע אלונקות".
בשנים 1969–1984 ג'אד נאמן היה שותף לחיים של ד"ר רוחמה מרטון, לימים מייסדת ונשיאת ארגון "רופאים לזכויות אדם". יהודה ג'אד נאמן נשוי לפרופ' תלמה הנדלר, מנהלת המרכז לתפקודי מוח בבית החולים איכילוב ומרצה וחוקרת באוניברסיטת תל אביב, ולהם שתי בנות.
[עריכה] סרטיו
[עריכה] השמלה
זהו סרטו הראשון כבמאי של נאמן. בהכנת הסרט השתתפו התסריטאיות אורנה ספקטור ("השמלה") ורחל נאמן ("המכתב" ו"תומאס חוזר"), יגאל בורשטיין כעוזר במאי, המפיקים חזי שלח, צבי שפילמן ואלכס מסיס והצלם היה יכין הירש. הסרט יצא לאקרנים ב-1970 והשתתף בפורום "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן 1969. השמלה מקבץ שלושה סיפורים נפרדים, המתארים שלושה סיפורי אהבה תל אביביים, "השמלה", "המכתב" ו"תומאס חוזר", לכלל סרט אחד.
הסרט הראשון "השמלה" מספר על ספרנית בספרייה ציבורית (ליאורה ריבלין) שפוגשת יום אחד צעיר שבא להשאיל ספרים (אסי דיין), מתאהבת בו ומתחילה איתו. הם יוצאים, הבחור בא אליה הביתה ופוגש חברה שלה (ג'וזי כץ), שמופיעה בסרטי פרסומת. בשמלה החדשה הספרנית נראית פחות נחמדה מאשר חברתה הדוגמנית. התעניינותו של הבחור עוברת אל חברתה והיא נותרת בוהה מול החלון הפתוח בלילה.
הסרט השני, "המכתב", בחור צעיר (מוטי ברכאן) מפרסם מודעה "מכוער מחפש יפהפייה" ומקבל בדואר מכתב עם תצלום של צעירה מקסימה (רינה גנור). הוא נפגש איתה אך נוכח לדעת שיש לה חבר ושהיא אינה מעוניינת בחבר חדש. במר גורלו הוא זולל ברעבתנות מנת ספגטי.
הסרט השלישי, "תומאס חוזר", מספר על משולש: תומאס (יאיר רובין), גדי (אמיר אוריין) ואילנה (גבי אלדור) אשתו בעבר של תומאס וחברתו של גדי בהווה. בניסיונות החיזור של תומאס כל אחד מבין השלושה חווה את טעם הבדידות. בסיום הסרט תומאס עוזב את אילנה וגדי.[3]
[עריכה] בדואים בסיני
סרט תעודה של נאמן משנת 1970 מתאר את חיי היומיום של הבדואים בדרום סיני, כשהם על סף שינוי תרבותי. צלם יכין הירש.[4]
[עריכה] הסתכלות על עכו
זהו סרט תעודה של נאמן משנת 1975, שנעשה עבור הטלוויזיה הישראלית. הסרט מציג את הניכור ההדדי בין יהודים וערבים החיים בעכו אלה לצד אלה. סיפור המסגרת הוא של אישה יהודייה המאושפזת בגלל דיכאון בבית החולים הפסיכיאטרי, ששכן באותה תקופה במבצר בעכו. צלם חנניה בר.[5]
[עריכה] מסע אלונקות
 |
ערך מורחב – מסע אלונקות (סרט) |
זהו סרטו של נאמן משנת 1977 עם התסריטאים דני הורוביץ וקובי ניב, הצלם חנניה בר והמלחין שם-טוב לוי. הסרט עוסק בטרטורים בטירונות של יחידת צנחנים, עד התאבדותו של הטירון שמרבים להתעלל בו. חלקו השני של הסרט מלווה את ייסורי החרטה של המ"פ, שהיה אחראי על טרטורים, והתעלם מתלונותיו החוזרות ונשנות של החייל. גידי גוב גילם את יאיר מ"פ הטירונים, מוני מושונוב את וייסמן החייל המתאבד, דליק ווליניץ את המ"מ, דב גליקמן שיחק את הסמ"פ, שלמה בר-אבא את קצין מצ"ח חוקר. לכולם היה זה תפקידם הראשון בקולנוע, כאשר הם היו באותה עת שחקנים צעירים בסדנה של נולה צ'ילטון. כל הניצבים בסרט וחיילי הפלוגה היו צנחנים שהשתחררו מן הסדיר ויצאו אותם לימי גיבוש עם השחקנים: השחקנים למדו להיות חיילים קרביים והחיילים הקרביים למדו להיות שחקנים. הסרט הפך להיות הסרט הפוליטי הביקורתי הראשון בקולנוע כשיצא, והיה הסרט הראשון בעברית מדוברת. הוא הפך לסרט הדרכה בקורס לקצינים. בסרט צפו 100 אלף צופים.
זהו הסרט הישראלי הראשון שחשף נוהג של התעללות בצבא.[6] אלה שוחט כותבת כי העלילה של מסע אלונקות נקטעת עם התאבדותו של האנטי-גיבור ומונעת מהצופים דמות של אנטי-גיבור שיוכל להזדהות איתה. היא מתארת את נאמן כמי שחותר תחת הסיפר המצ'ואיסטי-מיליטריסטי המקובל, כאשר הוא מסתכל על המדינה המודרנית כמי שמייצרת מצב מלחמה.[7]
[עריכה] "יא ברעכן!” (מרד הימאים)
זהו סרט תעודה משנת 1981. משמעות השם ביידיש הוא "כן, לשבור" – כשם מאמרו המפורסם של זאב ז'בוטינסקי, "כן! לשבור!", שהתפרסם בשנות השלושים, בעת המאבק בין הימין לבין הסתדרות העובדים. הסרט הבנוי כדרמה דוקומנטרית עוסק במרד הימאים בשנת 1951. גיבור הסרט הוא נמרוד אשל, שהיה ממנהיגי מרד הימאים והוא מנהל מאבק מול יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, ומול דוד בן-גוריון, ראש הממשלה. הממסד מפרש בטעות את שביתת הימאים על הדמוקרטיה באיגוד המקצועי כמאבק קומוניסטי נגד המשטר במדינה.[8]
[עריכה] הלילה בו נולד המלך
זהו סרט עלילתי קצר של נאמן על שוד קרקעות בגדה שהופק במסגרת סרט המחאה "83", בהפקת צוותא בו הוצגו גם סרטים של היוצרים רם לוי, יגאל בורשטיין ושמעון דותן. כותבת התסריט היא רוחמה מרטון, על פי סיפור מאת אמנון דנקנר, ומשחקים בו מוטי שירין, דליק ווליניץ ואמנון דנקנר. הסרט מספר על שני קציני צבא מושחתים שמספסרים באדמה בבעלות של פלסטיני בגדה, מפעילים עליו איומים ואלימות כדי לחלץ את חתימתו על הסכם המכר. צילומים נורית אביב.
[עריכה] מגש הכסף
נאמן צילם את הסרט בשנת 1982 בזמן מלחמת לבנון, והוא יצא לבתי הקולנוע ב-1984. הסרט הופק בשיתוף עם Channel 4 הבריטי. הוא נעשה בהשראת פרשת אודי אדיב ובתפקיד הראשי שיחק גידי גוב את יונתן גולדמן, שבעברו היה קיבוצניק, צנחן וכוכב רוק מצליח בגרמניה שם הוא גם נציג של קבוצה ערבית-יהודית המזדהה עם המאבק הפלסטיני. חברו הוא ד"ר ואליד חאדר (יוסוף אבו ורדה), ערבי-ישראלי מרצה באוניברסיטת תל אביב, שמאמין בפתרון הסכסוך בדרכי שלום. יוני גולדמן מגיע מגרמניה עם חצי מיליון מארק שמיועדים להקים אוניברסיטה ערבית בישראל. בישראל הוא מתארח במועדון בשם "מגש הכסף", שבעליו הוא ג'ו (שמוליק קראוס).
סוהיר, חברה ערביה בקבוצה, מחליטה לקחת את הכסף כדי לקנות נשק. הקבוצה מתפצלת ואז מתערב השב"כ. לפתע יוני נרדף הן על ידי כוחות הביטחון והן על ידי חברים בקבוצה. הסרט מסתיים כאשר יוני נורה על ידי שני הצדדים בדרכו לעלות על יאכטה היוצאת להפלגה.
בסרט השתתפו גידי גוב, מוחמד בכרי, דליה שימקו, יוסי פולק ודני מוג'ה. רוחמה מרטון הייתה שותפה בהפקה וכתבה את התסריט ביחד עם אמנון לורד. צילומים חנניה בר.[9]
[עריכה] רחובות האתמול
זהו סרטו משנת 1989 שהופק בשיתוף עם Channel 4 הבריטי בתקציב של מיליון דולר. התסריט נכתב בהשראת הנובלה "מנגד עיניים מערביות" מאת ג'וזף קונרד . פס קול הסרט בשפה האנגלית, והוא צולם בברלין ובירושלים. השחקנים היו ישראלים, בריטים וגרמנים. הסרט מתאר קבוצת טרוריסטים פלסטינים וקבוצה של קיצונים בתוך הממסד הישראלי ובהם איש שב"כ. איש השב"כ רוצח את שר החוץ הישראלי במסיבת עיתונאים בה הוא מבשר על פתיחת שיחות שלום עם אש"ף והנהגת הפלסטינים (הסרט נעשה שש שנים לפני רצח רבין). המתנקש איש השב"כ מנצל את העובדה שקבוצת טרוריסטים פלסטינים תכננו לרצוח את מזכיר המדינה האמריקאי (כדי לסכל את השיחות), ומנסה להפליל ברצח סטודנט פלסטיני שמעורב בהתנקשות. לאחר שחברו של הפלסטיני, סטודנט ישראלי, מסגיר אותו, הוא עצמו נאלץ להימלט מישראל ומגיע לברלין שם הוא מסתתר בהוסטל של מחפשי מקלט מדיני. התסריט של דייויד לין וג'אד נאמן, הצלם ניקה יאנצ'ו. בתפקידים ראשיים: פול מקגאן, ג'ון פינץ', אלון אבוטבול, סוזאן סילבסטר ונאדים סוואלחה. שם הסרט הוא ציטוט מתוך "האלגיה הראשונה במחזור דואינו" מאת המשורר רילקה[10] הסרט לא הוקרן מסחרית בישראל.
[עריכה] דמעת שחרזאדה
|
|
ערך מורחב – דמעת שחרזאדה |
הסרט (2006) מתאר את מסע להקת הריקוד של הכוראוגרפית שחיה בישראל אירינה ג'מאל אשר נשואה לפלסטיני בחיפה, מייסדת ומנהלת של להקת הריקוד "שחרזאדה" הפועלת בכפר ראמי שבגליל, לפסטיבל בעיר מוצאה של ג'מאל - קייב שבאוקראינה.
[עריכה] נוזהת אל-פואד
|
|
ערך מורחב – נוזהת אל-פואד |
הסרט (2006) הוא סרט פילוסופי מפורק מבחינת מבנהו הנראטיבי ואינו לינארי. הסיפור מתרחש בתל אביב של היום ויש לו נסיגות לאלף לילה ולילה של הרון א-רשיד בבגדד של המאה השמינית. בסרט מככבים אפרת גוש (שגם שרה בו שלושה שירים), מוחמד בכרי, יעל הדר ומירב גרובר. צלם: חנניה בר.
[עריכה] סרט של משוטטים
"סרט של משוטטים" מתעד את הפקת סרטו של נאמן "נוזהת אל-פואד" שצולם ב-2005. הסרט בוחן את האופן הבלתי שגרתי שבו נעשה סרטו של נאמן ואת השפה הקולנועית האלטרנטיבית שפיתח בניסיון להתיידד עם המוות ולהכניע אותו, לדבריו. השפה הקולנועית הכאוטית-במתכוון של נאמן נוצרה בסביבת עבודה בלתי שגרתית, סביבה שבה ויתר על ההיררכיות המקובלות בתעשיית הקולנוע ובחר בעשייה מתוך חופש וחוסר וודאות. במאים: דוד דרזי ומעין רוגל.
[עריכה] זיטרה
סרט תיעודי משנת 2008 המתעד הצגה על המוזיקאים היהודים בגטו טרזיינשטט, שנערכה בתיכון עירוני א' בתל אביב. המחזאית היא אליענה שכטר שהמחיזה את סיפוריה של ניצולת הגטו מנקה אלטר. בהצגה המקורית שיחקו תלמידים ישראלים, לצורך הסרט הביא נאמן תלמידי מוזיקה מגרמניה ואליענה שכטר ביימה מחדש בגרמנית ובעברית, כאשר אדם מדבר בגרמנית ועונים לו בעברית או להפך. הסרט כולל גם ראיון עם מנקה אלטר.
[עריכה] מפעליו העכשוויים
יהודה ג'אד נאמן מכין סרט על משה סלע שהיה ממקימי יוטבתה ונאות הכיכר ולאחר מלחמת 1967 עבד כעשר שנים עם הבדואים בדרום סיני. הוא מכין גם סרט עלילתי בווייטנאם על פי תסריט שכתב עם סופר אמריקני, ויין קארלין, ששירת שם במארינס. קארלין כתב ספר על סרטם העתידי (Wayne Karline, War Movies: Journeys to Viet Nam Scenes and Out-Takes, Curbstone Press, 2005.). סיפור הסרט הוא על ילדה וייטנאמית שהוריה נהרגו ב-1975, היא מגיעה לארצות הברית ומאומצת על ידי זוג אמריקנים. כשהיא מתבגרת היא יוצאת למסע חיפוש שורשים בוייטנאם. נאמן עורך את ספרו על הקולנוע הישראלי שעתיד לראות אור בספרית אופקים בהוצאת עם עובד. נאמן השתתף בתפקיד אורח בסרט הקצר של הבמאית זהר אלמקייס.
[עריכה] פעילות ציבורית ועמדותיו הפוליטיות
ג'אד נאמן היה מיוזמי ומקימי קרן הקולנוע הישראלי בשנת 1979, יחד עם יעוד לבנון, רנן שור, נחמן אינגבר ומילק קנבל, על פי דגם של קרנות קולנוע באירופה. בשנים 1970–1971 נמנה עם מייסדי איגוד במאי הקולנוע והטלוויזיה.
יהודה ג'אד נאמן היה בין המקימים של הרשימה המתקדמת לשלום, רשימה יהודית-ערבית שהשתתפה בבחירות לכנסת בשנת 1984, והכניסה את חברי הכנסת מתי פלד ומוחמד מיעארי. בשנת 1999 ג'אד נאמן עם אסנת טרבלסי, ג'ורג' ח'לייפי ודאוד כותאב יזמו את "פסטיבל הסרטים לזכויות אדם”, פסטיבל ראשון ויחיד בו היה שיתוף פלסטיני-ישראלי. הפסטיבל התקיים בסינמטק תל אביב ובמרכז תרבות ברמאללה.
בשנת 2000 יזם הקמת גוף ציבורי בשם "הפורום החברתי לאיכות השידור" שיצא למאבק ציבורי נגד הקמת ערוץ 10 ובעד ערוץ איכות על פי דגם ערוץ 4 הבריטי. הפורום היה משותף ל"פורום היוצרים הדוקומנטריים" ול"קשת הדמוקרטית המזרחית" והיו פעילים בו איל חלפון, ויקי שירן, אסנת טרבלסי, יהודה שנהב, יוסי יונה, עמית גורן, אפרים ריינר, אבנר בן עמוס ועוד יוצרים ופעילים פוליטיים. המאבק נמשך כשנה והייתה הסכמה בממשלת ברק לצאת עם ערוץ ניסיוני. לבסוף העמל עלה בתוהו עם תחילת האינתיפדה השנייה.
בשנת 2004, בבית הספר לאמנויות על שם טיש באוניברסיטת ניו-יורק, ג'אד נאמן והסופר האמריקני וויין קארלין, לוחם המארינס בשנות השישים, יזמו מסע של סטודנטים לקולנוע לוייטנאם במטרה לצלם עדויות של ותיקי קרבות מכל הצדדים של מלחמת וייטנאם.
בשנת 2008 הצטרף נאמן לצוות הקמה של חוג לתקשורת ומדיה במכללה הערבית מאר-אליאס בגליל. המאבק הוא על הזכות לקיים בישראל מוסד השכלה גבוהה בהנהגת אנשי אקדמיה ערבים ובזיקה לתרבות הערבית. המטרה הייתה להקנות לסטודנטים בציבור הערבי כלים מקצועיים על מנת שיוכלו להשתלב בעשייה הטלוויזיונית והקולנועית הכללית בישראל.
נאמן אוחז בעמדות שמאל רדיקליות. במאמר שפרסם ב-2007 תיאר את שליטת צה"ל בשטחים: "משטר עריצות... שמתוחזק באמצעות אליטה ממושמעת שצועדת, חיילי היחידות הקרביות של צה"ל. בה בשעה הוא רוכב על גל משיחיות פוליטית מבית מדרשו של גוש-אמונים וספיחיו... המשטר אינו בוחל בשיטות של עינויים, צנזורה, מחנות-מעצר ובתי כלא, גירוש ומעשי רצח. האוטופיה הציונית שבשנת 1948 המיטה על הפלסטינים את אסון "הנכבה", התחלפה עם הכיבוש בשנת 1967 במשטר עריצות".[11] במשך השנים חתם על עצומות שמאל רדיקליות שונות בנושא הסכסוך הערבי-ישראלי.[12] ביום העצמאות 2007 נטל חלק בטקס הדלקת משואות אלטרנטיבי שערכה תנועת יש גבול.[13]
ב-6 ביולי 2011 התבטא נאמן בראיון לרדיו גלי ישראל: "הדבר הרצוי כאן, שהעניין יוכרע במלחמה... שתהיה מלחמת אזרחים בין הימין לשמאל... המתנחלים כמובן ינצחו כי יש להם רוב בציבור הישראלי ובממשלה, ואז תהיה כאן מדינה פשיסטית והכל יסתדר"[14]. את דבריו סיים בקריאה: "יחי המוות!"[15] דבריו קוממו עליו אנשי ימין שביקשו לפתוח כנגדו בחקירה על הסתה.[16] כמה ימים לאחר מכן אמר נאמן שהתכוון לעורר סערה ציבורית ולהעלות את הנושא לסדר היום.[17].
[עריכה] מאמרים מתוך מחקריו
[עריכה] קולנוע דרגה אפס
מאמר זה הוא הראשון על קולנוע ישראלי שנכתב תוך התייחסות לסרט הפופולרי כטקסט תרבותי והתפרסם בכתב העת "קולנוע”. המאמר עוסק ביחסים המעמדיים בין אשכנזים למזרחים ובמסר החברתי של סרטי הבורקס.[18]
[עריכה] סמנטיקה אנליטית ב"קונפורמיסט"
מאמר שכתב נאמן יחד עם פרופסור רחל גיורא, חוקרת הספרות והבלשנות מאוניברסיטת תל אביב. תוך שימוש בשיטות בלשניות (פרגמטיקה) המאמר מציע מתודה לניתוח סרטים בעלי נרטיב משובש. הסרט "הקונפורמיסט" של ברנרדו ברטולוצ'י מהווה דוגמה לסוג זה של סרטים. בניתוח הם מנסים להראות כי בנוסף לסיפור העלילה, הסרט ערוך גם במבנה של מאמר שניתן לקרוא אותו ולפענח את מסריו.[19]
[עריכה] קמרה אובסקורה של הנופלים:הפדגוגיה הצבאית ואביזריה בקולנוע הישראלי
במאמר זה נאמן עוסק בהתעללות שמאפיינת את האימונים בצבא, כפי שניתן לראות בסרטים "אחד משלנו" של אורי ברבש, או בסרטו של נאמן "מסע אלונקות". בסרטים על אימון צבאי החיילים מתאמנים, מצד אחד לפגוע ולהרוג את האויב, ומצד שני להיות מוכנים להיפצע ולהיהרג בעצמם. את הפדגוגיה הצבאית הזאת משיגה המערכת הצבאית באמצעות שיטת טרטורים.[20]
[עריכה] מכונת המלחמה המטלורגית: על נוודות בסרט רשימת שינדלר
במאמר זה בוחן ג'אד נאמן את הקשר בין הסרט רשימת שינדלר לבין תאוריית "מכונת המלחמה" של דלז וגוואטארי. נאמן טוען כי היהודים ניצלו לא רק הודות לכסף ששילם שינדלר לעמיתיו הנאצים, אלא הודות לכך שהפך אותם לפועלי מתכת. במפעל הראשון הם ייצרו סירים ומחבתות בשביל בסיסי הצבא, במפעל השני הם ייצרו חלקי חילוף לרכב ושריון, במפעל השלישי הם ייצרו תרמילים לפגזי תותחים. ככל שהאיום לרצוח אותם גבר, כך שינדלר הצליח לשדרג את מיומנותם כפועלי מתכת והגביר את חסינותם מפני השמדה. ההיסטוריה מלמדת לדעתו כי פועלי מתכת ויצרני נשק זכו מאז ומעולם לחסינות מיוחדת מצד כל הצדדים הלוחמים.[21]
[עריכה] פילמוגרפיה
- 1969 – השמלה – סרט קולנוע – 3 סיפורים – בימוי, תסריטאי שותף, מפיק שותף (פסטיבל קאן, השבועיים של הבמאים, 1969, פסטיבל אוברהאוזן, 1969)
- 1970 – חוויית חלב ודבש – דוקו-דרמה 45 דק' – בימוי והפקה
- 1970 – בדואים בסיני – דוקומנטארי 45 דק', בימוי והפקה
- 1971 – האדם הוא המרכז (על פי סיפור מאת יוסף חיים ברנר) – דרמה ודוקומנטארי 50 דק', בימוי ותסריטאי שותף
- 1972 – החצר של מומו הגדולה (על פי רומן מאת יהודית הנדל) – דרמה לטלוויזיה 50 דק', בימוי ותסריטאי שותף
- 1973 – הרופא הקטן מרחוב החבשים (על פי סיפור מאת דוד שחר) – דרמה לטלוויזיה 50 דק', בימוי, הפקה ותסריט
- 1975 – הסתכלות על עכו – דוקומנטארי 50 דק', בימוי ותסריט
- 1977 – מסע אלונקות – סרט קולנוע, בימוי והפקה, תסריטאי שותף (פסטיבל לונדון, 1978)
- 1981 – יא ברעכן! (מרד הימאים) – דוקומנטארי 75 דק', בימוי ותסריט
- 1982–1984 – מגש הכסף – סרט קולנוע, בימוי, תסריטאי שותף, מפיק שותף (פנורמה, פסטיבל ברלין, 1984, פסטיבל הים-התיכון באסטיה, צרפת 1984)
- 1983 – הלילה בו נולד המלך – עלילתי קצר 30 דק', במסגרת הסרט 83 , בימוי
- 1989 – רחובות האתמול – סרט קולנוע, בימאי תסריטאי שותף, מפיק שותף (פסטיבל הקולנוע היהודי, סן פרנסיסקו 1989)
- 2006 – דמעת שחרזאדה - דוקומנטארי 80 דק', בימוי והפקה (פסטיבל פלרמו איטליה, פסטיבל ז'יטומיר אוקראינה)
- 2007 – נוזהת אל-פואד (שוטטות הלב) – סרט קולנוע 110 דק', בימאי, תסריטאי שותף, מפיק שותף (ציון לשבח על חידושים בעלילה, פסטיבל סירקוז, ארצות הברית, 2008)
- 2008 – זיטרה – דוקומנטרי 90 דק', בימוי והפקה (פרס בימוי פסטיבל ז'יטומיר אוקראינה 2008)
[עריכה] גיליון כתב עת לכבודו
- יעל מונק ואייל סיון (עורכים), על מצפון וקולונוע: בעקבות ג'אד נאמן, מחברות קולנוע דרום 01, פרדס הוצאה לאור והמכללה האקדמית ספיר, תשס"ו 2006, 168 עמודים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- Wayne Karline, War Movies: Journeys to Viet Nam Scenes and Out-Takes, Curbstone Press, 2005.
- מאמרים בספר היובל, שכולם מוקדשים ליצירתו ולחייו של יהודה ג'אד נאמן, פרי עטם של: יעל מונק, אייל סיון, ג'נט בורסטיין, חיים הנגבי, יגאל בורשטיין, יכין הירש, אודי אדיב, רם לוי, יהודה שנהב, אלה שוחט, אסנת טרבלסי. כמו כן הספר מכיל ראיון של אייל סיון ויעל מונק עם יהודה ג'אד נאמן, שיחה של לוי זיני עם מרדכי אבי-שאול ורמי ליבנה, שיחה בין מוחמד באכרי לג'אד נאמן. וכן מבחר כתבים, תסריט, פילמוגרפיה ורשימת מאמרים קצרים של יהודה ג'אד נאמן.
- .78-84 .Janet Burstein, Yehuda "Judd" Ne'eman, Bomb 25 Anniversary, Spring 2006, Number 95, pp.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- קורות החיים של ג'אד נאמן, אתר פרס ישראל
- נימוקי השופטים בהענקת פרס ישראל לג'אד נאמן, אתר פרס ישראל
- קטעים מתוך כתב העת לכבודו של נאמן, באתר "טקסט"
- יהודה ג'אד נאמן, "דרגה אפס בקולנוע", דרגה אפס בקולנוע, באתר "עושים תקשורת"
- יהודה ג'אד נאמן, ערבי טוב הוא ערבי בסרט, באתר "עושים תקשורת"
- יהודה ג'אד נאמן, שדה הקרב: מופע הלידה הגברי, אופקים חדשים, גיליון: 27, 29.01.2006
- על סרטיו של ג'אד נאמן
- אורי קליין, ג'אד נאמן: הבמאי כגיבור מערבון, 3 במרץ 2009
- נירית אנדרמן, עושה סרטים בשביל עצמו, גלריה הארץ, 15.3.2008
- עידן יוסף, פרס ישראל בקולנוע ליהודה 'ג'אד' נאמן, nfc , 24.2.2009
- עפרי אילני, פרס ישראל לקולנוע לג'אד נאמן, 23.2.2009
- מרב יודילוביץ', פרס ישראל יוענק לג'אד נאמן, ynet , 23.02.09
- שמוליק דובדבני, הקולנוען החושב, ynet , 24.02.09
- מאיר שניצר, פרס ישראל לקולנוע: נותרו רק אברהם הפנר ומשה מזרחי, nrg , 25/2/2009
- אורי קליין, היה לי קר, אבל זה היה הניכור, באתר הארץ, 08/10/08
- יהודה ג'אד נאמן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- אורי קליין, "זיטרה": הזיכרון של מחר, הארץ, 21.4.2009
- נועם שיזף, ג'אד נאמן חייל בודד, nrg , 25/4/2009
- עיטור המופת שהוענק ליהודה ג'אד נאמן, באתר "בעוז רוחם" של אגף כוח האדם בצה"ל
[עריכה] הערות שוליים
- ^ עדותו על קרב אום כתף
- ^ עיטור המופת, בעוז רוחם
- ^ אייל סיון ויעל מונק, "אני עוד זכיתי להיות פלסטיני: ראיון עם ג'אד נאמן", בתוך: יעל מונק ואייל סיון (עורכים), על מצפון וקולונוע: בעקבות ג'אד נאמן, מחברות קולנוע דרום 01, פרדס הוצאה לאור והמכללה האקדמית ספיר, תשס"ו 2006, 22-21
- יגאל בורשטיין, "זכרונות מהשמלה", שם, 50-45
- אלה שוחט, שם, 97
- ^ יכין הירש, שם, "פרגמנטים, 53-51
- ^ יעל מונק, "מרחב העיר עכו כמרחב הגוף החולה: על סרטו של ג'אד נאמן הסתכלות על עכו, שם, 90-85
- יהודה שנהב, "על שיגעון וזהויות אחרות – על הסרט הסתכלות על עכו" שם, 94-91
- ^ אלה שוחט, שם, 95
- ^ אייל סיון ויעל מונק, "אני עוד זכיתי להיות פלסטיני: ריאיון עם ג'אד נאמן, שם, 25-24, 33
- ג'נט בורסטיין, שם, 38
- אלה שוחט, שם, 97.
- אורי קליין, "היה לי קר, אבל זה היה הניכור", הארץ, 8.10.2008
- ^ אלה שוחט, 96
- ^ אייל סיון ויעל מונק, "אני עוד זכיתי להיות פלסטיני: ריאיון עם ג'אד נאמן", שם, 34-33
- ג'נט בורסטיין, 38
- אודי אדיב, "הרדיקליזם הפוליטי של הקולנוע הישראלי: מגש הכסף כמשל", שם, 67-55
- לוי זיני, "על מגש הכסף: שיחה עם מרדכי אבי-שאול ורמי ליבנה", שם, 77-69
- יעל מונק, שם, 103
- ^ אייל סיון ויעל מונק, "אני עוד זכיתי להיות פלסטיני: ריאיון עם ג'אד נאמן", שם, 28-27
- ג'נט בורסטיין, שם, 39-38
- ^ הכיבוש – הקבר החי של הציונית, באתר "אתגר"
- ^ a vision of joint life:Activists, intellectuals, recognize the Right to Return (בעברית: קול קורא: למען אמת ופיוס, למען שוויון ושותפות)
מכתב לבמאים פלסטינים ולבנונים והכתבה על כך ב-YNET, באתר "מגזין הכיבוש", 22 ביולי 2006
אקדמאים ואנשי רוח יהודים: אנחנו מאמינים לבשארה, באתר "מגזין הכיבוש", 8 במאי 2007
אייל דץ, קולנוענים ישראלים תמכו בביטול הקרנת "5 שעות מפריז", באתר וואלה!, 23 ביוני 2010
גילוי דעת של חברי סגל מהאוניברסיטאות והמכללות - ^ טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי – 2007, באתר יש גבול
- ^ ברדיו גלי ישראל ובמהדורת מבט לחדשות של הערוץ הראשון
- ^ "יחי המוות" הייתה סיסמת הפשיסטים במלחמת האזרחים בספרד.
- ^ עמרי מניב ואריק בנדר, סערת הג'אד: ג'אד נאמן קורא למלחמת אזרחים, באתר nrg מעריב, 7 ביולי 2011
פנחס וולף, חתן פרס ישראל: "מלחמה בין שמאלנים למתנחלים", באתר וואלה!,
- ^ חתן פרס ישראל, פרופ' יהודה ג'אד נאמן: "מלחמת אזרחים בין שמאלנים למתנחלים", באתר ישראל היום
- ^ "קולנוע דרגה אפס", בתוך: יעוד לבנון (עורך), "קולנוע”, גיליון מס' 5, 1979, מכון הקולנוע הישראלי, תל אביב, 1979.
- ^ Giora, Rachel, Ne'eman, Judd. "A Semantic Analysis of Il Conformista" in Journal of Pragmatics, Rachel, Giora, ed. Special Issue 'On the Cognitive Aspects of Cinematic and Visual Discourse', Vol. 26 No, December1996, Elsevier, North Holland, Amsterdam.
- ^ "קמרה אובסקורה של הנופלים: הפדגוגיה הצבאית ואביזריה בקולנוע הישראלי", בתוך: אודי לבל (עורך), ביטחון ותקשורת: דינמיקה של יחסים, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ישראל, 2005.
- ^ מכונת המלחמה המטלורגית: על נוודות בסרט "רשימת שינדלר”, בתוך: יהודה שנהב (עורך), תאוריה וביקורת, במה ישראלית, גיליון מס' 18, אביב 2001, מכון ון ליר בירושלים.
