ג'ובאני ולנטיני
| לידה |
1582 ונציה, הרפובליקה של ונציה  |
|---|---|
| פטירה |
30 באפריל 1649 (בגיל 67 בערך) וינה, ממלכת הבסבורג |
| מוקד פעילות |
גראץ, וינה |
| זרם |
המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
| שפה מועדפת |
איטלקית |
| כלי נגינה |
עוגב |
  | |
ג'ובאני ולנטיני (באיטלקית: Giovanni Valentini; סביבות 1582 – 29/30 באפריל 1649) היה מלחין, משורר ווירטואוז מקלדת איטלקי מתקופת הבארוק. ולנטיני, שבני דורו המפורסמים, קלאודיו מונטוורדי והיינריך שיץ העיבו עליו, נשכח כמעט כליל במשך השנים, אף כי בשעתו תפס את אחת המשרות היוקרתיות ביותר בעולם המוזיקה של אותם ימים. בעיקר זכור ולנטיני הודות לשימוש החדשני שעשה במשקלים אסימטריים ובהיותו מורו הראשון של יוהאן קספר קרל.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לא הרבה ידוע על חייו של ולנטיני. הוא נולד בסביבות 1582/3, כנראה בוונציה, וככל הנראה למד שם מוזיקה אצל ג'ובאני גבריאלי. בערך בשנים 1604-05 התמנה ולנטיני לנגן עוגב בקאפלת החצר הפולנית של המלך זיגיסמונד השלישי ואסה; יצירותיו הראשונות יצאו לאור בשנים 1609 ו-1611, כששהה עדיין בפולין. ב-1614 התקבל ולנטיני לשרת בחצרו של פרדיננד השני, (אז הארכידוכס של סטיריה) ועבר לגראץ. הקאפלה בחצר של גראץ הרבתה להשתמש בכלי נגינה אנהרמוניים, ולעובדה זו נודעה חשיבות רבה בהתפתחות סגנונו של ולנטיני; דברים שנכתבו בשנת 1617 מהללים אותו כנגן וירטואוז בכלי האנהרמוני קלאוויצימבלום אוניברסאלה, סה פרפקטום, שהיה בעל מקלדת בת 77 קלידים, המקיפה ארבע אוקטבות.
בשנת 1619 נבחר פרדיננד לקיסר האימפריה הרומית הקדושה ועבר לווינה עם החצר ועם נגני הקאפלה של גראץ. ולנטיני כיהן כנגן העוגב של החצר הקיסרית במשך שנים אחדות ובשנת 1626 התמנה לקאפלמייסטר (ממונה על המוזיקה), כמחליפו של ג'ובאני פריאולי. למשרת מנצח המקהלה של כנסיית מיכאל (Michaelerkirche) בווינה התמנה בסביבות 1627/8. נראה שוולנטיני נהנה ממוניטין יוצאים מן הכלל ומחסדם של הן פרדיננד השני והן פרדיננד השלישי (שאותו לימד מוזיקה), וראיה לדבר מענקי הכסף הנכבדים שקיבל מן הראשון והתמיכה הכספית שניתנה לאלמנתו בפקודת השני. במובן זה, קיים דמיון בין ולנטיני ליוהאן יאקוב פרוברגר, שהיה גם הוא ידיד אישי קרוב של פרדיננד השלישי. נראה הדבר, שגם כקאפלמייסטר הוכיח את יעילותו כשהשיג העלאה משמעותית במשכורות הנגנים בקאפלת החצר.
מסיבות שאינן ידועות, הפסיק ולנטיני למעשה להוציא לאור את יצירותיו אחרי 1626 (כל שירתו, לעומת זאת, יצאה לאור אחרי שנה זו). היה לו חלק בהפקת האופרות הווינאיות הראשונות וידוע, כי היה מורו למוזיקה של יוהאן קספאר קרל, מן הסתם במהלך שנות ה-40' של המאה ה-17. ולנטיני החזיק במשרתו בכנסיית מיכאל עד 1631 לפחות, אבל נשאר קאפלמייסטר בחצר עד מותו בשנת 1649. את מקומו תפס אנטוניו ברטאלי. בצוואתו הוריש ולנטיני את יצירותיו לפרדיננד השלישי.[1]
יצירותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מכלול יצירותיו של ולנטיני כולל בעיקר מוזיקה ווקאלית מסוגים שונים: מדריגלים, מיסות, מוטטים וקונצ'רטי דתיים. נראה שלא היה לו עניין בכתיבת אורטוריות או אופרות, ומתוך כך נחשב לעיתים למלחין שמרני, בייחוד בהשוואה למונטוורדי. אלא שזו תפיסה מוטעית, במידת מה, כיוון שרבות מאוד מיצירותיו מציגות חידושים בלתי מבוטלים וניסויים מורכבים ומשוכללים. הקובץ משנת 1621, "מוזיקה לשני קולות" (Musiche a doi voci) היא כנראה הדוגמה המפורסמת ביותר: לא זו בלבד שהוא מכיל כמה מן הדוגמאות המוקדמות ביותר לדיאלוג דרמטי, אלא שהוא גם מכיל קטעים שלמים במקצב של 5/4 (Con guardo altero) ותיבות של 9/8 ו-7/8 (Vanne, o cara amorosa) ברצף.
מבין חיבורי המוזיקה הגדולים, ה- Messa, Magnificat et Jubilate Deo משנת 1621 מכילה שלוש יצירות לשבע מקהלות (מספר תפקידים גדול מכפי שהופיע בדפוס באיזו שהיא יצירה מוזיקלית קודמת) והיא דוגמה מוקדמת לתפקידי חצוצרה בדפוס. שאר המיסות של ולנטיני מציגות מאפיינים שכמותן אפשר למצוא ביצירותיהם של מלחינים אחרים באותה סוגה; הן כוללות כמה קונצ'רטאטו שמרניים ומיסות פוליכוראליות פרודיות. יצירות קטנות כגון מוטטים ומזמורי תפילה מעניינות יותר מבחינה מוזיקלית. רובן עושות שימוש בסגנון קונצ'רטאטו, בכתיבה אינסטרומנטלית וירטואוזית וכן, בחלק מן היצירות, במידה רבה של כרומטיות. המוטט In te Domine speravi ראוי לציון בהיותו בין היצירות האחרונות, שיש בהן תפקיד מפורש לויולה בסטארדה, סוג של ויול טנור.[2] הקונצ'רטי הדתיים מתוך הקובץ Sacri concerti משנת 1625 הם בין יצירות הקודש הראשונות מצפון לאלפים שעשו שימוש רב ב"סטיל רצ'יטאטיבו".
"ספר המדריגלים השני" (Secondo libro di madrigali) משנת 1616 (יחד עם "מוזיקה לשני קולות" משנת 1621) הוא בין היצירות החילוניות החשובות ביותר של ולנטיני, בהיותו קובץ המדריגלים הראשון המשלב קולות וכלים שיצא לאור. למערך האינסטרומנטלי תפקידים שונים ביצירות שונות, החל בעיטורים גרידא וכלה במיזוג מלא במרקם הפוליפוני של היצירה. הגישה השנייה באה לביטוי באופן בולט ב-Musiche concertate משנת 1619. הכתיבה במתכונת דואט ודיאלוג שב"מוזיקה לשני קולות" מזכירה את הדיאטים ב"ספר המדריגלים השביעי" ( Settimo libro de madrigali) של מונטוורדי, שיצא לאור בשנת 1619.
שאר יצירותיו כוללות קנצונות לכלי מקלדת בחמישה או שישה קולות (מבחינה הרמונית הרפתקניות יותר, אולי, מן הקנצונות והקפריצ'י בארבעה קולות של פרוברגר, אבל מבחינה קונטרפונקטית נופלות מהם במורכבותן; מספר הקולות שלהם נכתבו הגדיר אותן כתופעה נדירה לתקופתן) ויצירות אינסטרומנטליות (סונאטות, קנצונות, שבהן ערך ולנטיני ניסויים הרמוניים בנוסח המוטטים שלו. קובץ של מוזיקה קאמרית משנת 1621, Musica di camera, כולל כולל קטעים הבנויים על תבניות אוסטינטו כגון פאסאמצו (Passamezzo), רומנסקה ורוג'רו.
רשימת יצירותיו שיצאו לאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
- קנצוני, ספר ראשון, ונציה, 1609
- מוטקטה, ונציה, 1611
- ספר המדריגלים השני, ונציה, 1616
- מיסה קונצ'רטאטה, ונציה, 1617
- מזמורי תהילים, מזמורי תפילה, מגניפיקט, אנטיפונים, פובורדון ומוטטים, ונציה, 1618
- מוזיקה קונצ'רטאטה, ונציה, 1621
- מוזיקה די קאמרה, ספר רביעי, ונציה, 1621
- מיסה רביעית, ונציה, 1621
- מיסה, מגניפיקט ויובילאטה דאו, וינה, 1621
- מוזיקה לשני קולות, ונציה, 1621
- ספר המדריגלים החמישי, ונציה, 1625
- קונצ'רטי קודש, ונציה, 1625
נוסף על כך, 3 מיסות, 3 מחרוזות מזמורים, סונאטות אחדות, מספר רב של יצירות קודש ויצירות לכלי מקלדת השתמרו בכתב יד. יש ראיות לכמות נכבדה של יצירות אבודות.
הקלטות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- O Dulcis Amor Jesu (1999). La Capella Ducale, Musica Fiata, conducted by Roland Wilson; Sony Classical SMK 87855 (vocal
music by Valentini and Giovanni Priuli)
- Giovanni Valentini - Motetti e Madrigali a due Soprani (2001). Ilaria Geroldi, Marina Morelli (sopranos), Ensemble La Moderna Prattica conducted by Stefano Molardi; Christophorus 77238 (motets and madrigals for two sopranos)
- Johann Capsar Kerll – Scaramuza (2004). Leon Berben (organ); AEOLUS AE-10441 (organ works by Kerll and 6 canzonas by Valentini)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Federhofer, Helmut. 'Johann Kaspar Kerll', The New Grove Dictionary of Music and Musicians.
- Saunders, Steven. Cross, Sword, and Lyre: Sacred Music at the Imperial Court of Ferdinand II of Habsburg (1619-1637). Oxford: Clarendon Press (1995). ISBN 0-19-816312-6
- Leopold, Silke; Morche, Gunther; Steinheuer, Joachim. Giovanni Valentini – Kapellmeister am Kaiserhof, 440 Seiten - Bärenreiter Verlag (December, 2001). ISBN 3-7618-1569-7
- פדרהופר, הלמוט, יוהאן קספאר קרל (מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים.
- סונדרס, סטיבן, צלב, חרב ולירה: מוזיקת קודש בחצר הקיסר פרדיננד השני מהבסבורג (1619 - 1637), הוצאת קלרנדון, אוקספורד 1995.
- לאופולד, סילקה; מורכה, גונתר; שטיינברגר, יואכים. ג'ובאני ולנטיני - קאפלמייסטר בחצר הקיסר, הוצאת ברנרייטר, דצמבר 2001
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ג'ובאני ולנטיני, באתר MusicBrainz (באנגלית)- ג'ובאני ולנטיני, באתר פרויקט מוטופיה
ג'ובאני ולנטיני, באתר Discogs (באנגלית)
.svg){kind=logo}
- Giovanni Valentini: Kapellmeister am Wiener Kaiserhof Essay by Professor Dr. Silke Leopold (German)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Léon Berben, liner notes to CD "Johann Capsar Kerll, Giovanni Valentini - Organ works by pupil and teacher (Kerll - "Scaramuza")", AEOLUS AE-10441
- ^ Steward Carter, review of "STEVEN SAUNDERS, Cross, Sword, and Lyre: Sacred Music at the Imperial Court of Ferdinand II of Habsburg (1619-1637) (Oxford: Clarendon Press, 1995)," Journal of Seventeenth-Century Music, Volume 3, No. 1 (1997) http://sscm-jscm.press.uiuc.edu/jscm/v3/no1/Carter.html, par. 3.2.