ג'ולי שלז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ולי שלז
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 29 בנובמבר 1960 (בת 63) עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מועדפת סרט תיעודי, דרמה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית צבי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר (1997) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'ולי שלז (נולדה ב-29 בנובמבר 1960) היא במאית ואשת קולנוע ישראלית. זוכת פרס אופיר לבימוי הטוב ביותר על סרטה "עפולה אקספרס".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוגרת המחלקה לקולנוע בבית הספר בית צבי.

בשנת 1988 ביימה את סרטה הראשון, "זוהי סדום", סרט סטודנטים שהופק במסגרת לימודיה בבית צבי, בו שיחקו מירי פביאן ודן תורג'מן[1].

בשנת 1993 ביימה את הסרט הדוקומנטרי "סנג'ין", במהלכו עקבה אחר אתר קראוונים חצרות יסף סמוך לעכו ואחר האנשים והסיפורים הייחודיים לקהילה המתגוררת באזור. לאחר יציאתו לאקרנים, זכתה שלז בפרס וולג'ין במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים. בשנת 1995 ביימה שלז סרט דוקומנטרי נוסף בשם "באבא-לובה" במהלכו עקבה אחר מסע-השורשים של הזמר דני בסן אל עבר מציאת אביו הביולוגי בארץ מוצאו, ברזיל, וחקירת המושגים אבהות והורות. סרט זה זכה להצלחה גם הוא וגרף פרס אופיר בקטגוריית סרט דוקומנטרי.

בשנת 1997 יצא לאקרנים הסרט העלילתי המצליח שביימה "עפולה אקספרס". העלילה עוקבת אחר דוד (צביקה הדר) ובתיה (אסתי זקהיים) במהלך מסעו של דוד להגשמת חלומו, להיות קוסם מפורסם. "עפולה אקספרס" זכה להצלחה אדירה ולביקורות משבחות. בטקס פרסי אופיר לאותה שנה גרף הסרט שישה פרסים, ביניהם לסרט עצמו ולשלז בקטגוריית הבימוי הטוב ביותר. לאחר מכן זכה גם סרט זה בפרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים, פתח את פסטיבל ברלין לקולנוע והשתתף בפסטיבלים לקולנוע במדינות שונות, ביניהן צ'כיה וארצות הברית.

בשנת 2002 ביימה יחד עם דורון צברי את סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית בת השישה פרקים "דרומה (התופרת ממצפה)" במהלכה עקבו שני הבמאים אחר מאבקן של פועלות מתפרה ממצפה רמון נגד סגירת מפעל התפירה שלהן, רכישתו ופתיחתו מחדש כ[[]]קואופרטיב בשם מתפרת העצמאות. הסדרה שילבה שילוב ראיונות ייחודיים ונקודת מבט שונה ליוזמות והחלטות מתוקשרות שביצעו התופרות במאבקן. הסדרה נחלה הצלחה גם היא וגרפה את פרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית הסדרה התיעודית.

במהלך השנים ביימה תוכניות טלוויזיה דוקומנטריות מיוחדות עבור תוכנית התחקירים "עובדה", ביניהן "אם את שומעת, תעני" על רצח חנית קיקוס, "חברון", "קו 16" ו"הדסים". בנוסף הייתה מעורבות במאבקים שונים של יוצרים נגד חברות תמלוגים, ביניהם מאבק היוצרים נגד HOT[2].

בשנת 2004 מונתה לאחראית על המחלקה הדוקומנטרית של חברת הטלוויזיה רשת בערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים[3]. באותה שנה ביימה סרט קצר במסגרת פרויקט "סיפורים מהסרטים" בשם "משחק האמת והשקר", בכיכובה של אוולין קפלון, המספר את סיפורם של שני זוגות חברים הנפגשים לחגוג את יום-הולדתה של אחת הנשים בחבורה, ואת המהלכים השונים המתרחשים באותו הערב.

בשנת 2005 ביימה שלז את הסרט העלילתי "מוכרחים להיות שמח", בכיכובם של רבקה מיכאלי, טל פרידמן וקרן מור[4]. הסרט עוקב אחר משפחה בעלת מקרה-עבר מסכסך של ההורים הרודף את המשפחה מיום קיומה, ואחר נסיונותיה של שמחה (סיגלית פוקס) להביא את המשפחה למקום טוב יותר דרך תוכנית מציאות מיוחדת[5]. הסרט זכה בחמישה פרסי אופיר[6].

בשנת 2011 ביימה את העונה השנייה של הסדרה "מחוברים", שעסקה בנשים בלבד ונקראה "מחוברות"[7].

בשנת 2014 ביימה שלז את הסרט "תחנה סופית", העוסק במתחם התחנה המרכזית בתל אביב ומאות הפליטים הגרים בסביבתו. הסרט הוקרן בפתיחת פסטיבל דוקאביב[8]. בנוסף הוקרן בערוץ yes דוקו[9].

בשנת 2015, הייתה חברה בחבר השופטים של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה. באותה שנה גם יצרה את הסרט "מרוששות", סיפורן של נשים, בשנות ה-40–50 לחייהן, שמסיבות כאלה ואחרות מצאו את עצמן חסרות כול[10]. הסרט השתתף בפסטיבל דוקאביב[11], ושודר בערוץ 8[12].

בשנת 2016 יצרה יחד עם חיים יבין את הסרט "עיר של חלומות שבורים", סרט הבוחן את המצב הפוליטי והחברתי של ירושלים[13].

בשנת 2021 ביימה שלז את סרטה הדוקומנטרי "למה אמרתי אני" הסוקר שוב את פרשת הנערה חנית קיקוס, הפעם תוך התמקדות בהליך הרשעתו ברצח של סולימאן אל עביד. הסרט חוקר באופן עמוק את תהליך קבלת ההחלטות בפרשה זו ומעלה תהיות בנוגע לאופן תפקודן של מערכות האכיפה והמשפט בישראל[14]. הסרט השתתף בפסטיבל הסרטים בירושלים וזכה לביקורות חיוביות[15].

בשנת 2023 ביימה את הסרט הקצר "שטחים פתוחים" שנוצר עבור הפרויקט התיעודי "באין מדינה יש אזרחים".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירי פביאן מאוד מרוגזת, היא הסבירה לדניאלה שמי למה, "העולם הזה", גיליון 2679 מ-4 בינואר 1989, עמוד 40
    רונית ויס ברקוביץ, סרט קצר - רום סרוויס, חדשות, 22 בדצמבר 1988
  2. ^ אביבה קרול, ‏איגודי היוצרים הפגינו מול משרדי פישמן במחאה על מדיניות הכבלים, באתר גלובס, 20 בדצמבר 1999
  3. ^ יעל גאוני, ‏מפרמטות, באתר גלובס, 4 בנובמבר 2008
  4. ^ גואל פינטו, בימים אלה החלו צילומי הסרט "מוכרחים להיות שמח" בבימויה של ג'ולי שלז, באתר הארץ, 16 במרץ 2004
  5. ^ ביקורות:פבלו אוטין, ‏מוכרחים?, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2005
    אורי קליין, מה קרה לג'ולי שלז, באתר הארץ, 29 בינואר 2006
  6. ^ פבלו אוטין, ‏אכן, מקום נפלא, באתר גלובס, 21 בספטמבר 2005
  7. ^ גילי איזיקוביץ, מחוברות 2 - גרסת הבמאית ג'ולי שלז, באתר הארץ, 1 באפריל 2011
  8. ^ שני ליטמן, שנאת הזרים - במרכז סרטה של ג'ולי שלז בערב הפתיחה, באתר הארץ, 9 במאי 2014
  9. ^ גילי איזיקוביץ, המציאות הבעייתית של התחנה המרכזית, באתר הארץ, 21 במאי 2014
  10. ^ נועה זלוטניק, תסתכלו במראה, גם אתם עניים, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 2 באוגוסט 2015
  11. ^ עכבר העיר, דוקאביב 2015: התאבדות כפולה, נוער הגבעות וטליה שפירא, באתר הארץ, 24 במרץ 2015
  12. ^ גילי איזיקוביץ, סופרות את הכסף שאין, באתר הארץ, 2 ביוני 2015
  13. ^ אתר למנויים בלבד איתי שטרן, ג'ולי שלז וחיים יבין חוזרים לירושלים ומגלים שהעתיד מפחיד, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2016
  14. ^ אתר למנויים בלבד נירית אנדרמן, ג'ולי שלז: "זה כל הזמן רדף אותי. רציתי להראות איך בונים קורבן", באתר הארץ, 5 באוקטובר 2021
  15. ^ אתר למנויים בלבד שני ליטמן, "למה אמרתי אני": בחזרה לאמת המטרידה של פרשת חנית קיקוס, באתר הארץ, 29 באוגוסט 2021