ג'ונתן וינטרס
 | |
| ג'ונתן וינטרס בשנות ה-60 | |
| לידה |
11 בנובמבר 1925 בלברוק, אוהיו |
|---|---|
| פטירה |
11 באפריל 2013 (בגיל 87) מונטסיטו, קליפורניה |
| שם לידה |
Jonathan Harshman Winters III  |
| מדינה |
ארצות הברית |
| תקופת הפעילות |
מ-1953 |
| מקום לימודים |
|
| בן או בת זוג |
איילין שאודר |
| מספר צאצאים |
2 |
| פרסים והוקרה | פרס אמי, פרס גראמי |
| http://www.jonathanwinters.com | |
| פרופיל ב-IMDb | |
  | |
ג'ונתן הרשמן וינטרס השלישי (באנגלית: Jonathan Harshman Winters III; 11 בנובמבר 1925 - 11 באפריל 2013) היה קומיקאי, שחקן, סופר ואמן אמריקני.
וינטרס נחשב לחלוץ הסטנד-אפ המאולתר והוא ניחן בכישרון חקיינות, גילם מספר רב של דמויות ומזוהה עם יצירתיות ומקוריות. היה לאחד מראשוני הסלבריטאים ששיתף בפומבי את דבר מחלתו הנפשית והרגיש כי סבל מסטיגמה בעקבות כך[1]. נתן השראה לקומיקאים רבים כדוגמת ג'ורג' קרלין, ביל קוסבי, רובין ויליאמס, בילי קריסטל, לואיס בלק, ג'ים קארי, טרייסי אולמן, לילי טומלין, קונאן או'בריאן ואנדי קאופמן. ויליאמס ציין כי וינטרס היה מורו הרוחני, והשניים שיחקו יחדיו בסדרה "מורק ומינדי"[2].
קריירת המשחק של וינטרס נמשכה כשישה עשורים והוא נחשב לדמותג של תוכניות אירוח ליליות רבות, עם הופעות רבות כדמויות אקצנטריות ב"המופע של סטיב אלן", "המופע של גארי מור", "מורק ומינדי", "העולם המשוגע של ג'ונתן וינטרס" ו"מטורף, מטורף, מטורף העולם" של הבמאי סטנלי קריימר. זכה בפרס גראמי על האדפטציה שלו משנת 1975 לספר הילדים הקלאסי הנסיך הקטן ועל אלבום הקומדיה Crank(y) Calls בשנת 1996. בשנת 1991, וינטרס זכה בפרס אמי בקטגוריית שחקן המשנה בסיטקום Davis Rules.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
וינטרס נולד בבלברוק, אוהיו לאליס קילגור רודג'רס - אשת רדיו לעתיד - ולג'ונתן הרשמן וינטרס השני - סוכן ביטוח שהפך לסוכן השקעות[3]. מוצאו של וינטרס הוא בחציו סקוטי-אירי ובחציו אנגלי. וינטרס תיאר את אביו כאלכוהוליסט שהיה קשה לו לשמור על עבודה יציבה. סבו היה קומיקאי מתוסכל ובעליו של עסק בנקאות משפחתי אשר נחל הפסדים בעקבות השפל הגדול.
הוריו של וינטרס נפרדו כשהיה בן שבע. אמו לקחה אותו לספרינגפילד, אוהיו לחיות עם סבתו. בבדידותו הרבה, וינטרס יצר לעצמו דמויות והרבה לראיין את עצמו. הוא בידר את חבריו ללימודים ופיתח לעצמו רפרטואר של אפקטים קוליים מוזרים. במהלך שנתו הראשונה בבית הספר התיכון, וינטרס הפסיק את לימודיו והתגייס לחיל הנחתים האמריקני, שם שירת כשנתיים וחצי במערכה באוקיינוס השקט בתקופת מלחמת העולם השנייה[4]. עם שובו, הוא למד אמנות והנפשה, ובאותה תקופה פגש את אשתו לעתיד, איילין שאודר, עימה התחתן בספטמבר 1948.
קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקריירה של וינטרס החלה בעקבות תחרות כישרונות אליה נקלע לאחר שאיבד את שעונו והשתתף בה, כשהפרס היה שעון יד. תחרות זו הובילה למשרת קריינות שבה תפקידו היה להכריז על שירים ולהודיע על מזג האוויר. עד מהרה, כישרון החקיינות שלו ואישיותו גרמו להצלחת התוכנית. הוא החל לעסוק בקומדיה ומשחק בעת שלמד במכללה, וכשדרן רדיו למשך שנתיים וחצי. בשנת 1953 עבר וינטרס לניו יורק והחל להופיע במועדוני לילה. הופעתו הראשונה בטלוויזיה הייתה בסדרה Chance of a Lifetime משנת 1954.
וינטרס עשה היסטוריה בשנת 1956, כאשר תאגיד הרדיו RCA שידר את הפרסומת הראשונה לתוכנית שלו בצבע. כפי שצוין בעיתון הניו יורק טיימס בשנת 2006, "(וינטרס) השתמש בטכנולוגיית הצבע כדי להופיע כשתי דמויות נפרדות, ושינה את מיקומו הלוך ושוב. אפשר להגיד שהוא המציא את פעלולי הווידאו"[5]. פריצתו הגדולה הייתה בתוכניתו של אליסטר קוק ברשת CBS, "אומניבוס".
בין השנים 1959–1964, וינטרס הופיע בפרסומות טלוויזיה. בשנות ה-60 של המאה ה-20, הקליט אלבומי קומדיה קלאסית רבים תחת חברת התקליטים ורב רקורדס. דמות ידועה שלו מאותה תקופה הייתה זו של מוד פריקט, זקנה נחמדה לכאורה בעלת לשון עוקצנית. הוא היה המועדף על ג'ק פאר, המנחה של תוכנית האירוח The Tonight Show בשנים 1957–1962, והופיע לעיתים קרובות בתוכניותיו. הוא אף הרחיק לכת וחיקה את נשיא ארצות הברית דאז ג'ון פיצג'רלד קנדי במתיחה טלפונית על פאר. אולם, וינטרס השתתף גם בהופעות דרמטיות כמו בסדרת האימה אזור הדמדומים וכן הקליט את שיריו של אוגדן נאש ליצירתו של קאמי סן-סנס, "קרנבל החיות". בתוכנית הלילה שבהנחייתו של ג'וני קרסון (1962-1992), וינטרס הופיע בתחפושות של דמויות שונות.
וינטרס הופיע במעל ל-50 סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה רבות, כאשר ראויים לציון הם הסרט "מטורף, מטורף, מטורף העולם" וכן תפקיד כפול כהנרי גלנוורת'י ואחיו התככן והאפל, הכומר וילבור גלנוורת'י בסרט "אמריקה לאן?" שהואאדפטציה קולנועית לספרו של אוולין וו, The Loved One. הוא היה משתתף קבוע בתוכניות האירוח של דין מרטין ואנדי ויליאמס וכן בתוכנית השעשועונים תשע בריבוע. בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, וינטרס שיחק בסרט הקומדיה "הרוסים באים, הרוסים באים", בתוכנית אירוח לילית בשם "המופע של ג'ונתן וינטרס" משנים 1967–1969 וכן בסרט הקומדיה "ויוה מקס" לצד פיטר יוסטינוב. בנוסף, הוא היה אורח קבוע בתוכנית הילדים של שבת בבוקר Hot Dog בתחילת שנות ה-70. בין השנים 1972–1974 הופיע בתוכנית משלו בשם "העולם המשוגע של ג'ונתן וינטרס", והיה מועמד לפרס אמי על בימוי מוזיקלי בשנת 1973[6].
קריירה בשנות השמונים והתשעים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הופעותיו הטלוויזיוניות של וינטרס בשנות ה-80 כללו הופעות אורח במופע החבובות, קומדיית המדע בדיוני "מורק ומינדי" ותוכנית המערכונים "הי הו". בשנת 1992, היה לווינטרס תפקיד משנה בסיטקום Davis Rules, עליו זכה באמי. הוא שיחק בתפקיד גאני דייוויס, סב אקצנטרי שעזר לגדל את נכדיו לאחר שבנו איבד את אשתו. עבודות הדיבוב שלו כללו את קולו של דרדסבא בסדרת האנימציה "הדרדסים" (1986-1990) וכעובד מפעל מפוטר במשפחת קדמוני (1994). בהיפוך גמור לפן ההומוריסטי שבהופעותיו, וינטרס שיחק את מפקד המשטרה חמור הסבר ודודו של למונט קרנסטון בסרט גיבורי העל "הצל".
וינטרס קיבל 11 מועמדויות לפרס גראמי על אלבומי קומדיה במהלך הקריירה שלו, וזכה באחד על האלבום Crank(y) Calls בשנת 1996.
בשנת 1999 הוענק לווינטרס פרס כבוד ע"ש מארק טוויין מטעם המרכז לאמנויות הבמה ג'ון פ. קנדי.
שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לווינטרס היו מגוון תפקידים נוספים בתחילת שנות ה-2000, לרבות השתתפות בקומדיית הלייב אקשן "הרפתקאות רוקי ובולווינקל" והקומדיה הרומנטית "טלטול", לצד טום סקריט וז'קלין ביסט.
בשנת 2004, וינטרס דורג במקום ה-18 ברשימת מאה קומיקאי הסטנד-אפ המצחיקים ביותר, לפי קומדי סנטרל[7]. בשנים 2005–2006, וינטרס הופיע בתוכנית האירוח של ג'ימי קימל.
בשנת 2008, הוגש לווינטרס פרס כבוד מטעם רשת TV Land בידי רובין ויליאמס. באותה שנה, רשת PBS שידרה שני סרטי דוקומנטרי - "חלוצי הטלוויזיה" ו"גרום להם לצחוק: העסק המצחיק של אמריקה", בהם הופיע וינטרס.
הופעותיו האחרונות של וינטרס בקולנוע היו בדיבוב דמותו של דרדסבא בסרטי הלייב אקשן "הדרדסים" ו"הדרדסים 2".
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-8 בפברואר 1960, הוענק לווינטרס כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד[8].
בריאיון לארכיב הטלוויזיה האמריקנית שבחסות האקדמיה לאמנויות הטלוויזיה והמדעים, וינטרס חשף כי העביר שמונה חודשים בבית חולים פסיכיאטרי בשנת 1959 ושוב ב-1961. הקומיקאי סבל מהתמוטטויות עצבים ומהפרעה דו-קוטבית[9]. עם אנרגיה חסרת תקדים, וינטרס התייחס בערפול למחלתו ולאשפוזיו בהופעות הסטנד-אפ שלו, במיוחד באלבומו משנת 1960 The Wonderful World of Jonathan Winters במהלך קטע "הצלחת המעופפת". בקטע זה, וינטרס מציין כי אם לא יהיה זהיר מדי, הרשויות ייקחו אותו חזרה ל"גן החיות", התייחסות ישירה לבית החולים הפסיכיאטרי.
בהיותו מעריץ של גראוצ'ו מרקס ושל הצמד לורל והארדי, וינטרס ציין כי "לרוב עשיתי את מה שתכננתי לעשות... עשיתי קומדיה, כתיבה, ציור... עשיתי חיים, וככל שאני מזדקן אני פשוט הופך לילד זקן יותר"[5]. הוא התגורר ליד סנטה ברברה שבקליפורניה ונהג לבדר את פקידי האשנב בבנק כל אימת שהגיע למשוך כספים. בנוסף, הוא בילה את זמנו הפנוי בציור והופיע בגלריות רבות. לא פעם הוא הציג את אמנותו בהופעותיו.
ב-11 בינואר 2009, אשתו של וינטרס למשך יותר מ-60 שנה, איילין, נפטרה בגיל 84 לאחר מאבק של 20 שנה בסרטן השד[10].
וינטרס מת בנסיבות טבעיות בגיל 87 בביתו במונטסיטו, קליפורניה בליל ה-11 באפריל 2013, כשהוא מוקף במשפחה וידידים. לווינטרס שני ילדים - ג'יי ולוסינדה וינטרס - וחמישה נכדים.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של ג'ונתן וינטרס
ג'ונתן וינטרס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ג'ונתן וינטרס, באתר AllMovie (באנגלית)
ג'ונתן וינטרס, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
ג'ונתן וינטרס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
ג'ונתן וינטרס, באתר AllMusic (באנגלית)
ג'ונתן וינטרס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ג'ונתן וינטרס, באתר Discogs (באנגלית)
ג'ונתן וינטרס, באתר Songkick (באנגלית)
ג'ונתן וינטרס, באתר בילבורד (באנגלית)
לקט הופעותיו של ג'ונתן וינטרס, לקוח מפסטיבל הסרטים אורינדה, 2003, סרטון באתר יוטיוב- ג'ונתן וינטרס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ונתן וינטרס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
.svg){kind=logo}
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Comedian Jonathan Winters Dead at 87, Carmel Dagan, Variety, April 12th 2013
- ^ Robin Williams Remembers Comic Legend Jonathan Winters, abc News, April 13th 2013
- ^ Jonathan Winters Biography, Film Reference.com
- ^ Marine Corps Stories, Ted Williams
- ^ 1 2 Jonathan Winters Dead: 'Mork and Mindy' Star Dies At Age 87, April 12th 2013
- ^ Jonathan Winters, Unpredictable Comic and Master of Improvisation, Dies at 87, William Grimes, April 12th 2013
- ^ Comedy Central 100 Greatest Standups of all Time
- ^ Remembering Jonathan Winters, the 'father of improvisational comedy', Deborah Vankin, April 12th 2013
- ^ Jonathan Winters, comedian behind memorable characters for late-night TV, Megan Buerger, April 12th 2013
- ^ Write On: "Behind Every Great Man...", Peter S. Ferrara, January 13th 2009
| פרס אמי לשחקן משנה מצטיין בסדרת קומדיה | ||
|---|---|---|
| 1954–1975 | ארט קרני (1954) • ארט קרני (1955) • ארט קרני (1956) • קרל ריינר (1957) • קרל ריינר (1958) • תום פוסטון (1959) • דון נוטס (1961) • דון נוטס (1962) • דון נוטס (1963) • דון נוטס (1966) • דון נוטס (1967) • ורנר קלמפרר (1968) • ורנר קלמפרר (1969) • מייקל קונסטנטין (1970) • אדוארד אסנר (1971) • אדוארד אסנר (1972) • טד נייט (1973) • רוב ריינר (1974) • אדוארד אסנר (1975) | |
| 1976–2000 | טד נייט (1976) • גארי בורגהוף (1977) • רוב ריינר (1978) • רוברט גיום (1979) • הארי מורגן (1980) • דני דה ויטו (1981) • כריסטופר לויד (1982) • כריסטופר לויד (1983) • פאט הרינגטון ג'וניור (1984) • ג'ון להרוקט (1985) • ג'ון להרוקט (1986) • ג'ון להרוקט (1987) • ג'ון להרוקט (1988) • וודי הרלסון (1989) • אלכס רוקו (1990) • ג'ונתן וינטרס (1991) • מייקל ג'טר (1992) • מייקל ריצ'רדס (1993) • מייקל ריצ'רדס (1994) • דייוויד הייד פירס (1995) • ריפ טורן (1996) • מייקל ריצ'רדס (1997) • דייוויד הייד פירס (1998) • דייוויד הייד פירס (1999) • שון הייז (2000) | |
| 2001–הווה | פיטר מקניקול (2001) • בראד גארט (2002) • בראד גארט (2003) • דייוויד הייד פירס (2004) • בראד גארט (2005) • ג'רמי פיבן (2006) • ג'רמי פיבן (2007) • ג'רמי פיבן (2008) • ג'ון קראייר (2009) • אריק סטונסטריט (2010) • טיי בארל (2011) • אריק סטונסטריט (2012) • טוני הייל (2013) • טיי בארל (2014) • טוני הייל (2015) • לואי אנדרסון (2016) • אלק בולדווין (2017) • הנרי וינקלר (2018) • טוני שלהוב (2019) • דן לוי (2020) • ברט גולדשטיין (2021) • ברט גולדשטיין (2022) • אבון מוס-בכרך (2023) | |