ג'ו ג'וטסו

"ג'ו ג'וטסו" בקאנג'י
ג'ו ג'וטסו 柔術
ארץ מקור	יפן
המייסד	לא ידוע. פותחה לאורך השנים על ידי סמוראיים ואזרחים
ספורט אולימפי	לא

אימון ג'ו-ג'וטסו ביפן, בסביבות 1920

"ג'ו ג'וטסו" הנו שם כולל לאמנויות לחימה בהן עשו שימוש הסמוראים. בעבר היו קיימות שיטות ג'ו ג'וטסו רבות ושונות, שלא היה ביניהן למעשה כל קשר. שיטות ג'ו ג'וטסו שונות הן המקור לג'ודו, לאייקידו ולג'ו ג'יטסו ברזילאי. כמו כן טכניקות ג'ו ג'וטסו מהוות חלק נכבד מהסילבוס של אמנויות לחימה נוספות, ביניהן קרב מגע ודניס הישרדות.

ראוי להבדיל בין הג'ו ג'וטסו, אשר שימשה כאמור את הסמוראי "איש הצבא", ובין הנין ג'וטסו, שיטת לחימתם של הנינג'ה - "סוכני החרש", "המרגלים" ו"אנשי הלוחמה הזעירה", בתקופה הפיאודלית ביפן.

שיטות ג'ו-ג'וטסו שונות התמקדו בלחימה בכלי נשק, נעילות מפרקים, הטלות ובריחים, או חבטות שונות. פרוש המילה ג'ו-ג'וטסו: ג'ו – "עדין", "רך" , ג'יטסו – "טכניקה" ומכאן נגזר המושג "טכניקה עדינה" או "טכניקה רכה". במבט על ההיסטוריה של אומנות מרתקת זו, ניתן ללמוד כי למעשה שורשיה של אומנות זו אינם ברורים להבדיל מאמנויות לחימה אחרות כמו קרטה, ג'ודו, אייקידו שיש להם אב מתווה דרך שממנו נוצרה השיטה, לג'ו-ג'וטסו אין מקור רשמי ברור להתפתחותה.הידע, הועבר ממורה לתלמיד בדרך של לימוד כתורה שבעל פה מאב לבן בצורה סודית מישפחתית. כדי לנסות להבין את שורשי השיטה, אנו צריכים לדמיין את צורת לחימתם של הסמוראים.כלי הנשק המרכזי של הסמוראי הייתה החרב היפנית האגדית – קטאנה. תורת הלחימה בחרב נקראה – קן ג'וטסו (טכניקת חרב). ולימדה שימוש נכון בחרב, שליפה וחיתוך מהיר ללא מעצורים. תנועות הלחימה היו מעגליות ונועדו ללחימה בטווח בינוני – טווח החרב.לעתים נתקלו סמוראים אלה במקרים בהם לא יכלו לשלוף את החרב מפאת הטווח הקצר וכך מבסיס הלחימה בחרב התפתחו טכניקות שונות ללחימה בטווח קצר ללא נשק המבוססות על תנועות מעגליות, יציאה מטווח התקפות היריב וניצול תנועתו כנגדו. עם השנים התפתחו בריחים וחניקות שנועדו לניטרול סופי ומיידי של התוקף.בכתבים עתיקים שנמצאו באזורים שונים בסין נראים תרשימי טכניקות שונות המזכירות את הטכניקות של הג'ו-ג'וטסו ומכאן שיש קשר הדוק בין אמנויות לחימה סיניות ובין אומנות הג'ו-ג'וטסו של הסמוראים. אומנות הג'ו-ג'וטסו נקראת גם "אומנות אם" כיוון שממנה צמחו והתפתחו שיטות לחימה אחרות (לדוגמה: ג'ו ג'יטסו ברזילאי, ג'ודו, ואף חלקים מהנין ג'וטסו) המבוססות על אותם עקרונות בסיסיים של ניצול תנועה וחוסר שימוש בכוח של המגן כנגד התוקף.

ההבדל העיקרי בין הג'וג'וטסו לבין שיטות הלחימה שהתפתחו ממנו הוא בכך שהג'ו ג'וטסו המסורתי אינו מגביל את עצמו לסוג אחד של לחימה, אלא משלב קרבות עמידה, הטלות מסוגים שונים, בריחים ונעילות בעמידה, ולחימה על הקרקע. לשם השוואה, הג'ודו, למשל, כולל בעיקר הטלות (עם מעט לחימה על הקרקע), אך אוסר שימוש באגרופים ובבעיטות. קראטה, לעומת זאת, מתמחה בבעיטות ואגרופים, אך מוגבל בהטלות ובלחימה על הקרקע, וג'ו ג'וטסו ברזילאי מתמקד כמעט באופן בלבדי בלחימה על הקרקע. לוחמי ג'ו ג'יטסו משלמים לעיתים על היותם רב - תחומיים ביכולת מוגבלת בכול תחום בנפרד.

ג'ו ג'יטסו מודרני בישראל

בסוף המאה ה-19 נדד הג'ו ג'וטסו והגיע לאירופה על ידי מורים יפנים. בשנת 1961 הביא יהודה ואז דיאס את הג'ו ג'וטסו מאירופה לישראל, ופתח את ההתאחדות הבינלאומית לג'ודו בישראל.

עם השנים התפתחו מספר ארגונים מרכזיים לג'ו ג'וטסו בארץ, אשר חלקם אף מסונפים לארגונים בינלאומיים.

בשנת 1990 הקים אמיר ברנע את "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בישראל" שהינו גוף הפועל תחת "ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו".ארגון זה משמש כנציג הרשמי של ארגון הג'ו-ג'יטסו והקובודו העולמי ו - ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בארץ.

בתחילת שנות האלפיים הקימו רונן אליהו ואייל כהן את "ארגון הג'יו ג'יטסו והקובודו בישראל" , שהינו תת - ארגון של ההתאחדות העולמית לג'ו ג'וטסו (ולפיכך הם הנציגים הרשמיים בארץ מטעם ארגון זה).

בתחילת שנות ה-90 הקימו אורן גורגוב ומספר אנשים בעלי חגורות שחורות בג'ו ג'יטסו, את העמותה הרשומה "איגוד הג'ו ג'יטסו בישראל". אורן גורגוב הינו הנציג הרשמי בישראל של המועצה העולמית של ארגוני הג'ו ג'יטסו .

בנוסף קיימים בישראל מספר מועדונים וארגונים של ג'ו ג'וטסו ברזילאי, וכן מספר ארגונים המלמדים שיטות לחימה הדומות מאוד לג'ו ג'וטסו, ואשר ההבדל בינם לבין הג'ו ג'וטסו קטן יותר, לעיתים, מאשר ההבדל בין הארגונים השונים של הג'ו ג'וטסו.

קישורים חיצוניים

• אתר ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו בישראל
• אתר ההתאחדות העולמית לג'ו-ג'יטסו
• אתר אגודת הג'ו ג'וטסו הישראלית
• אתר התאחדות הג'ו ג'וטסו הישראלית
• אתר ארגון הג'ו ג'יטסו והקובודו בישראל