ג'יגורו קאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'יגורו קאנו
ג'יגורו קאנו
ג'יגורו קאנו
לידה 28 באוקטובר 1860
יפןיפן מיקאגה, יפן
פטירה 4 במאי 1938 (בגיל 77)
על סיפונה של הספינה היקאווה מארו
מידע כללי
מדינה יפן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • Tokyo University
  • Toyo University
  • Nishogakusha University עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 9 עריכת הנתון בוויקינתונים
ספורט
ענף ספורט ג'ודו
מאמן פוקודה האצ'נוסוקה, איסו מאסאטומו, ייקובו טסונטושי
הישגים
דרגה

ג'ודו: מייסד והיחידי בעל דאן 12

ג'ו ג'יטסו קיטוֹ-ריוּ: מנקיו (מורה מוסמך)
פרסים והוקרה
  • מסדר השמש העולה, דרגה שלישית (4 במאי 1938)
  • פרס אשאסי (1935)
  • מסדר האוצר הקדוש, דרגה 3
  • מסדר האוצר הקדוש, דרגה 4
  • מסדר האוצר הקדוש, דרגה 5
  • מסדר האוצר הקדוש, דרגה 2
  • מסדר השמש העולה, דרגה ראשונה
  • מסדר האוצר הקדוש, דרגה 1
  • מסדר האוצר הקדוש, דרגה 6 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
פסלו של קאנו במכון קודוקאן שבטוקיו

ג'יגורו קאנויפנית: 嘉納 治五郎, ‏28 באוקטובר 18604 במאי 1938) הוא מייסד הג'ודו, אמנות הלחימה היפנית הראשונה שקיבלה הכרה בינלאומית, והראשונה שהפכה לספורט אולימפי רשמי. הוא נודע גם בניסוח דרגות הדאן, שמשמשות ענפי ספורט רבים בתרבות היפנית וכן בתרבויות אסיאתיות אחרות. בנוסף, הטמיע שימוש בחגורות לבנות ושחורות לשם ההבדלה בין חניכים שהגיעו זה מכבר לדרגת הדאן ובין אלה שטרם הגיעו אליה, ואת הגי – חליפה לאמנויות לחימה, שמשמשת אמנויות לחימה רבות.

קאנו היה האסיאתי הראשון שהיה חבר בועד האולימפי הבינלאומי (בין השנים 1909 ו-1938), הנציג הרשמי של יפן ברוב המשחקים האולימפיים שנערכו בין 1912 ל-1936 וכן, הדובר הראשי של הצעת יפן לאירוח המשחקים האולימפיים ב-1940.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יגורו קאנו נולד למשפחת מכיני סאקה במיקאגה שביפן. עם זאת, אביו של קאנו, קאנו ג'ירוסאקו קירשיבה, היה בן מאומץ ולכן לא נכנס לעסקי המשפחה. במקום זאת, הוא שירת ככומר חובב וכלבלר ראשי בתחום ההובלה. אביו של קאנו היה מאמין גדול בכוחה של ההשכלה, ועל כן סיפק לג'יגורו, בנו השלישי, השכלה מעולה. בין מוריו הראשונים של הילד היו הנאו-קונפוציאנים יממוטו צ'יקון ואקיטה שוסטסו. אמו של קאנו נפטרה בעודו בן 9, מה שגרם לאביו לעבור עם המשפחה לטוקיו. הוא רשם קאנו הצעיר לבתי ספר פרטיים ושכר לו מורה פרטי לאנגלית. ב-1874 נשלח קאנו לבית ספר פרטי, שנוהל על ידי אירופאים, במטרה לשפר את האנגלית והגרמנית שלו.

באותו הזמן גובהו היה 1.57 מטר ומשקלו היה בסך הכול 41 קילוגרם. הוא קיווה להיות חזק יותר.[1] באחד הימים, חבר משפחה, נאקאי באיסאי, שהיה חבר במשמר השוגון, הזכיר שאימון בג'ו ג'יטסו מהווה דרך יעילה מאוד לאימון גופני. לאחר מכן, הוא הדגים לקאנו מספר טכניקות, אשר בעזרתן יכול אדם קטן יותר לגבור על אדם גדול וחזק יותר. קאנו החליט שברצונו ללמוד את האמנות, למרות טענותיו של נאקאי לפיהן עבר זמנו של האימון הזה והוא תחביב מסוכן. גם אביו של קאנו ניסה לרפות את ידיו מלימוד ג'ו ג'יטסו, באומרו, שעדיף יהיה אם יתאמן בספורט מודרני במקום.

האימון בג'ו ג'יטסו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנגדות לרצונו לא הרתיעה את קאנו. בו בעת שהתחיל ללמוד באוניברסיטת טוקיו, התחיל בחיפושיו אחר מורה לג'ו ג'יטסו. החיפושים הובילו אותו ליאגי טיינוסוקי, חניכו של אמון איסומאטה באסכולה של ג'ו ג'יטסו, טנג'ין שינ'יו-ריו, הלה הפנה אותו לפוקודה האצ'נוסוקה, אשר לימד את אותה האמנות. האסכולה של טנג'ין שינ'יו-ריו הייתה שילוב של שתי אסכולות ישנות יותר, יושין-ריו ושין נו שינדו-ריו.

שיטת האימון של פוקודה התבססה בעיקר על נפילותיו של החניך - החניך הוטל פעם אחר פעם על ידי המורה או אחד התלמידים המתקדמים, עד אשר התחיל להבין את מהותה של המיומנות. פוקודה היה נותן למתחילים הסבר קצר על הטכניקה ואז נתן להם להרגיש אותה ולנסות אותה ברנדורי (קרב חופשי), כך ניסה ללמד את התלמידים דרך ההתנסות. רק לאחר שהתלמידים הגיעו לדרגת מקצוענות מסוימת, היה מלמד אותם את הצורות המקובלות (הקאטות). השיטה הזו הייתה קשה מסובכת, כיוון שלא היו בנמצא מזרנים מיוחדים לנפילות, המזרנים היחידים שהיו, היו מזרני קש רגילים, המונחים על רצפות עץ.

אחד היריבים, שקאנו לא הצליח לגבור עליהם, היה פוקושימה קאנקיצ'י, אשר היה בוגר בית ספרו. לכן קאנו התחילו לנסות טכניקות לא מוכרות. בתחילה ניסה לייבא טכניקות מהסומו. כשהדבר לא עזר, קאנו הוסיף ללמוד וניסה את הטכניקה "נשיאת פצוע", אשר למד מספר על היאבקות מערבית. זה פעל וקאטה גורומה (גלגל הכתף), נשארה בין תרגילי הג'ודו עד היום.

ב-5 באוגוסט 1879, קאנו השתתף במופע ג'ו ג'יטסו לכבוד נשיא ארצות הברית לשעבר, יוליסס ס. גרנט. המופע התקיים בביתו של איש עסקים חשוב, שיבוסאוה אייצ'י. בין המשתתפים האחרים בהופעה היו מורי הג'ו ג'יטסו, לפוקודה האצ'נוסוקה ואיסו מאסאטומו, וכן בן זוגו של קאנו לאימונים, גודאי ריוסאקו. פוקודה נפטר בסמוך להופעה, בן 52 במותו. קאנו עבר להתאמן תחת איסו, שהיה חברו של פוקודה. למרות גילו המכובד (62) וגובהו, שהסתכם במטר וחצי, אימוני הג'ו ג'יטסו נתנו לו מבנה עוצמתי. הוא התפרסם במצוינותו בקאטה, וכן נודע כמקצוען באטמי (פגיעה בנקודות תורפה). לפי שיטתו של איסו, אימונו של חניך מתחיל בקאטה ועם התקדמותו עובר לקרב החופשי, רנדורי. הודות להתמדה של קאנו באימונים והמיומנות שרכש עוד קודם תחת פוקודה, הוא הפך במהרה לעוזר מדריך של בבית ספרו של איסו, וב-1881, בגיל 21, הוא קיבל רישיון מלא להדרכת טנג'ין שינ'יו-ריו.

בהנחייתו של איסו, צפה קאנו בתצוגה של מורה מאסכולת היושין-ריו, טוטסוקה היקוסוקה ובהמשך השתתף ברנדורי עם תלמידי בית הספר של טוטסוקה. קאנו התרשם מאוד מהמתאמנים ביושין-ריו והבין, שייתכן ולעולם לא יעלה בידו לנצח מישהו כשרוני כמו טוטסוקה, אם כל מה שיעשה, זה להתאמן חזק יותר: עליו להתאמן גם חכם יותר. ההתנסות הזו, היא שהובילה את קאנו בפעם הראשונה למחשבה, שכדי להגיע לעליונות אמיתית, על אמן הלחימה לשלב בין המרכיבים המוצלחים ביותר מכמה ריו (או אסכולות) של ג'ו ג'יטסו. מכאן ואילך, חיפש קאנו מורים, אשר יוכלו לתת לו את המרכיבים העליונים של ג'ו ג'יטסו.

לאחר מותו של איסו ב-1881, קאנו התחיל להתאמן בקיטו-ריו תחת ייקובו טסונטושי. ייקובו היה מומחה בקאטה והטלות והיה חובב גדול של רנדורי. קאנו שקע כולו בלימוד קיטו-ריו, הוא הגיע למסקנה שטכניקות ההטלה של ייקובו היו טובות יותר מאשר בבתי הספר בהם התאמן קודם.

"ג'ודו" בקאנג'י (柔道 jūdō)

בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, טרם היה הבדל מהותי בין שיטת הג'ו-ג'וטסו שלימד קאנו וזו שלימדו מוריו בעבר. לכן, ייקובו טסונטושי נהג לבקר פעמים תכופות כדי לסיע לקאנו בהדרכה. אך עם הזמן, עלה התלמיד על מורהו וקאנו התחיל לנצח אותו במהלך הרנדורי.

לרוב, הוא היה זה שהטיל אותי. כעת, במקום להיות מוטל, אני הייתי מטיל אותו בתדירות הולכת וגוברת. הצלחתי בכך, למרות העובדה, שהוא ייצג את קיטו-ריו, ולכן היה מיומן במיוחד בהטלות. ככל הנראה, הדבר הפתיע אותו, והוא היה מודאג בשל כך לזמן מה. מה שעשיתי היה לחלוטין בלתי רגיל, והיווה תוצאה של המחקר שלי על שבירת היציבה של היריב. זה נכון, שחקרתי במשך זמן מה את העניין הזה וכן את קריאת תנועתו של היריב. אבל בקרבות מולו, זו הייתה הפעם הראשונה, שניסיתי ליישם את עקרון שבירת היציבה בטרם הכניסה להטלה בפעם הראשונה...

אמרתי את זה לייקובו, מסביר לו, שההטלה צריכה להתבצע רק לאחר שבירת היציבה של היריב. הוא ענה לי: "זה נכון. אני חושש, שאין לי יותר מה ללמד אותך".

סמוך לכך, קיבלתי גישה לכל סודות הקיטו-ריו ג'ו-ג'וטסו, באמצעות כל הספרים וכתבי היד של האסכולה.

כדי לקרוא לאמנות הלחימה שיצר בשם, החיה קאנו מושג שטבע טראדה קאנ'אמון, ראש האסכולה החמישי של קיטו-ריו, כאשר יצר את הסגנון שלו, ג'יקישין-ריו: "ג'ודו". השם שילב בין הסימניית הקאנג'י 柔 (ג'וּ), שמשמעותה "רכּוּת" והיא הסימניה הראשונה במילה ג'ו ג'יטסו, והסימניה 道 ("דוֹ"), שמשמעותה המילולית היא "הדרך".[2][3] המנהג לקחת שם של אמנות לחימה מסורתית ולשנות את הסיומת שלה לדו אומץ על ידי שיטות גנדאי בודו (אמנויות לחימה יפניות מודרניות) רבות, למשל קנדו ואייקידו.

מנקודת מבט טכנית, קאנו שילב בין טכניקות ההטלה של קיטו-ריו לבין טכניקות חניקה וריתוקים של טנג'ין שינ'יו-ריו. כך לדוגמה, קושיקי נו קאטה, אשר בג'ודו משמשרת את התבניות המסורתיות של הקיטו-ריו עם הבדלים משניים בלבד. כך גם רבות מטכניקות (אך לא התבניות) הטנג'ין שינ'יו-ריו נשמרות בקימה נו קאטה.

בתחילה, קאנו שילב רעיונות מכל מקום אפשרי. כך כתב ב-1898:

בעודי משלב את כל היתרונות, שלמדתי ממגוון האסכולות ומוסיף את ההמצאות והגילויים שלי, הגיתי שיטה חדשה של חינוך גופני ואימון מנטלי, המאפשרת גם לנצח בתחרויות.[1]

על כל פנים, אחרי שילוב הג'ודו בבתי הספר היפניים הציבוריים, תהליך שנמשך מ-1906 ועד 1917, התרחש תקנון של הקאטה והטכניקות הקרביות.

הקמת הקודוקאן ופיתוחו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1882 פתח קאנו את הקודוקאן דוג'ו בשטח, אשר היה בבעלות מקדש איישוג'י.[4] באותה העת היו לקאנו תלמידים מועטים בלבד, אך הם שיפרו יכולתם הטכנית באמצעות תחרויות קבועות עם קבוצות הג'ו-ג'וטסו של המשטרה המקומית.[5][6][7]

לאחר ההקמה, קאנו המשיך לפתח ולנהל את ארגון הג'ודו שלו, הקודוקאן. ההתפתחות היה מרשימה - מפחות מתריסר נרשמים ב-1882 הגיע המועדון ליותר מאלף חברים בדרגות דאן עד ל-1911.[8]

באפריל 1890 עבר הקודוקאן לאולם בגודל 60 מזרנים.[9] בדצמבר 1893 התחיל במעבר למקום גדול עוד יותר, אשר בטומיזאקה-צ'ו, קוישיקאווה-צ'ו, מעבר זה הושלם עד פברואר 1894.[4]

במקצועו היה קאנו מורה. בין 1898 ל-1901 היה מנהל משרד החינוך היפני, ובין 1901 ל-1920 ניהל את התיכון הכללי של טוקיו. בתור דמות משמעותית בחינוך היפני, היה לקאנו תפקיד מרכזי בשילוב אמנויות הלחימה, ג'ודו וקנדו בתוכנית הלימודים של בתי הספר הציבוריים בעשור השני של המאה ה-20.

ג'יגורו קאנו מת כתוצאה מדלקת ריאות. את מורשתו והפצת הג'ודו בעולם המשיכו תלמידיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'יגורו קאנו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Kano, Risei (1951). The Kodokan Judo. Tokyo: Kodokan.
  2. ^ Waterhouse, David. "Kanō Jigorō and the Beginnings of the Jūdō Movement", Toronto, symposium, 1982, pp. 170-171.
  3. ^ Draeger, Donn F. Martial Arts and Ways of Japan: Volume II; Classical Budo and Bujutsu. Weatherhill, Tokyo, 1973.
  4. ^ 1 2 Japan Times, March 30, 1913; see also Kodokan.
  5. ^ Abel, Laszlo. "The Meiji Period Police Bujutsu Competitions: Judo versus Jujutsu", JMAS Newsletter, December 1984, v. 2:3, pp. 10-14.
  6. ^ Muromoto, Wayne. "Judo's Decisive Battle: The Great Tournament Between Kodokan Judo's Four Heavenly Lords and the Jujutsu Masters", Furyu: The Budo Journal, v. 3.furyu.com, www.furyu.com
  7. ^ Holmes, Ben. "Shiro Saigo: Judo's Secret Weapon?" Ben Holmes admin@BestJudo.com, Shiro Saigo - Judo's Secret Weapon?, www.bestjudo.com (באנגלית)
  8. ^ According to data presented by Yokoyama Sakujiro, in 1911, the Kodokan had two members ranked 7-dan, three members ranked 6-dan, six members ranked 5-dan, 30 members ranked 4-dan, 120 members ranked 3-dan, 300 members ranked 2-dan, and 750 ranked 1-dan. Source: Paul Nurse, "The Beginnings of Kodokan Judō: 1882-1938", unpublished manuscript, 1983.
  9. ^ For dates, see Kodokan.