ג'ימי קרטר
| ג'ימי קרטר | |||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||||||||||||
ג'יימס ארל קרטר הבן (באנגלית: James Earl Carter; נולד ב-1 באוקטובר 1924), או בקיצור ג'ימי קרטר, הוא הנשיא ה-39 של ארצות הברית (1977 - 1981) וחתן פרס נובל לשלום לשנת 2002.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
קרטר נולד בעיירה קטנה בג'ורג'יה בשם פליינס, והיה הבן הבכור מתוך ארבעה ילדים. הוא למד במכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה (ג'ורג'יה טק) והאקדמיה הימית של ארצות הברית. בשנת 1946 גויס לצי הצוללות האמריקאי ושירת בו כצוללן. עם מות אביו ב-1953 השתחרר מהשירות והקים חוות גידול בוטנים בעיירת הולדתו. קרטר חבר בכנסייה הבפטיסטית ומגיל צעיר גילה מחויבות אישית עמוקה לנצרות. בשנת 1946 נשא לאישה את רוזלין סמית ולזוג נולדו ארבעה ילדים.
[עריכה] תחילת הקריירה הפוליטית
הקריירה הפוליטית שלו החלה בחברות בוועד בית הספר בעיירת מגוריו. ב-1962 התמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לייצוג מחוז בחירה חדש בסנאט של ג'ורג'יה. בתחילה הפסיד, אולם לאחר שהתגלו אי סדרים בהצבעה, נערכה ספירה מחודשת והוא זכה במועמדות, ונבחר לסנאט, שם כיהן במשך שתי קדנציות. בשנת 1966 ניסה לזכות במועמדות המפלגה למשרת מושל המדינה אך נכשל. בשנת 1970 ניסה את כוחו שוב – הפעם בהצלחה, בבחירות המקדימות הוא התמודד כנגד קארל סנדרס – מושל לשעבר בעל רקורד ליברלי. במהלך המירוץ הביע עמדות התומכות בג'ורג' וולאס – המושל השנוי במחלוקת של אלבמה, והבטיח לקדם תומכים בהפרדה גזעית. אנשי מסע הבחירות שלו אף חילקו תמונות של סנדרס מצולם יחד עם שחקן כדורסל שחור על מנת לפגוע בו בקרב המצביעים הלבנים. אולם בנאום ההשבעה שלו לתפקיד הפתיע קרטר את הציבור, והצהיר כי תם זמנה של ההפרדה הגזעית, וכי יש לשים קץ לאפליה גזעית במדינה. כמושל אכן פעל לשילוב שחורים בעמדות ממשל והציב את תמונתו של מרטין לותר קינג בבניין בית המחוקקים של המדינה. הוא ערך רפורמה מנהלית נרחבת בממשל, שכללה ביטול משרות רבות, והנהיג מדיניות של שקיפות ופתיחת דיוני הממשל לציבור. הוא פעל גם בתחום איכות הסביבה, להרחבת אזורים מוגנים ולהגנה על הנהרות. הוא תמך בהחזרת עונש המוות לג'ורג'יה והחמרת הענישה על עברות סמים. על פי חוקי ג'ורג'יה המושל מנוע מלכהן שתי כהונות רצופות, וקרטר סיים את תפקידו בתחילת 1975.
בשנת 1969 דיווח קרטר לעיתונות כי ראה עצם בלתי מזוהה ובשנת 1973 הוא דיווח על התקרית באופן רשמי לרשויות. קרטר אינו סבור שראה חוצנים.
[עריכה] המירוץ לנשיאות
בדצמבר 1974 הכריז על ריצתו למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. בתחילת המירוץ היה קרטר דמות שולית – מושל לא מוכר ממדינה בינונית בדרום, שלא מעורה בפוליטיקה המפלגתית ברמה הלאומית. אולם באווירה האנטי-ממסדית ששררה אחרי פרשת ווטרגייט הפך חסרון זה דווקא ליתרון. מועמדותו קיבלה זריקת עידוד מניצחונות מוקדמים בבחירות המקדימות באיווה ובניו המפשייר. במהלך המירוץ ענה בתשובה לשאלה של עיתונאי כי אנשים זכאים לשמור על "טהרה אתנית" של שכונתם. התשובה עוררה סערה, והוא התנצל עליה רק כעבור כמה ימים, אולם בסופו של דבר ההערה לא פגעה במועמדותו. ביולי זכה במועמדות המפלגה לנשיאות בוועידה שהתכנסה בניו יורק, וצירף אליו למירוץ כסגנו את הסנטור ממינסוטה, וולטר מונדייל – איש האגף הליברלי במפלגה, שבניגוד לקרטר גם היה מעורה היטב בפוליטיקה הארצית.
בבחירות הכלליות התמודד קרטר כנגד הנשיא הרפובליקני המכהן ג'רלד פורד. את פורד רדפו רוחות ווטרגייט. אמנם הוא אישית לא היה מעורב בפרשה, אבל עם כניסתו לתפקיד הוא העניק חנינה גורפת לריצ'רד ניקסון. עוד פגעה בפורד הערה שהשמיע במהלך העימות השני בין המתמודדים שהוקדש לענייני חוץ, כי "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה".
בבחירות שהתקיימו ב-2 בנובמבר 1976 ניצח קרטר בתוצאה דחוקה של מעט יותר מ-50% מקולות המצביעים כנגד 48% לפורד. קרטר זכה בקולות 297 אלקטורים, רובם מהדרום ומהחוף המזרחי, לעומת 241 אלקטורים לפורד. בכך היה קרטר הנשיא הראשון מ"הדרום העמוק" מאז מלחמת האזרחים.
[עריכה] הנשיאות
[עריכה] יחסי החוץ
נושאי החוץ בכלל, והמזרח התיכון בפרט, היו בעלי חשיבות גדולה בכהונתו של קרטר. לקרטר לא היה ניסיון קודם בענייני חוץ, אולם בשל הרקע הדתי שלו הוא הביא עמו תפישה שהדגישה את ענייני זכויות אדם וקידום השלום, ותחושת שליחות הדומה לזו של וודרו וילסון. קרטר עצמו היה מעורב רבות בנושאי חוץ, ולצדו עמדו היועץ לביטחון לאומי זביגנייב בז'ז'ינסקי ומזכיר המדינה סיירוס ואנס.
גולת הכותרת של כהונתו הייתה הסכם השלום בין ישראל למצרים. ממשלו חתם על הסכם סאלט 2 לצמצום הנשק הגרעיני, סיים את המשא ומתן עם פנמה על העברת הריבונות על אזור תעלת פנמה, והכיר ברפובליקה העממית של סין, במקום בטיוואן. אולם שני ענייני חוץ גם העיבו על סיום כהונתו – הפלישה הסובייטית לאפגניסטן והמהפכה באיראן על פרשת בני הערובה בשגרירות האמריקנית בטהראן.
[עריכה] הסכסוך הישראלי ערבי והסכם השלום בין ישראל למצרים
קרטר נכנס לתפקידו בעיצומו של משבר האנרגיה שבא בעקבות מלחמת יום כיפור. דבר זה הוביל לגישה ששמה דגש על ניסיונות להגיע להסכמי שלום מלאים בין ישראל לשכנותיה הערביות במקום לפתרונות חלקיים. הגישה האישית שהביא קרטר למדיניות החוץ גם הובילה לשימת דגש על הבעיה הפלסטינית, שבממשלים הקודמים נראתה שולית. עם כניסת הממשל החדש לתפקידו עיקר המאמץ הופנה למען כינוסה מחדש של ועידת ז'נבה בהשתתפות ישראל ומדינות ערב.
במרץ 1977, ביקר בבית הלבן ראש ממשלת ישראל יצחק רבין. קרטר העלה בשיחה ביניהם עמדות בלתי נוחות לישראל: הבעיה הפלסטינית היא לב הסכסוך, התנחלויות מהוות "מכשול לשלום", וארצות הברית מחויבת לתוכנית רוג'רס. קרטר אף העלה את האפשרות לשיתוף אש"ף בתהליך המדיני. לעומת זאת צידד קרטר בעמדת ישראל ששלום חייב לכלול נורמליזציה וקיום קשרים דיפלומטיים. אחרי רבין ביקרו בוושינגטון גם נשיא מצרים אנואר סאדאת וחוסיין מלך ירדן, וקרטר נפגש בז'נבה עם נשיא סוריה חאפז אל אסד. המהפך בישראל ועלייתו לשלטון של מנחם בגין נראו בתחילה לממשל קרטר כנסיגה בתהליך. ביקורו של בגין בוושינגטון ביולי, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, הפיג חלק מהחששות. אולם החלטת הממשלה על הקמת התנחלויות איששו אותן מחדש לפחות חלקית. במקביל לניסיונות לכינוס ועידת ז'נבה גיבש ממשל קרטר עם ברית המועצות נייר הסכמות בנוגע לסכסוך, לכינוס ועידת ז'נבה, ולהשתתפות הפלסטינית בה, מסמך שעם פרסומו עורר סערה.
את הקלפים טרפו ביקור סאדאת בירושלים בנובמבר, והמשא ומתן הישיר שניהלו הצדדים. אולם כעבור חודשים אחדים נקלע המשא ומתן לקשיים וארצות הברית נקראה להתערב. בינואר 1978 נפגש קרטר עם סאדאת באסואן והגיע עמו לנוסחה בדבר הכרה "בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", ובמרץ נפגש בוושינגטון עם בגין לפגישה קשה, אחריה קרטר האשים את בגין בהכשלת המשא ומתן. בקיץ 1978 הגיע קרטר למסקנה שרק מהלך דרמטי יכול להחזיר את תהליך השלום למסלולו, ובניגוד לאזהרות חלק מיועציו שטענו שהסיכון גדול מהסיכוי, הוא החליט לכנס את בגין וסאדאת לוועידת פסגה בהשתתפותו. לצורך כך הוא ניתלה בתקדים היסטורי של מאמצי התיווך של תאודור רוזוולט בין רוסיה ליפן ב-1905.
|
לחצו כדי להקטין חזרה
 |
|
|
ועידת קמפ דייוויד התכנסה ב-4 בספטמבר 1978. קרטר לקח חלק פעיל ומרכזי בהפעלת הלחץ על שני הצדדים ובהבאת הסכם המסגרת, וב-17 בספטמבר המשלחות הגיעו לבית הלבן לחתום על ההסכם. על פי הסכמי קמפ דייוויד הסכם שלום היה אמור להיחתם תוך שלושה חודשים, אולם השיחות הגיעו שוב למבוי סתום. בתחילת מרץ זימן קרטר אליו את בגין, ובעת ביקורו החליט קרטר שהגיע הזמן לצעד דרמטי נוסף. בניגוד לדעת רוב יועציו החליט שוב להטיל את מלוא כובד משקלו, ולצאת בעצמו לקהיר וירושלים בשביל ליישב את המחלוקות שנותרו בדרך להסכם. ב-8 במרץ יצא קרטר לקהיר שם קיבל את הסכמת סאדאת להצעותיו, בתיקונים קלים. במוצאי שבת 10 במרץ נחת קרטר בנמל התעופה בן-גוריון לביקור ששילב אירועים טקסיים עם משא ומתן של הרגע האחרון. בלילה האחרון לביקורו בישראל נראה היה שהשליחות שלו נידונה לכישלון. עם צאת מטוסו של קרטר חזרה למצרים התקשורת דיווחה על כישלון ההימור הענקי שקרטר לקח על עצמו. אולם קרטר הביא איתו הסכמות שהושגו ברגע האחרון. ההסכמות התקבלו על ידי סאדאת, וכך הודיע קרטר על השגת ההסכם, כשסאדאת לצדו. ההסכם נחתם ב-26 במרץ על מדשאות הבית הלבן, והתמונה של בגין, סאדאת וקרטר בלחיצת הידיים המשולשת נכנסו להיסטוריה.
מסיבות שונות ובהן הלחץ שקרטר הפעיל על ישראל במהלך ההגעה להסכם, ובפרט הבאתו לקדמת הבמה את גורל הפלסטינים, נתפס קרטר במידה רבה על ידי הציבור הישראלי, ועוד יותר מכך, על ידי יהודי ארצות הברית, כנשיא עוין לישראל. (בבחירות ב-1980 הייתה התמיכה בו על ידי יהודים הנמוכה ביותר במועמד דמוקרטי מאז שנות העשרים[1]).
[עריכה] המהפכה האיסלמית באיראן ומשבר בני הערובה
בשנת 1978 ביקר קרטר בטהראן, שם שיבח את השאה מוחמד ריזה פהלווי כ"אי של יציבות באזור גועש", הכרזה שהתבררה מאוחר יותר כקצרת ראות.[2] בספטמבר הוכרז שלטון צבאי בכל הערים המרכזיות, אולם דבר זה לא הצליח למנוע את השחיקה באיתנות המשטר, וב-16 בינואר 1979 נמלט השאה למצרים, ומשם נדד בין ארצות שונות. ב-1 בפברואר חזר האייתוללה חומייני מגלות בצרפת והנהיג את המהפכה, וב-11 בפברואר הודחה ממשלת השאה. עד מהרה השתלטו הגורמים האסלאמיים על המהפכה ואיראן הפכה לרפובליקה אסלאמית. יש הגורסים שמדיניות קרטר בנושא זכויות האדם החלישה את משטרו של השאה שהיה מבוסס על דיכוי אכזרי על ידי המשטרה החשאית, וגרמה לנפילתו.
ב-4 בנובמבר צרו מאות סטודנטים איראנים על השגרירות האמריקנית בטהראן, בעקבות קריאה של חומייני לפגוע באינטרסים אמריקנים וישראליים, ובכך התחיל משבר בני הערובה באיראן. העילה הרשמית לתפיסת בני הערובה הייתה הרשות שנתן קרטר, כמה שבועות לפני כן, לשאה המודח להיכנס לארצות הברית על מנת לקבל טיפול למחלת הסרטן בה לקה, אך כנראה שהיה בכך שילוב של הפגנת כוח של השלטון החדש כנגד ארצות הברית, ונקמה על עשרות שנות תמיכה בשלטון העריץ של השאה. אחרי ששישה מהאמריקנים הצליחו לברוח בחסות המהומה, והנשים והאפרו-אמריקאים שוחררו לאחר מספר ימים, נותרו בשגרירות 52 בני ערובה. קרטר הטיל מיד חרם על יצוא הנפט האיראני, הקפיא נכסים איראנים בארצות הברית וגירש מהמדינה אזרחים איראניים. בפברואר 1980 דרשה ממשלת איראן שתמורת שחרור החטופים יוסגר השאה, ושארצות הברית תתנצל על פעולותיה במדינה בעבר. קרטר סירב לתנאים ופנה לתכנון פעולה צבאית לשחרור בני הערובה – החלטה שהובילה להתפטרות מזכיר המדינה ואנס. בליל 24 - 25 באפריל יצא המבצע לפועל, אולם מספר מסוקים שנחתו במדבר הפרסי התקלקלו בשל סופות חול, ומסוק אחד אף התרסק ושמונה חיילים אמריקאים נהרגו. האיראנים הציגו לראווה את המסוקים ואף את גופות החיילים האמריקאים שהושארו מאחור. יוקרתה של ארצות הברית, ויוקרתו של קרטר ספגו מכה קשה.
אחרי מותו של השאה ביולי, ותחילת מלחמת איראן-עיראק בספטמבר 1980 הבשילו התנאים למשא ומתן על שחרור החטופים, אך הוא החל רק לאחר הפסדו של קרטר בבחירות – הפסד שפרשת בני הערובה תרמה לו רבות. יש אף הטוענים שאנשיו של רייגן יצרו קשרים עם האיראנים על מנת למנוע את שחרור בני הערובה לפני הבחירות. לבסוף בני הערובה שוחררו ביום האחרון לכהונתו של קרטר, 20 בינואר 1981. קרטר קיבל את פניהם בבסיס חיל האוויר האמריקני בגרמניה.
[עריכה] פלישת ברית המועצות לאפגניסטן
ב-25 בדצמבר 1979 פלשו כוחות הצבא האדום לאפגניסטן. בתגובה הכריז קרטר על הקפאת הסכמי סאל"ט 2, החזרת השגריר האמריקני ממוסקבה והכריז על "דוקטרינת קרטר" על פיה תתייחס ארצות הברית לכל התערבות סובייטית במזרח התיכון כאיום ישיר על ביטחונה של ארצות הברית. ב-3 ביולי 1979 חתם הנשיא הקרטר על צו נשיאותי המאשר מימון כוחות גרילה אנטי-קומוניסטיים באפגניסטן. הוחל רישום לגיוס, וקרטר הניע את החרם האמריקני על אולימפיאדת מוסקבה שהתקיימה בקיץ 1980, חרם אליו הצטרפו מדינות נוספות, בהן ישראל.
[עריכה] מדיניות הפנים
בתחום הפנים הישגיו של קרטר היו קטנים בהרבה. הוא אמנם הצליח במספר יוזמות: נוכח משבר האנרגיה הוא העביר יוזמה לעידוד פיתוח מקורות אנרגיה אלטרנטיביים לנפט. הוא הנהיג רפורמות במנהל הציבורי, והצליח להרחיב את השמירה על הטבע, בייחוד באלסקה. הוא גם הקים את משרד החינוך הפדרלי. אולם יוזמות רבות שלו, כמו רפורמות בביטוח הבריאות, במסים וברווחה נדחו. הממשל שלו, בו היו אנשים רבים מג'ורג'יה שלא היו מעורים בפוליטיקה הוושינגטונית, סבל מיחסים גרועים עם הקונגרס. הוא הותקף הן על ידי הרפובליקנים, והן על ידי גורמים נרחבים במפלגתו.
בתחום הכלכלי נחל ממשל קרטר כישלון חרוץ. האינפלציה עלתה בהתמדה מכ-5% לשנה ב-1976 לכ-12% ב-1980, וכך גם שעורי האבטלה. ערכו של הדולר ירד בשוקי העולם. מעל לכל משבר מחירי הנפט, שהרקיעו שחקים ויצרו תורים בתחנות הדלק, העיב על המצב רוח הלאומי. קרטר הטיף במספר נאומים לעם האמריקאי לחסוך בשימוש בדלק.
ביולי 1979 הגיעה התמיכה בקרטר לשפל חסר תקדים. קרטר כינס בקמפ-דייוויד עשרות אנשים: מושלים, חברי קונגרס, מנהיגי עובדים, אנשי אקדמיה ואנשי דת, בשביל לשמוע את ביקורתם על ממשלו. ב-15 ביולי, אחרי תום הפסגה הזו, נשא לאומה נאום שנודע כ "נאום החולי" (Malaise speech). בנוסף להכרזה על צעדים לטיפול במשבר האנרגיה, ובמחסור בנפט, הוא חלק עם הציבור חלק מהביקורת שהופנתה כלפיו, ואף הטיף לעם האמריקאי על כך שבמקום להעריך את העבודה הקשה והאמונה, יותר מידי אנשים מעריכים את עצמם על פי הישגיהם החומריים. למרות שבתחילה הנאום התקבל יפה בציבור, לאחר מספר ימים התהפכה דעת הקהל, והוא נתפס כהפגנה של פסימיות וחוסר מנהיגות.
[עריכה] ההפסד בבחירות
הפופולריות הדועכת של קרטר הניעה את הסנטור אדוארד קנדי, אחיו הצעיר של הנשיא המנוח ג'ון קנדי, לרוץ בבחירות המקדימות כנגד קרטר. קנדי הצליח לזכות בניצחונות במספר מדינות, בהן ניו יורק, והמשיך במירוץ גם כאשר המינוי היה מונח כבר בכיסו של קרטר, ובכך פגע במעמדו. מנגד זכה במינוי המפלגה הרפובליקאית רונלד רייגן, איש האגף השמרני במפלגה. ג'ון אנדרסון, איש האגף המתון במפלגה הרפובליקאית שניסה להתמודד על המינוי, פרש, והתמודד כמועמד עצמאי לנוכח חוסר שביעות הרצון הציבורית משני המועמדים.
קרטר סירב להשתתף בעימות אליו הוזמן אנדרסון. בעימות היחידי שהתקיים בין רייגן לקרטר הדף רייגן את כל האשמות קרטר בביטוי "There you go again", וחתם את העימות בשאלה לעם האמריקאי: "האם מצבכם טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים".
חודשים אחדים לפני הבחירות הכלליות, הודלף לתקשורת סיפור אודות תקרית בין קרטר לארנב ביצות. התקשורת חגגה על התקרית ופרסמה קריקטורות המציגות את קרטר כחלש אופי וכפחדן. שלושה חודשים אח"כ איראן חטפה בני ערובה אמריקאים בשגרירות בטהראן, תקרית שתוצאתה הייתה מותם של שמונה נחתים אמריקאים. לנוכח אירועים אלו תדמיתו של קרטר התערערה לקראת הבחירות. בבחירות הובס קרטר. רייגן קיבל 51% מהקולות ו-489 אלקטורים לעומת 41% מהקולות ו-49 אלקטורים לקרטר, ו-7% מהקולות לאנדרסון. קרטר זכה רק בשש מדינות שהגדולות בהן היו ג'ורג'יה מדינתו, ומינסוטה ממנה בא סגנו.
[עריכה] אחרי הנשיאות
אחרי סיום תפקידו הפך קרטר להיות מהפעילים שבנשיאים לשעבר בהיסטוריה האמריקאית.
בשנת 1982 הקים את מרכז קרטר שמרכזו באטלנטה. המרכז פועל רבות בעולם השלישי ביישוב סכסוכים, קידום זכויות אדם, פרויקטים לחיסון נגד מחלות, ופרויקטים להגברת התוצרת החקלאית. כמו כן פעיל קרטר, במסגרת המרכז, בפיקוח על בחירות בארצות שונות, בהן גם הבחירות ברשות פלסטינית ב-1996, ב-2005 וב-2006. ב-1994 עמד, לפי בקשת הנשיא ביל קלינטון, בראש משלחת לפתרון המשבר בהאיטי, והשיג הסכם לפירוק המשטר הצבאי והחזרת הנשיא המודח ז'אן ברטראן אריסטיד. ב-1999 העניק לו הנשיא קלינטון את מדליית החירות הנשיאותית.
קרטר עורר את חמתו של הממשל בכמה מפעולותיו, כגון פגישה עם יאסר ערפאת בשנת 1990, ביקור בקובה בשנת 2002, והתנגדותו למלחמת עיראק; כמו כן, פגישתו באפריל 2008 עם חאלד משעל מראשי החמאס, ועם בכירים נוספים בארגון.
קרטר זכה בפרס נובל לשלום לשנת 2002 על "עשורים של מאמץ בלתי נלאה למציאת פתרונות של שלום לסכסוכים בינלאומיים, לקידום הדמוקרטיה וזכויות האדם, ולעידוד פיתוח כלכלי וחברתי".
בדצמבר 2006 יצא לאור בארצות הברית ספרו: Palestine: Peace Not Apartheid, שבו הטיל על ישראל במידה רבה את האחריות לכישלון תהליך השלום בינה לבין שכנותיה הערביות והפלסטינים.[2] הספר עורר ביקורת רבה על קרטר בחוגים פרו-ישראליים.[3] את עיקר האש משך השימוש מלבה היצרים בביטוי אפרטהייד, הטעון משמעות היסטורית שלילית רבה, כדי לתאר את יחסה של ישראל לפלסטינים בשטחים הכבושים. כמו כן הותקף הספר על ידי קנת שטיין, חוקר במרכז קרטר שהתפטר לאחר פרסום הספר, ועל ידי דניס רוס, בטענות לגניבה ספרותית.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- ביוגרפיה כרונולוגית של קרטר מאתר ה-PBS
- חמישה עשורים של יחסי ישראל ארצות הברית
- מרכז קרטר
- פרס נובל לשלום
- ועידת קמפ דייוויד, באתר סנונית
- ציוני דרך בתהליך השלום - 1978, באתר סנונית
- ציוני דרך בתהליך השלום - 1979, באתר סנונית
- ג'יימס ארל הבן קרטר, באנציקלופדיה ynet
- עקיבא אלדר, ראיון עם ג'ימי קרטר, שלא נבהל מליכודניקים, באתר הארץ, 13 בפברואר 2009
- אלן דרשוביץ, קרטר האמיתי, באתר קיוונים
- עקיבא אלדר, ג'ימי קרטר: "מודאג מהאפשרות שהסכם השלום בין ישראל למצרים יבוטל", באתר הארץ, 25 באוגוסט 2011
[עריכה] הערות שוליים
| הקודם: קופי אנאן האומות המאוחדות |
פרס נובל לשלום 2002 |
הבא: שירין עבאדי |
