ג'יני (ילדת פרא)

ג'יני
Genie

ג'יני, זמן קצר לאחר שחרורה, 1970
לידה	18 באפריל 1957 (בת 66) ארקדיה, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום מגורים	קליפורניה
כינויים נוספים	סוזן וילי (שם לידה)
ידועה בשל	קורבן התעללות חמורה ונושא מחקר בתחום רכישת שפת אם

ג'יני (Genie, נולדה ב־18 באפריל 1957 בארקדיה , קליפורניה, ארצות הברית) הוא הכינוי שניתן לילדת פרא שהייתה קורבן התעללות חמורה, הזנחה ובידוד חברתי. שמה האמיתי הוא סוזן וילי (Susan Wiley).

הבידוד

ג'יני בילתה את 13 שנותיה הראשונות נעולה בחדר השינה שלה, ללא כל מגע עם הסביבה שמחוץ לחדרה. הוריה היו בעלי הפרעה נפשית, כאשר זו של אביה של ג'יני חמורה יותר. הם כלאו אותה בחדרה, והאב לא הרשה לשאר בני המשפחה לשוחח עמה או ליצור איתה כל קשר. בלילות היא ישנה בתוך לול לפעוטות, אך שם המשיכה לסבול התעללות. פיה נחסם בנייר דבק, כדי שלא תוציא הגה.

כאשר הייתה מוציאה הגה, נהג אביה להבעיתה על ידי נהימות ונביחות־כלב, ובשל כך היא הפכה לאילמת כמעט לחלוטין, והצליחה לומר רק מילים מעטות, מאיימות (קללות למיניהן) ובסיסיות בלבד.

הגילוי של ג'יני

ג'יני מדגימה את הליכת הארנב המיוחדת שלה זמן קצר לאחר שחרורה

ב־4 בנובמבר 1970 הגיעה ג'יני יחד עם אמה, שסבלה מקטרקט והייתה עיוורת למחצה, למשרד הרווחה בעיר טמפל סיטי שבקליפורניה. האם סיפרה לעובדת הסוציאלית שקיבלה את פני שתיהן, שבעלה חולה הנפש נמצא בבית ומשתולל והן בורחות מפניו כל פעם מחדש. היא ביקשה עבורה סיוע בשל מחלתה.

בשל מראה החיצוני, ג'יני עוררה את חשדה של העובדת הסוציאלית. היא הייתה משוכנעת שהיא בת שש או שבע, ובשל התנהגותה המשונה חשבה שג'יני סובלת מאוטיזם, אך אמה סיפרה לה שגילה האמיתי הוא 13 שנים. העובדת המזועזעת מהמראות קראה לאחראי עליה, שהזעיק את המשטרה במהרה.

ג'יני נלקחה לטיפול בבית חולים לילדים בלוס אנג'לס. הוריה, במיוחד האב, הואשמו בהתעללות בילדים, בעוד שהאם טענה שהיא בעצמה הייתה קורבן להתעללות מצד בעלה. זמן קצר לאחר שנודע לאביה אודות חשיפת המקרה הוא התאבד.

אמה נפטרה ב־2003 בגיל 87 בנסיבות טבעיות.

ההתפתחות

ג'יני נראתה מבחינה חיצונית קטנה לגילה, והתנהגה כבעלת פיגור שכלי. היא פיתחה הליכה מרושלת מאוד ולא יציבה הדומה להליכת ארנב, כדי לשמור על יציבות בעת ההליכה, היא שמרה על ידיים בקדמת הגוף. כמו כן, ג'יני נהגה לרחרח דברים שנקרו בדרכה ופלטה לעיתים תכופות את הרוק שלה, כאילו הייתה תינוקת בת יומה. במשך היום היא הרבתה לאונן אפילו בפומבי.

עם הזמן, ההתעניינות במקרה של ג'יני הוסיפה לגדול, והיא הפכה למוקד עניין לפסיכולוגים. עד היום ג'יני לא הצליחה ללמוד מילים חדשות ולא להרכיב משפטים או לנהל שיחה. בעקבות זאת, נערכו מחקרים בשאלה האם קיים גיל קריטי לרכישת שפת אם. חוקרי תקשורת ערכו מחקרים בנושא האנטי־חברתיות שאפיינה אותה.

החיים אצל משפחות אומנה

בשל מצבה הנפשי של האם נאלצה ג'יני לעבור לגור בבית של משפחת אומנה. המשפחה האומנת הראשונה הייתה משפחתה של ג'ין באטלר, מורתה של ג'יני בבית החולים לילדים. באטלר שמרה על פרטיותה של ג'יני בקנאות, ולא אפשרה לשאר הצוות שטיפל בה לבקרה אלא אם כן היו אלה מקרים דחופים מאוד. שהותה של ג'יני בביתה של באטלר הפכה לזמנית, ולאחר זמן קצר נלקחה ממנה לבית החולים. מניעיה של באטלר להחזקתה של ג'יני בביתה ובבידוד יחסי לא נודעו, צוות המחקר היה מוטרד מבאטלר, וכמה מהמדענים אמרו כי באטלר קבעה בגלוי שהיא מקווה שג'יני תגרום לה להיות מפורסמת. המדען קרטיס הווארד הנסון אף הדגיש כי באטלר הכריזה שוב ושוב שהיא רוצה להיות "אן סאליבן הבאה".

ביתה השני היה ביתו של דייוויד רינגלר, אחד ממטפליה בבית החולים. אשתו מרילין לקחה על עצמה להיות מורתה. במפתיע היא הצליחה ללמד אותה לצייר, לחייך ואפילו לדבר קצת, הן באנגלית והן בשפת הסימנים. בארבע השנים שבהן חייתה בבית משפחת רינגלר הצליחה ג'יני אך בקושי לתאר את שנות ההתעללות שעברה.

ב־1975, ביקשה אמה של ג'יני להמשיך ולטפל בה לאחר שזוכתה מההאשמה של התעללות בילדים. לאחר חודשים ספורים, היא גילתה שהטיפול בג'יני קשה עליה מאוד, זאת עקב כך שהיא לא ידעה כיצד לטפל באנשים כמוה, ולכן העבירה אותה שוב למשפחה אומנת. הייתה זו משפחת האומנה הראשונה מבין שש לפחות שג'יני חייתה איתן. בחלק מהבתים, ג'יני סבלה שוב מהתעללות פיזית, והיא חדלה לדבר מפחד מעונשים. אמה תבעה את צוות המחקר על הזנחתה של ג'יני, אך התיק נסגר.

ג'יני חיה במעון חוסים בקליפורניה, שאת מיקומו לא מפרסמים בתקשורת במטרה לשמור על פרטיותה.

סרט

הסרט "ציפור השיר שתקה" (Mockingbird Don't Sing) שיצא לאקרנים בשנת 2001 מבוסס על סיפורה של ג'יני.

קישורים חיצוניים

• ריאיון עם אנשים מהצוות שטיפל בג'יני בילדותה (באנגלית)
• סרט דוקומנטרי על המקרה (באנגלית)