ג'ליגנייט

ג'ליגנייט (Gelignite), ידוע גם בשם ג'לטין מתפוצץ (Blasting gelatin), הוא חומר נפץ שהומצא על ידי אלפרד נובל בשנת 1875. עוד קודם לכן המציא אלפרד נובל את הדינמיט.

תיאור החומר

הג'ליגנייט הוא חומר צמיגי פלסטי שניתן ללישה. החומר מורכב משלושה מרכיבים: ניטרוגליצרין שמעורב בנסורת עץ עדינה ביחס של 1:4, כלומר חלק אחד ניטרוגליצרין וארבעה חלקים של נסורת. המרכיב השלישי הוא נתרן חנקתי או אשלגן ניטראט.

המרכיב הראשון – ניטרוגליצרין הוא חומר מסוכן מאוד בעל פוטנציאל לפיצוץ עז; גם אם טיפה ממנו תיפול מגובה של 30 ס"מ, היא תתפוצץ. אולם כאשר החומרים מעורבבים כנדרש, החומר מנוטרל ובטוח לנשיאה ושימוש. על מנת להפעיל את החומר שיתפוצץ, נדרש יזם – נַפָּץ.

הצורה הנפוצה של החומר הייתה בצורת "אצבעות" באורך של כ-15 ס"מ. משקל סטנדרטי ליחידה כזאת היה חצי פאונד (כ-220 גרם). הצורה הזאת נבעה מהשימושים הראשונים של החומר לפיצוץ סלעים במכרות ומחצבות. האצבעות היו עטופות בנייר פרגמנט עבה בצבע חום. אורך החיים של האצבעות הללו היה עד 8 שנים. לאחר מכן החלה תופעה בדומה ל"הזעה" כאשר הניטרוגליצרין התחיל להיות מופרש מתוך האצבעות. במצב כזה החומר היה מסוכן מאוד ובעל פוטנציאל גבוה לפיצוץ. על מנת להביא את החומר למצבו הראשוני, היה על המשתמשים ללוש אותו. תוך כדי פעולת הלישה נפלטו גזים שהיו גורמים ללשים לכאבי ראש קשים, עילפון, אובדן התמצאות והקאות, תופעות שנמשכו מספר ימים. על מנת למנוע את תופעת "הזעת החומר" ולשמור על ריכוז אחיד של הניטרוגליצרין, היה על החיילים האחראים על המחסנים להפוך את האריזות מדי 3 חדשים.

השימוש בחומר

החומר היה בשימוש נרחב בצבאות הבריטי והצרפתי בזמן מלחמת העולם השנייה עד 1943, כשהוכנסו לשימוש חומרים טובים יותר, כמו TNT ובהמשך – גם הסמטקס (Semtex), שהיה בעל עוצמת פיצוץ חזקה פי 3 מזו של ה-TNT.

ארגון ההגנה הצליח להשיג חומר זה בעיקר על ידי גניבות ממחסני הבריטים (בעיקר בתל השומר), וממשלוחים ברכבות בריטיות בארץ. בפעולה מסוימת הצליחו לגנוב קרוב ל-2,000 ק"ג חומר נפץ.

לקריאה נוספת

הייתי חבלן, מאת עודד נגבי, הוצאת ירון גולן, 2001.