גאבור באטורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גאבור באטורי שומיואי
וויווד טרנסילבניה
BathoriG.jpg
גאבור באטורי
תקופת שלטון 7 במרץ 1608- 22 באוקטובר 1613
הקודם ז'יגמונד ראקוצי
יורש גאבור בתלן
צאצאים

אין

שושלת באטורי
אב אשיטוואן באטורי, רב-אישפאן של קראסנה
אם ז'וז'אנה בבק
תאריך לידה 15 באוגוסט 1589
נאג'וואראד (אוראדיה) טרנסילבניה
תאריך פטירה 27 באוקטובר 1613 (בגיל 24)
נאג'וואראד (אוראדיה), טרנסילבניה
שלט האצולה של גאבור באטורי, 1609

גאבור באטורי או גבריאל באטוריהונגרית:Báthory Gábor,‏ 15 באוגוסט 1589 נאג'וואראד (אוראדיה)- 27 באוקטובר 1613 היה שליט טרנסילבניה בשנים 1613-1608. התפרסם באופיו הרודני וגחמני, ועל כן אף הטורקים כינו אותו "המלך המשוגע" (Deli Kıral).‏[1] היה השליט האחרון מבית באטורי.

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאבור באטורי נולד בעיר נאג'וואראד, (ברומנית - אוראדיה), בטרנסילבניה, (בימינו ברומניה) כבנם הבכור מתוך תשעה ילדים של אישטוואן באטורי (1601 -1553),פרפקט (פה-אישפאן) של קרסנה, בן לענף שומיו של בית באטורי ההונגרי ושל אשתו הראשונה, ז'וז'אנה בבק מפלשץ (מתה בשנת 1595). אחרי מות אמו, נשא אביו של גאבור לאשה את אנה קוסטקה. האב נפטר בשנת 1601 כשגאבור היה בן 12. יחד עם אחיו גאבור עבר לחסותו של קרוב משפחה, אישטוואן באטורי אצ'די, שופט עליון, שהעביר אותו מהנצרות הרומית-קתולית לנצרות הרפורמית. דודיו היו בולדיז'אר באטורי והקרדינל אנדראש באטורי ששניהם שלטו למשך זמנים קצרים על הנסיכות הטרנסילבנית. סבו, אנדראש, היה אחיהם של סטפאן באטורי, נסיך טרנסילבניה ומלך פולין, ושל השליט טרנסילבניה קרישטוף באטורי.

כשנולד גאבור, בן דודו, ז'יגמונד באטורי, עלה על כס השליטים של טרנסילבניה. שלטונו של ז'יגמונד הופסק ארבע פעמים עד שבסופו של דבר ,ב-1601 עברה טרנסילבניה לניהול הבסבורגי ישיר, באמצעות המושל הצבאי האכזרי ג'ורג'ו באסטה.

כאשר אישטוואן בוצ'קאי הרים את נס ההתקוממות נגד ההבסבורגים, גאבור באטורי הצטרף אליו. בוצ'קאי הצליח לגרש את באסטה מטרנסילבניה ובשנת 1605 נבחר לנסיך על ידי הדיאטה ההונגרית. ההבסבורגים הכירו בבוצ'קאי בשנת 1606 במסגרת הסכם וינה, אך הנסיך נפטר באותה שנה.

עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בן למשפחה מיוחסת של נסיכים ולוחם מוכשר, גאבור באטורי נראה בהתחלה מועמד טבעי לרשת את בוצ'קאי. אך השליט המנוח מינה יורש אחר, את באלינט הומונאי דרוגט (Bálint Homonnai Drugeth), אציל צעיר ואיש צבא מיומן. גאבור באטורי כתב לוזיר הגדול העות'מאני, קויוג'ו מורד פאשה, באלו המלים: "אני רואה עצמי ראוי למלא את מקומו של המלך אישטוואן (בוצ'קאי) מיום מותו, כמלך של טרנסילבניה והונגריה".

חברי אסיפת המעמדות הטרנסילבניים - הדיאטה - טענו שהם לבדם רשאים לבחור חופשית בשליט החדש והעדיפו לדחות את שתי המועמדויות. דחו את הומונאי דרוגט דווקא מפני שהיה מועדף על בוצ'קאי ועל האימפריה העות'מאנית שכבר נתנה את הסכמתה למינוי, בעוד שגאבור באטורי נדחה בגלל התשייכותו לשושלת באטורי בעלת האמביציות להשכנת בית מלוכה שושלתי ותורשתי. בזמן ששני המועמדים נסעו לפגוש את תומכיהם מחוץ לגבולות המדינה, שמו חברי האסיפה את יהבם במועמד חלופי, ז'יגמונד ראקוצי, ששימש כמושל בימי בוצ'קאי ונחשב לאיש בעל כישורי ניהול, אם כי ללא תמיכה מחוץ לאסיפה.

הפרלמנטרים תכננו לחכות להלווית בוצ'קאי לפני שיתחילו במלאכת הבחירה, אבל איגרת של הארכידוכס האוסטרי מתיאס האיצה את האירועים. מתיאס מסר להם שיש לחכות עם בחירת השליט עד שהקיסר רודולף השני יקבע את התקנות הדרושות בהתאם להסכם וינה. מפני שההסכם לא כלל תקנות כאלה, אסיפת המעמדות הזדרזה להתכנס וב-9 בפברואר 1607 בחרה כשליט בז'יגמונד ראקוצי.

מהלך חד צדדי זה עורר זעם אצל העות'מאנים ואצל הבסבורגים כאחד אך אף אחת משתי המעצמות לא התכוונו ליזום פעולה צבאית. בסופו של דבר העות'מאנים השלימו עם הבחירה, בעוד שהאוסטרים ניהלו משא ומתן בתקווה לשכנע את ראקוצי להתפטר מרצון. ז'יגמונד ראקוצי ורוב האצילים הטרנסילבנים דחו בהתחלה את הנסיונות האלה, אך לבסוף נאלצו לשאת ולתת בגלל הפתרצות ההתקוממות של החיילים ה"היידוק" שלחמו בזמנו תחת פיקודו של בוצ'קאי ודרשו את שכרם.

גאבור באטורי ניצל את המצב המשתנה. עוד באפריל 1607 פנה לארכידוכס מתיאס עם בקשה לתמוך במועמדותו לכס המלכות בטרנסילבניה כמחליף של ראקוצי. הוא הבטיח כי יתמוך בכנסייה הרומית קתולית ואף שהוא עצמו יחזור לדת הרומית קתולית.

ההיידוקים שקלו לבחור בהומונאי דרוגט כמלך, אך הלה סירב לפוגשם. בתירוץ הצורך החיוני להגן על המולדת, ב-5 בפברואר 1608 חתם באטורי חוזה עם ההיידוקים: מפקדיהם התחייבו להיאבק בעדו בכל מטרה שהיא, ובתמורה הוא הבטיח הפעם לקדם דווקא את האמונה הרפורמית, למנות את הקצין הבכיר שלהם אנדראש נאג' למפקד של כל ההיידוקים ולסגן מפקד הצבא את המנהיג הרוחני שלהם, מאתה פוקטוי למנות ליועץ. יתרה מזו, הוא הבטיח לחלק להיידוקים אדמות באזור נאג'וואראד, אצ'ד וקאלו. אנשי המינהל הטרנסילבנים לא העזו להתנגד לכוחות ההיידוקים וב-7 במרץ 1608 התפטר ז'יגמונד ראקוצי לטובת גאבור באטורי.

שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התערבותו בנסיכויות הרומניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד עם עלייתו לכס המלכות, גילה גאבור באטורי תוכניות שאפתניות להשתלט על האזורים השכנים. התכונן למלחמה על מנת לכבוש את הנסיכויות הרומניות. התכוון להשתמש בשלל על מנת לשלם את משכורות שכירי החרב ההיידוקים. התייעץ קודם עם המנהיג הסקסוני מיכאל וייס, ראש העיר בראשוב (אז קרונשטאט) שנחשב מומחה בעניינים הרומניים, ושיתף אותו בתוכניתו להדיח את שליט ולאכיה, ראדו שרבאן. לאחר מכן שיגר שליחים אל אלזבייטה צ'ומורטאן מלושונץ, אלמנת השליט המולדבי ירמיה מובילה ועוצרת נסיכות מולדובה לצד בנה השליט, קונסטנטין מובילה, שהיה קטין. באטורי הציע לה ברית צבאית נגד ולאכיה. מועצת הנסיכות של טרנסילבניה הביעה התנגדות למדיניות זו של באטורי ובכינוס במאי 1608 הסכימה אשר אך ורק כריתת בריתות עם המדינות הרומניות. ב-31 במאי 1608 הסכים שליט ולאכיה, ראדו שרבאן, לקבל את חסותו של באטורי. אותו דבר עשה גם נציגיו של שליט מולדובה בחודש יולי. הם באו לבראשוב כדי להשתחוות לפניו, עוד לפני שמינויו כשליט טרנסילבניה קיבל אישור מהטורקים.‏[2]

התחזקות שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיעדר מלחמה, נלחץ גאבור באטורי למלא את התחייבויותיו כלפי ההיידוקים וחשש למרידה. בינתיים הוא זכה לתמיכה מצד ארכידוכס אוסטריה, מתיאס, שהיה אז מסוכסך עם אחיו, הקיסר רודולף. ביחס לטרנסילבניה, אישר מתיאס את הפריבילגיות שהשיגו ההיידוקים מאישטוואן בוצ'קאי והסכים לקלוט 6,000 מהם בצבאו, בעוד 3,000 אחרים נשארו בשירותו של גאבור. אחרי שהצליח לקבל מרודולף את ניהולן של מערב הונגריה, של אוסטריה פרופר ושל מורביה, התחיל מתיאס משא ומתן עם באטורי בנוגע להיידוקים ולמעדמה של טרנסילבניה. הם הגיעו להסכם ב-20 באוגוסט 1608:ההיידוקים עמדו לקבל מעמד של נתינים חופשיים בשרות הונגריה וטרנסילבניה, בדומה לסקלרים. ההבסבורגים הכירו בגאבור באטורי כנסיך של טרנסילבניה ובאטורי הבטיח לא להפריד את טרנסילבניה מ"ממלכת הונגריה" שבשליטת ההבסבורגים. בו זמנית גם העו'תמאנים הכירו בשלטונו, בתיווכו של גאבור בתלן, אחד ממנהיגי המחנה הפרו-טורקי.

משטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשליט, הקיף עצמו גאבור באטורי בחוג הטרוגני של יועצים, חלקם בני האריסטוקרטיה הוותיקה של טרנסילבניה, וחלקם כאלה שקודמו על ידי משפחתו, בית באטורי, ושהשתתפו במלחמות של אישטוואן בוצ'קאי. במהלך המלחמה הארוכה (1606-1593) חלק היו לצד העות'מאנים, אחרים לחמו בשורות הצבא ההבסבורגי ואחרים נאבקו לצידו של מיכאל האמיץ של ולאכיה. רוב יועציו היו חסידי הקלוויניזם, ומיעוט היה קתולי. הנסיך לא טרח למתן את הפערים בין המחנות השונים אלא להיפך - נהג להעצים אותם. הוא הרחיק רבים מתומכיו על ידי חלוקה גחמנית של מתנות שהייתה תכופות לא פעם בלתי הוגנת. בדרך זו יצר יותר עוינות מאשר נאמנות. נוסף לכל יצא שמו כשל שתיין ורודף שמלות והשמועות על חיזוריו הבלתי פוסקים אחרי נשים הטילו דופי על נשות יועציו ומקורביו. הוא מינה את יאנוש אימרפי, מקורב ותיק שלו, לתפקיד הקצנלר החדש ואת גאבור בתלן למפקד של הסקלרים.

נסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הזמן גדלה והלכה התרעומת בקרב שכבות רבות באוכלוסייה כלפי שלטונו של באטורי. הבורגנות המקומית הרגישה מקופחת. במקום לתמוך במסחר, הטיל באטורי מסים וביזבז את כספי הערים על במסיבות יקרות ונשים.

ב-1609 התחיל שוב הכנות למסע צבאי נגד ולאכיה, בלי להתחשב בהתנגדות הדיאטה. המלחמה עוכבה על ידי קושרים ובראשם הקנצלר אישטוואן קנְדי והקפטן הכללי של הסקלרים, בולדיז'אר קורניש. למרות שלפי שמועות הסכסוך בין גאבור באטורי ובין קורניש נבע בגלל חיזורי הנסיך אחרי אשתו של המנהיג הסקלרי, מניעי המהלכים הבאים היו למעשה פוליטיים.

כשב-20-21 במרץ 1610 יצא באטורי למסע ברחבי מדינתו, החליטו הקושרים לרוצחו בעת ששהה בביתו של קנדי. אולם האדם שעדמ להתנקש בחייו, אחרי שנכנס לחדר השליט, התחרט ברגע האחרון וחשף את כל המזימה. באטורי הצליח לעצור רק את קורניש, בעוד שקנדי נמלט. מכיוון שחוג הקושרים היה מצומצם, לא סבר השליט ששלטונו הפך לבלתי פופולרי והסתפק בלהרתיע את מתנגדיו על ידי הוצאתו להורג הפומבית של קורניש. בנוסף הורה על רדיפות ו"טיהורים" נגד אוהדיו של קורניש.

הפלישה לוולאכיה, דצמבר 1610- פברואר 1611[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי הכשלת המזימה נגדו, חידש באטורי את ההכנות למלחמה. גרם למורת רוח רבה בכל הארץ והעליב את הקהילה הגרמנית כשהעביר ב-11 בדצמבר 1610 את חצרו לעיר סיביו (הרמנשטאט), מבצר של הסקסונים הטרנסילבנים. עשה זאת בטענה שאלבה יוליה, עיר הבירה עד אז, היא הרוסה ובלתי ראויה לשמש כבירה. צעד זה הפר את זכויות הסקסונים שהיו פטורים מלאכסן את שליטי טרנסילבניה. למרות פרשת סיביו וההתנגדות הגוברת למלחמה, פלש גאבור באטורי לוולאכיה ב-26 בדצמבר 1610. השליט ראדו שרבאן שהוזהר מראש נמלט למולדובה וגאבור כבש את העיר טרגובישטה, והוכרז שם כשליט ולאכיה. הוא שלח משלחת לאיסטנבול וכדי להצדיק את עצמו בפני הטורקים טען שיזם את כיבוש ולאכיה על מנת להגן בה את האינטרסים של האמיפריה העות'מאנית. כמו כן מסר שבכוונתו מתכוון לכבוש גם את פולין, מורשת דודו רבו, סטפאן באטורי, והבטיח למלוך בה כבן חסות נאמן של הסולטאן העות'מאני. ביקש אישור מהסולטאן למינויו כשליט ולאכיה, רשות להעביר את בירת טרנסילבניה מאלבה יוליה לסיביו, דרש תמיכת הביילבריים מסיליסטרה ומאזו (Özu) סכום סיוע כדי לשלם את שכרם של 32,000 היידוקים.‏[3]

הממשל העות'מאני לא קיבל את הסבריו והורה לו לעזוב את ולאכיה ולשוב לטרנסילבניה. הסולטאן מינה את ראדו מיכניה לשליט בוולאכיה. באטורי נאלץ לשוב הביתה בפברואר 1611 אחרי שהות בת חדשיים בלבד בוולאכיה שבה חייליו ביצעו מעשי שוד וחורבן. כדי לשמור על מראית עין השאיר שם כוחות מעטים בפיקודו של גאבור בתלן והורה להם לקבל בטרגובישטה את פני השליט החדש ולחתום איתו על הסכם פורמלי להעברת השלטון. בתלן מילא את ההוראות כלשונן וחזר גם הוא לטרנסילבניה באפריל 1611.

העות'מאנים לא התספקו בהתחזקות מעמדם במולדובה - ממנה גרשו את משפחת מובילה -, ובוולאכיה, ושמו פעמיהם גם אל טרנסילבניה. בזמן שהותו של גאבור באטורי בוולאכיה, פלשו שני פאשות טורקיים מהונגריה לטרנסילבניה, תקפו את נחלות ההיידוקים ודחפו אותם לסגת מיד למקומות מוצאם. ההיידוקים בעצמם פלשו אל אזורים נרחבים בטרנסילבניה ובחלקים הסמוכים של ממלכת הונגריה

קרבות בטרנסילבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלא היה מסוגל לשלם את שכר ההיידוקים, שלח אותם באטורי לעיר בראשוב, אותה תיכנן לכבוש. אחרי שאנדראש נאג' לא צלח לכבוש את העיר, אולי מפני שקיבל שוחד על מנת לסגת, בחודש יוני הטיל באטורי בעצמו מצור על בראשוב. ראשי העיר סירבו לפתוח לו את השערים ואיימו להדוף אותו בכוח.

הסקסונים ומהנהיגם, ראש העיר מיכאל וייס יצרו קשר עם בן בריתם, ראדו שרבאן, ששב למלוך בוולאכיה ויצא אחר כך לעזרתם למלחמה בתוך טרנסילבניה. ב-10 ביולי 1611 התעמת גאבור באטורי בקרב עם ראדו שרבאן שבגיע ממולדובה עם לוחמיו ועם פרשים פולנים וספג אבדות קשות בכפר פטרסבורג (בימינו סנפטרו, Sânpetru על ידי בראשוב). עומר פאשה שהיה אמור להביא את באטורי קשור אל השער העליון שחרר אותו בסופו של דבר לפני שחצה את הדנובה. בחזרה לסיביו לקח באטורי באמצעי נקמה נגד אוכלוסייתה הסקסונית. שהותו שם למשך שנתיים ואכזריותו הפכה אותו לדמות השנואה ביותר בתולדות העיר הזאת. השליט טרור נגד תושביה, הפקיע את נשקם, הרשה לחייליו לשדוד את העיר, האשים את פרנסי העיר בבגידה והטיל על התושבים קנס בשווי 50,000 גולדן. אנשיו זרעו הרס בבית העירייה וזרקו את ראש העיר לבית הכלא. רבים מהתושבים גורשו ממנה. בשנת 1611 דרש באטורי מתושבי העיר עוד 100,000 גולדן.

אצילים מהונגריה העילית ובראשם ז'יגמונד פורגאץ', הקפטן של קושיצה, הטילו מצור עליו בסיביו. הנסיך פנה אז לעזרת הטורקים. בספטמבר 1611 הפאשות מהונגריה נענו לקריאתו וחדרו שוב לארץ. הם הכריחו את פורגאץ' ואת ראדו שרבאן לסגת.

גאבור באטורי, שהתחיל לייאש את הסולטאן עם מהלכיו השאפתניים, כינס בהמשך את הדיאטה והציע להפסיק את קשר החסות עם העות'מאנים ולחזק את קשר הארץ עם "ממלכת הונגריה" שבשליטה הבסבורגית. האסיפה דחתה את מדיניות הזיג-זג הזאת, במיוחד כשנודע כי הווזיר הגדול החדש, נסוח פאשה, התנגד בתוקף לשלום עם "הונגריה המלכותית". . בנובמבר 1611 חתם גאבור באטורי בקושיצה (קאשה) על הסכם עם האוסטרים ("הונגריה המלכותית"). הסולטאן התחיל כבר לשקול הפיכתה של טרנסילבניה לפשליק

בו זמנית שלח את אנדראש גיצי לאיסטנבול כדי להודות לסולטאן על הסיוע, אבל בדרך הצטרף גיצי לנציגי אופוזיציה בבראשוב. בקיץ 1612 נסע כשגריר מטעם "האוניו טריו נטיונום" - "שלוש האומות" של טרנסילבניה - על מנת לבקש מהסולטאן להדיח את הנסיך הרודן. למרות שקושטא נמצאה אז בתקופה קשה, בגלל מות הווזיר הגדול קויוג'ו מוראד פאשה, הבטיחו העות'מאנים סיוע צבאי לאופוזיציה הטרנסילבנית והחליטו למנות את גיצי לשליט טרנסילבניה במקום גאבור באטורי. בתמורה התחייב גיצי להחזיר לטורקים את המצודות ליפובה (ליפה) ואינאו (ינה) ולשלם להם מסים מופלגים. בנוסף נאלץ להשאיר אצלם את אחיו כבן ערובה. ביוני 1612 חזר גיצי לטרנסילבניה ועודד את רוחם של המתנגדים. כמה מהם, בתוכם גאבור בתלן נמלטו בספטמבר 1612 לתחום האימפריה העות'מאנית.

לוחמיו של גאבור באטורי הביסו את כוחות ההתנגדות של הסקסונים מקרונשטאט (בראשוב) ושל בני בריתם הוולאכים בקרב מריינבורג (ברומנית - פלדיוארה) ב-16 באוקטובר1612. ראש העיר בראשוב, מיכאל וייס, נתפס על ידי היידוקים בשרותו של באטורי ונהרג. ראשו הערוף הובא אל באטורי בסיביו כעדות על הניצחון. בקרב נהרגו בין השאר 39 תלמידים של הגימנסיה הלותרנית של הונטרוס בבראשוב.

כשהוא מחוזק בעמדתו, כינס שוב גאבור באטורי את הדיאטה בחודש נובמבר 1612. הפעם אישרה הדיאטה לנהל משא ומתן גם עם ההבסבורגים וגם עם העות'מאנים, בחרה בשגרירים והגלתה את מנהיגי המתנגדים. המשא ומתן בווינה ובפרסבורג הסתיים באפריל 1613 עם חתימת הסכם לפיו הבטיח הנסיך באטורי להוציא לחלוטין את בטרנסילבניה מתחום ההשפעה העות'מאנית. המשא ומתן עם הטורקים שנוהל על ידי בתלן התעכב. דרישותיו כלפי שער העליון נראו מופרכות: לא רק שדרש בחזרה את השליטה בליפובה ובאינאו, אלא ביקש את הזכות להתערב בנסיכויות השכנות ואת מחצית ההכנסות של שתי המדינות הרומניות.‏[4]

הדחתו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאבור בתלן נמנה עם אלו שהוגלו על ידי הדיאטה מנובמבר. מאז שהשיג את הסכמת הסולטאן לשלטונו של באטורי, עלה חנו בעיני השליט. אבל הפופולריות שלו עוררה מהר את חשדנותו של באטורי וכשהשליט בחר להתנתק מהטורקים, הפך לאדם בלתי רצוי. באטורי הטיל נגדו האשמות-שוא של בגידה ושל קונוניה עם הסקסונים ולפי שמועות, תיכנן לרוצחו. ב-1612 בתלן יחד עם חמישים מנאמניו עזב את טרנסילבניה לא רק כדי להגן על עצמו אלא גם כדי למנוע את עלייתו לשלטון של גיצי, אותו חשב לבלתי מתאים. אחרי שפגש את המפקדים העות'מאנים מהונגריה ובלגרד, התקבל בתלן אצל הסולטאן אהמט הראשון והווזיר הגדול החדש באדירנה ובאפריל קיבל מידיהם את המינוי לשליט טרנסילבניה.

באוגוסט 1613 עזב גאבור בתלן את טורקיה עם צבא עות'מאני בפיקודו של סכנדר פאשה, הביילרביי של קאניז'ה, עלי מג'רולו, הביילרביי של אזו, אליהם הצטרפו גם ראדו מיכניה, שליט ולאכיה החדש (שהשתדל לסייע לבאטורי) טטרים מקרים ועוד כוחות טורקיים מהונגריה. הם הגיעו לטרנסילבניה באוקטובר 1613. הטטרים לא הורשו לבסוף להיכנס לטרנסילבניה על מנת למנוע מהם ממעשי שוד וביזה רחבים מדי.‏[5] סכנדר פאשה כינס את הדיאטה ודרש שתוך חמישה ימים היא תבחר בבתלן כשליט. איש לא העז להתנגד לדרישת הפאשה וב-23 באוקטובר בתלן נבחר. הדיאטה שלחה גם אגרת מנוסחת היטב לגאבור באטורי, שבה שטחה את תלונותיה, לרבות על בריחתו מפני הטורקים ונגד כוונתו לסכן את טרנסילבניה בעימות חסר סיכוי עם כוח צבאי חזק בהרבה. לא ברור אם גאבור באטורי הספיק לקבל את האגרת, לפני שנרצח ב-27 באוקטובר 1613 בעיר אוראדיה בידי שני היידוקים ממשמרו האישי, שנשכרו לפי השמועות, על ידי גיצי. אחרי כן נסוג הצבא העות'מאני מן המדינה, לא לפני מעשי שוד רבים ולקיחת שבויים.

גאבור באטורי היה בן 24 במותו. היה נשוי מלפני 1608 לאנה הורבאט מפאלוצ'ה. לזוג לא נולדו ילדים.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1837 - גאבור באטורי ותקופתו היוו נתנו השראה לרומן של הסופר מיקלוש יושיקה - "הבאטורי האחרון" (Az utolsó Bátori )

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Aurel Decei Istoria Imperiului Otoman până la 1656 Editura Ştiinţifică şi enciclopedică Bucureşti 1978,

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A.Decei עמוד 369
  2. ^ A.Decei עמוד 369
  3. ^ A.Decei עמוד 369
  4. ^ A.Decei עמוד 369
  5. ^ A. Decei עמוד 369