דרום סודאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה של דרום סודאן
Republic of South Sudan
Flag of South Sudan.svg Coat of arms of South Sudan.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: "צדק, חירות, שגשוג"
המנון לאומי: "דרום סודאן הידד"
מיקום דרום סודאן
יבשת אפריקה
שפה רשמית אנגלית[1]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
ג'ובה
04°51′N 031°36′E / 4.850°N 31.600°E / 4.850; 31.600
משטר רפובליקה נשיאותית
ראש המדינה
נשיא

סאלווה קיר מאיארדיט
הקמה
- עצמאות
- תאריך
הכרזת העצמאות
מסודאן
9 ביולי 2011
שטח[2]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
644,329 קמ"ר 
42 בעולם
0
אוכלוסייה[3]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
11,562,695 נפש 
74 בעולם
17.95 נפש לקמ"ר
197 בעולם
תמ"ג[4]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
14,710 מיליון $ 
143 בעולם
1,272 $
210 בעולם
מטבע לירה דרום סודאנית ‏ (SSP)
אזור זמן UTC +3
סיומת אינטרנט .ss
קידומת בינלאומית 211+

הרפובליקה של דרום סודאןאנגלית: Republic of South Sudan) היא מדינה במזרח אפריקה ללא מוצא לים, המשתרעת על פני 644,329 אלף קמ"ר. אוכלוסיית המדינה נאמדת ביותר מ-11 מיליון נפש. בירתה והעיר הגדולה בה היא ג'ובה, ובה ממוקמים מוסדות השלטון. דרום סודאן גובלת בסודאן בצפון, באתיופיה במזרח, בקניה בדרום מזרח, באוגנדה בדרום, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בדרום מערב וברפובליקה המרכז-אפריקאית במערב.

דרום סודאן, עד לקבלת עצמאותה, הייתה חבל ארץ בסודאן שבו שררה אוטונומיה במידה רבה. בעקבות לחץ שהופעל על נשיא סודאן על ידי ארצות הברית ומדינות המערב ועל פי הסכם עם ממשלת סודאן מ-2005, נערך בינואר 2011 משאל עם בחבל ארץ זה, שתוצאותיו ברוב של כמעט 99% קבעו את הפיכתו למדינה עצמאית.‏[5] דרום סודאן הכריזה על עצמאותה ב-9 ביולי 2011, בטקס בנוכחות נשיא סודאן, שהייתה המדינה הראשונה שהכירה בה. סאלווה קיר מאיארדיט הושבע כנשיא דרום סודאן. ב-14 ביולי 2011 התקבלה דרום סודאן כחברה באו"ם והיא כיום (מרץ 2014) המדינה הצעירה ביותר בעולם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של דרום סודאן

קיים מידע מועט על ההיסטוריה של דרום סודאן עד למאה ה-19. על פי מסורות השבטים המקומיים, הגיעו העמים הנילוטים: דינקה, נואר, שילוק ועמים אחרים לדרום סודאן מעט לפני המאה ה-10. בין המאה ה-15 למאה ה-19 התגבש מיקומם הנוכחי של שבטים אלו לאחר תקופות נדודים. מחסומים גאוגרפיים בודדו את האזור וסייעו לתושביו לשמור על זהותם החברתית ומוסדותיהם המסורתיים. במהלך המאה ה-19 הביא סחר העבדים למגע קרוב יותר עם הערבים הסודאנים, ונוצרה טינה עמוקה בין תושבי הדרום לערבים בצפון, שנמשכת עד ימינו.

סחר העבדים בדרום סודאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

סחר עבדים היה יסוד חשוב בסודאן כולה במהלך ההיסטוריה. גם לאחר שבמאה ה-19 החל ענף כלכלי זה לגווע בשאר העולם, וזמן רב לאחר שחוסל בידי הבריטים ביתר חלקי אפריקה שמדרום לסהרה, המשיך סחר העבדים הסודאני לשגשג, משום שלסודאן הייתה גישה נוחה לשוקי העבדים במזרח התיכון. בדרום סודאן שגשג הסחר בעבדים במיוחד. פשיטות תקופתיות לדרום הביאו עמן אלפי עבדים, וזעזעו את היציבות הכלכלית והחברתית בקרב השבטים שנפלו להן קורבן.

ב-1854 סיימה מצרים, שליטת סודאן, את המעורבות הממשלתית בסחר העבדים, וב-1860, בתגובה ללחץ אירופי, אסרה על העבדות בכל תחומי שלטונה. עם זאת, הצבא המצרי לא אכף את האיסור על סוחרי העבדים בסודאן. צבאות פרטיים, ספינות קיטור ורובים שעמדו לרשות סוחרי העבדים אפשרו להם להתגבר על כל התנגדות של השבטים המקומיים, ויצרו אימפריות דרומיות שלמות שכל עיסוקן הוא סחר עבדים.

ב-1869 מונה מגלה הארצות הבריטי, סר סמואל בייקר, למושל מחוז אקווטוריה, וקיבל הוראה לספח את כל מרחב אגן הנילוס הלבן ולדכא שם את סחר העבדים. ב-1874 החליף אותו הקצין הבריטי צ'ארלס ג'ורג' גורדון. גורדון פירק מנשקם את סוחרי העבדים, ותלה בפומבי את אלו שהעזו להתנגד. עד למינויו כמושל הכללי של סודאן, בשנת 1877, הפחית גורדון מאוד את סחר העבדים בדרום.

העימותים המזוינים בין הדרום לצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון גראנג

באמצע המאה ה-20 החריף העימות בין צפון סודאן המוסלמית לדרום הנוצרי ברובו. העימות המזוין החל עוד לפני מתן העצמאות לסודאן, ב-1955, ונמשך עשרות שנים. בכך הוא נחשב לאחת ממלחמות האזרחים הממושכות בעולם. העימותים שככו ב-1972 לכעשר שנים.

ב-1983, בעקבות החלת חוקי השריעה האיסלאמית בסודאן על ידי ג'עפר נומיירי, התקוממו חיילי הדרום הנוצרי. ג'ון גראנג, קצין בכיר בצבא סודאן שנשלח להרגיע את הרוחות, עבר לצד המורדים והנהיג עד מהרה את המרד, בהקימו את צבא השחרור העממי הסודאני. המהומות הפכו למלחמה של ממש, מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה, שנמשכה יותר מעשרים שנה, ובמהלכה נהרגו כמיליון וחצי נפש. ב-1985, עם הדחת נומיירי, סירב גראנג להצטרף לממשלה החדשה או ליטול חלק בבחירות שנערכו ב-1986.

הלחימה הבלתי פוסקת הביאה למותם של מיליוני אזרחים, ולהפיכתם של מעל לארבעה מיליון לעקורים או לפליטים.

בינואר 2005 נחתם בניירובי הסכם ששם קץ למלחמה, במסגרתו היה גראנג אמור להתמנות לסגנו של נשיא סודאן, עומר אל-בשיר, ולאחראי על חבל דרום סודאן לתקופה שעד משאל העם העתידי ב-2011. ב-9 ביולי 2005 הושבע לתפקיד סגן הנשיא. ב-30 ביולי נהרג גראנג בהתרסקות מסוק בנסיבות לא ברורות. על פי הודעת ממשלת סודאן, התרסק המסוק באזור הררי "בשל ראות לקויה". בעקבות מותו של גראנג הכריזה ממשלת סודאן על שלושה ימי אבל לאומי, אך בח'רטום התעמתו צעירים מדרום סודאן עם כוחות הביטחון ו-84 מהם נהרגו.

אוטונומיה ומשאל העם לעצמאות החבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאלווה קיר מאיארדיט (Salva Kiir Mayardit), נשיא דרום סודאן

עם הסכם השלום ב-2005 הוקמה ממשלה נפרדת בחבל ארץ זה, וכן מועצה מחוקקת. קיימת אי ודאות לגבי מעמדו של אזור אביי (Abyei) שבמדינת דרום קורדופן. בינואר 2008 יצאו הכוחות האחרונים של צבא סודאן מהחבל.‏[6]

לקראת משאל העם הייתה התגייסות בינלאומית כדי לאפשר למשאל העם לעבור באופן תקין וכדי להבטיח שסודאן תקבל את התוצאה הצפויה של היפרדות דרום סודאן ממנה‏[7]. בינואר 2011 התקיים משאל העם בחבל, ובו התושבים התבקשו לבחור האם להיפרד בצורה מוחלטת מסודאן או להמשיך ולהיות חלק ממנה. ברוב עצום של 99% מהקולות הוחלט על הפיכתה של דרום סודאן למדינה עצמאית שבירתה היא ג'ובה. סודאן הודיעה שהיא מברכת את דרום סודאן לקראת עצמאותה ומכירה בה, אך נותרה מחלוקת בנוגע לגבול בין הצפון לדרום ובנוגע לבעלות על מחוז אביי.

במקביל לממשלה, בדרום סודאן קיימות חבורות מורדים השולטות על חלקים של האזור, בייחוד באזורים בהם ממוקמים מקורות הנפט המהווים את שורשו של הקונפליקט באזור. 80% מתפוקת הנפט בסודאן מקורה בדרום וישנה התעניינות כלכלית גוברת מצד מדינות וחברות בינלאומיות המעוניינות להשקיע באזור אם יתברר שיש בו יציבות שלטונית.

דרום סודאן הכריזה על עצמאות ב-9 ביולי 2011. ב-14 ביולי 2011 התקבלה דרום סודאן כחברה באו"ם. המדינה הראשונה שהכירה בדרום סודאן הייתה סודאן, שנשיאה גם השתתף בטקס הכרזת העצמאות. מדינות רבות אחרות הכירו בה, ובהן חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (ארצות הברית, רוסיה, הממלכה המאוחדת, צרפת וסין) וגם מדינת ישראל.

לאחר קבלת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק של תושבי דרום סודאן כנגד שלטונות סודאן הביא להתחמשות האוכלוסייה בנשק רב. נסיונות של שלטונות דרום סודאן, לאחר הקמת המדינה החדשה, לאסוף את הנשק זכו להצלחה מוגבלת בלבד. מאז השגת העצמאות, החל מעגל דמים פנימי בין השבטים השונים‏[8][9]. מדצמבר 2011 אף הייתה הסלמה במצב והיו דיווחים על עשרות אלפי תושבים שנאלצו לעזוב את בתיהם‏[10]. דרום סודאן נאלצה גם לקלוט פליטים רבים שנמלטו מסודאן, דבר שהיקשה מאוד על כלכלת המדינה. כמו כן, דרום סודאן הייתה עם הקמתה לאחת המדינות הפחות מפותחות בעולם. תמותת ילדים עד גיל חמש עמדה בה על אחד מכל שבעה ועל פי מידע של האו"ם לכמחצית מהאוכלוסייה לא הייתה גישה למי שתייה.

בנוסף לבעיות פנימיות אלה הסתבר שגם הסכסוך החיצוני עם השכנה מצפון עדיין לא הסתיים. אזור הגבול החדש שבין דרום סודאן לסודאן, כולל בתוכו את כל שדות הנפט העשירים של סודאן שלפני החלוקה. שתי המדינות החדשות נאבקו לפיכך, מאז עצמאותה של דרום סודאן, על השליטה באזורים אלה. שלושה סכסוכים צבאיים מוגבלים בהיקפם התרחשו בשלושה מאזורי הגבול סמוך לפני העצמאות ובמהלך שנת העצמאות הראשונה של דרום סודאן: בדרום קורדופן, בהגליג (Heglig) ובאביי (Abye). שום צד לא ניצח באופן דרמטי באף אחד מהסיבובים הצבאיים הללו. אף צד גם איננו מעוניין כנראה להגיע למלחמה טוטאלית בין המדינות, אשר גם כך נמצאות במצב כלכלי רעוע. בנסיבות אלה פנו שתי המדינות לכיוונים דיפלומטיים ומנסות לפתור את סכסוכי הנפט והגבולות ביניהן במשא ומתן‏[11][12].

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של דרום סודאן

דרום סודאן הפכה לאזור אוטונומי בסודאן משנת 2005, לאחר חתימת הסכם שלום מקיף בין ממשלת סודאן לצבא השחרור העממי הסודאני,‏[13] ועד שנת 2011 בה הכריזה דרום סודאן על עצמאותה והתנתקותה מסודאן.

ב-9 בינואר 2005, הוקמה ממשלת דרום סודאן בראשות הנשיא ג'ון גראנג, שהיה מפקד המורדים בצבא השחרור העממי הסודאני עד לאותה עת.‏[14]

ביולי 2005, נהרג ג'ון גראנג בהתרסקות מסוק באוגנדה וסגנו, סאלווה קיר מאיארדיט, מונה לממלא מקומו.

משאל העם לעצמאות דרום סודאן התקיים בין ה-9 ל-15 בינואר 2011. האו"ם דווח שהתוצאות המקדימות של המשאל יפורסמו ב-2 בפברואר 2011 והתוצאות הסופיות יינתנו עד שבועיים לאחר מכן.‏[15]

תוצאות המשאל הסופיות הראו ש-98.83% מהמצביעים הצביעו בעד עצמאות דרום סודאן.‏[16]

ב-12 באפריל 2013 ערך לראשונה שליט סודאן, עומאר אל באשיר, את ביקורו הרשמי הראשון בג'ובה, בירת דרום סודאן.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות המדינה

דרום סודאן משתרעת על שטח כולל של 644,329 קילומטר מרובע (מקום 18 ביבשת אפריקה) והיא מדינה ללא מוצא לים. המדינה גובלת באתיופיה ממזרח, בקניה, אוגנדה והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו בדרום, ברפובליקה של מרכז אפריקה במערב, ובסודאן בצפון.

אורך גבולות דרום סודאן עם שכונתיה מסתכם ב- 4,797 ק"מ: הרפובליקה המרכז-אפריקאית - 682 ק"מ, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו - 628 ק"מ, אתיופיה - 883 ק"מ, קניה - 232 ק"מ, סודאן - 1,937 ק"מ ואוגנדה - 435 ק"מ.

גבולה עם סודאן טרם נקבע סופית באזור אביי, וכן אזור משולש הגבולות עם אתיופיה וקניה – משולש אילֶמי.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות דרום סודאן

במדינה 10 מחוזות (או מדינות), הנמנים עם שלושה חבלי ארץ:

מרבית הנפט והגז בשטח סודאן לשעבר ממוקמים בדרום סודאן

כל מחוז מתחלק למספר נפות וקיימות כיום 86 נפות בדרום סודאן.

פני השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרי הימטונג נמצאים בדרום מזרח דרום סודאן, במחוז אקווטוריה המזרחית, ומשתרעים עד אוגנדה. הר קיניאטי הוא ההר הגבוה ביותר בדרום סודאן והוא הפסגה הגבוהה בהרי הימטונג. גובהו 3,187 מטרים. הר אבורסיין נמצא במערב המדינה, במחוז מערב בחר אל-ע'זאל, על הגבול עם הרפובליקה המרכז-אפריקאית. גובהו 1,113 מטרים.

דרום סודאן מאופיינת בעיקר בביומה טרופית, ביצות וערבות. הנילוס הלבן חוצה את המדינה ועובר בעיר הבירה, ג'ובה.‏[17] הנילוס הלבן מאבד חצי מכמות המים שזורמים בו באזור ביצת סוד באופן קבוע עקב התאיידות, דיות ושתייה של בעלי חיים.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת דרום סודאן

כלכלת דרום סודאן היא כיום אחת העניות והלא מפותחות בעולם. יתרה מזאת, רק 363 קילומטרים מהכבישים במדינה סלולים באספלט ורק כ-27% מתושביה יודעים קרוא וכתוב.‏[18][19][20]

דרום סודאן מייצאת עץ לשוק העולמי. האזור עשיר במחצבים ומשאבים טבעיים כמו נפט, עפרת ברזל, נחושת, כרום, אבץ, טונגסטן, מיקה, כסף, זהב, יהלומים, אבן גיר ואנרגיה הידרואלקטרית.‏[21] כלכלת המדינה, כמו מדינות מתפתחות אחרות, תלויה רבות בחקלאות.

צינור הנפט הראשי של סודאן משמש להובלת נפט שמייוצא מ"שדה יוניטי" במחוז מדינת האיחוד אל בתי הזיקוק בעיר פורט סודאן השוכנת לחופי הים האדום. אורכו של הצינור נאמד בכ-1,600 ק"מ.‏[22] שדה יוניטי הוא אחד ממקורות הסכסוך בין הצפון לדרום וטרם נקבע גובה התשלום של דרום סודאן לסודאן על העברת הנפט שעובר דרכה לייצוא.

51% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני (פחות מדולר ליום לפי הגדרת האו"ם) ו-18% חיים בתנאי רעב‏[23].

כיתת לימוד במחוז צפון בחר אל-ע'זאל

7.4% מהאוכלוסייה חיים בתנאי תברואה נאותים, 68.7% ממשקי הבית בעלי גישה למים המוגדרים לשתייה ורק 1% מהאוכלוסייה מחוברת לחשמל.‏[24]

המטבע הרשמי במדינה הוא לירה דרום סודאנית.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית המדינה נאמדת ב-11 מיליון נפש (נכון ל-2013). על פי מפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2008, אוכלוסיית המדינה מנתה כ-8.2 מיליון תושבים. הקבוצה האתנית המובילה בגודלה היא הדינקה, ואחריה שבטי הנואר, הבארי והשילוק. השפה הרשמית בחבל כבר מ-1928 היא אנגלית, בשל ריבוי להגים ושפות בין השבטים הרבים. קיים גם שימוש בלהג הערבי של ג'ובה. הדת השלטת היא הנצרות, לצד אמונות פגניות. רוב הנוצרים משתייכים לכנסיות הקתולית או האנגליקנית, בהשפעת מיסיונרים מערביים שחדרו לדרום סודאן החל מאמצע המאה ה-19. מיעוטם משתייכים לכנסיות האתיופית או הקופטית או לכנסיות מערביות קטנות יותר.‏[25]

ממוצע נפשות למשפחה בדרום סודאן הוא 6. 51% מאוכלוסיית המדינה מתחת לגיל 18. תוחלת החיים הממוצעת היא 42. תמותת הנשים היולדות נאמדת בשיעור של כ-2% מסך כל הלידות (הנתון הגבוה בעולם). 30% מהיולדות הינן נערות בגיל 15-19.‏[26]


יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי החוץ של דרום סודאן

ב-10 ביולי 2011, יום לאחר הכרזת העצמאות של דרום סודאן, שידרגה ארצות הברית את נציגותה בג'ובה למעמד של שגרירות[27].

עוד לפני הכרזת העצמאות, באוקטובר 2010 הצהיר נשיא דרום סודאן סאלווה קיר מאיארדיט כי הוא מעוניין לקיים קשרים טובים עם מדינת ישראל וישקול פתיחת שגרירות ישראלית בבירה ג'ובה, אם תוצאות משאל העם יביאו לעצמאות החבל.‏[28] יחד עם זאת, בפגישה עם מזכ"ל הליגה הערבית, עמר מוסא, בדצמבר 2010, הבטיח לו קיר שהמדינה העתידית לא תקיים קשרים עם ישראל‏[29]. למרות זאת, ב-28 ביולי 2011 הודיעו ממשלת ישראל וממשלת דרום סודאן על כינון יחסים דיפלומטיים רשמיים בין המדינות‏[30].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דרום סודאן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טיוטה של החוקה הזמנית של דרום סודאן
  2. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  3. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  5. ^ תוצאות ראשונות בדרום סודאן: 99% בעד עצמאות, באתר ynet‏, 30 בינואר 2011
  6. ^ North Sudan troops complete southern withdrawal: ex-rebels‏ (סוכנות הידיעות הצרפתית, 8 בינואר 2008)
  7. ^ משאל העם מתקרב: סודאן ניצבת על פי תהום, באתר ynet‏, 18 באוקטובר 2010
  8. ^ South Sudan cattle clashes: UN moves troops to Pibor, BBC news Africa, December 30, 2011
  9. ^ אחרי השמחה, מעגל דמים נוסף בדרום סודן, באתר ynet‏, 17 בינואר 2012
  10. ^ Dinka Bor attack on Murle community leaves dozens dead, says Pibor commissioner, Sudan Tribune, February 9, 2012
  11. ^ The Outstanding Issues Between the Two Sudans: a Way to Peace or Conflict, סודאן טריביון, 29 ביוני 2012
  12. ^ Sudan and South Sudan in fierce oil border clashes – BBC News Africa. Published 27 March 2012. Retrieved 27 March 2012.
  13. ^ A Country Study: Sudan. The Library of Congress. אוחזר ב־2009-03-13.
  14. ^ The Interim Constitution of Southern Sudan. United Nations Mission In Sudan. אוחזר ב־2014-02-02.
  15. ^ Turnout in Southern Sudan vote passes 60 percent - Yahoo! News. News.yahoo.com (2011-01-12). אוחסן מהמקור ב־2011-01-16. אוחזר ב־2011-01-16.
  16. ^ Al-ManarTV:: South Sudan Referendum Wraps up, Khartoum Vows to Recognize Results 15/01/2011. Almanar.com.lb (15 January 2011). אוחזר ב־31 January 2011.
  17. ^ Moukaddem, Karimeh (6 June 2011). "South Sudan’s tropical forests fast disappearing", Sudan.net. אוחזר ב־ 9 July 2011. 
  18. ^ המצוקה בדרום סודאן, 90% חיים מדולר ליום, באתר ynet‏, 28 בדצמבר 2010
  19. ^ "South Sudanese celebrate the birth of their nation", CNN (9 July 2011). אוחזר ב־ 9 July 2011. 
  20. ^ South Sudan, International Rescue Committee,‏ 20 בפברואר 2011
  21. ^ CIA World Factbook. CIA. אוחזר ב־2012-02-02.
  22. ^ GNPOC no date, 'Pipeline division', www.gnpoc.com. Retrieved on 6 March 2008.
  23. ^ NBS - Home
  24. ^ https://docs.unocha.org/sites/dms/SouthSudan/South_Sudan_Media_Briefing_Pack/South%20Sudan%20humanitarian%20and%20development%20statistics%20-%20December%202013.pdf
  25. ^ Christianity in Southern Sudan באתר hope for the future
  26. ^ https://docs.unocha.org/sites/dms/SouthSudan/South_Sudan_Media_Briefing_Pack/South%20Sudan%20humanitarian%20and%20development%20statistics%20-%20December%202013.pdf
  27. ^ ארצות הברית מכירה בדרום סודאן כמדינה ריבונית, מחלקת המדינה. משרד החוץ האמריקאי. אוחזר ב־2011-07-09.
  28. ^ מנהיג דרום סודאן:ישראל אינה אויבת, עניין מרכזי, 28 באוקטובר 2010
  29. ^ מה חדש? תקציר ידיעות מהמזה"ת 30.12.2010, אתר ממרי
  30. ^ עמרי נחמיאס, עכשיו זה רשמי: ישראל ודרום סודן מכוננות יחסים דיפלומטיים, 28 ביולי 2011, באתר nana10


מדינות אפריקה

אוגנדה · אלג'יריה · אנגולה · אריתריאה · אתיופיה · בורונדי · בורקינה פאסו · בוטסואנה · בנין · גבון · גאנה · ג'יבוטי · גינאה · גינאה ביסאו · גינאה המשוונית · גמביה · דרום אפריקה · דרום סודאן · זימבבואה · זמביה · חוף השנהב · טוגו · טנזניה · כף ורדה · לוב · ליבריה · לסוטו · מאוריטניה · מאוריציוס · מאלי · מדגסקר · מוזמביק · מלאווי · מצרים 1 · מרוקו · הרפובליקה המרכז אפריקאית · ניז'ר · ניגריה · נמיביה · סאו טומה ופרינסיפה · סודאן · סווזילנד · סומליה · סיישל · סיירה לאון · סנגל · צ'אד · קומורו · הרפובליקה של קונגו · הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו · קמרון · קניה · רואנדה · תוניסיה


חבלי ארץ "לא מוכרים": אזוואד · פונטלנד · סומלילנד · סהרה המערבית


שטחים תלויים: הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי · סנט הלנה · האיים הקנריים · סאוטה · מלייה · מדיירה · מיוט · ראוניון · סוקוטרה


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה.
אפריקה