גאוגרפיה של יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת יוון

יוון מורכבת מאיים רבים, חלק יבשתי גדול בדרום חצי האי בלקן וחצי האי פלופונסוס אשר מופרד על ידי תעלת קורינתוס מהיבשת. אורך החופים ביוון הוא 14,880 ק"מ ואורך הגבול היבשתי כ-1160 ק"מ.

נהוג לחלק את יוון לכמה חטיבות עיקריות:

איי הים האגאי
האיים הספורדיים
האיים הקיקלאדיים
האיים הדודקאנסיים
האיים הארגו-סרוניים
איי צפון מזרח הים האגאי
כרתים
האיים היוניים
צפון יוון
תראקיה
מקדוניה
אפירוס
תסאליה
מרכז יוון (סטראה אלאדה)
אטיקה
פלופונסוס

כ-80% משטח המדינה הררי ויבש. רק 26% מהקרקע ניתנת לעיבוד חקלאי. ביוון המערבית יש הרבה ימות ואזורים לחים. פינדוס, רכס ההרים במרכז יוון מתנשא לגובה ממוצע של כ-2650 מטר והנקודה הגבוהה ביותר בו, היא הר אולימפוס האגדי: 2917 מטר מעל פני הים.

פני הארץ של יוון היבשתית עשויים להסביר, בין השאר, את פיצולה ליחידות נפרדות: הארץ מבותרת לאורכה ולרוחבה בשרשרת הרים, ורק בעמקים שביניהן יכלו להיאחז שבטים שונים ולמצוא בה את מחיתם. תנאי השטח לא אפשרו אלא קיום קשרים רופפים בין אזור לאזור ובין שבט לשבט. גורם גאוגרפי חשוב לא פחות בתולדות יוון היה הים: חופי יוון מפורצים ביותר ואין מקום ביוון היבשתית המרוחק יותר מ-90 קילומטר מן הים. רב הערים המשגשגות שכנו לחופי הים ובהן הוקמו ציי מסחר ומלחמה. באמצעות הספינות קוימו עיקר הקשורים בין ערי יוון לבין עצמן, וביניהן לבין מאות האיים המבודדים הפזורים בים האגאי, בים התיכון ושלוחותיו ובים השחור. הספנים היוונים סללו נתיבים לקדמת אסיה ופיתחו קשרים גם עם ארצות רחוקות יותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]