גאולה כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גאולה כהן
Geula Cohen.jpg
תאריך לידה 25 בדצמבר 1925 (בת 88)
כנסות 8 - 12
סיעה הליכוד, התחיה
תפקידים בולטים
גאולה כהן כקריינית הרדיו של הלח"י, 1948

גאולה כהן (נולדה ב-25 בדצמבר 1925) היא פוליטיקאית ישראלית, חברת הכנסת שהחלה פעולתה מטעם הליכוד ונמנתה על מייסדי תנועת התחיה. כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, בת ליוסף כהן שעלה מתימן והיה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל ולמרים, ממשפחה מוגרבית-מרוקאית שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.

כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור", בסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, ממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל וכן למדה מדעי היהדות, והרוח, פילוסופיה, ספרות, ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת תואר שני.

ב-1942 התגייסה לאצ"ל וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, בו שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון המשתחררת" הודות לבקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית. בשנת 1946 נתפסה באמצע שידור על ידי הבריטים ברחוב השומר בתל אביב, ונדונה לתשע שנות מאסר.‏[1] היא נכלאה בבית הסוהר לנשים בבית לחם, ונפצעה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שנכשל. כשנה לאחר מכן, תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן") שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערביה.‏[2] למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י נורית (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד ובעזרת שמלה חומה ונעליים של נורית, יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה ואחר חזרה לפעילותה המחתרתית. היא אף שימשה כעורכת העיתון "חזית הנוער" של הלח"י.

בשנת 1948 הייתה לחברת מערכת ירחוני המגזין של הלח"י, הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לאספה המכוננת.‏[3] ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 הייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית.

בשנת 1972 חברה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במשבצת הנשים במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. בשנת 1979 ייסדה את התחיה שנקראה תחילה "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת. כהן מזדהה עמוקות עם האידאולוגיה הציונית ופעלה רבות ליישום שני העקרונות המנחים הראשיים בתפישה זו:

  • עליה וקיבוץ גלויות: כהן ניהלה מאבק בלתי מתפשר להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא הנהיגה בישראל את המאבק למען יהודי ברית המועצות. כהן הקפידה להשאיר את נושא יהודי ברית המועצות על סדר היום הציבורי ויזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות ימי הולדת הפגנתיות לאסירי ציון בירושלים לביטוי ההזדהות עם מאבקם של יהודים אלה).
  • התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסור יובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כולה ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. הייתה אחת המתנגדות הבולטות לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, וסברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העקרון של "שלום תמורת שלום" וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי "אוטונומיה" זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית[דרוש מקור]. מעשה המראה את התנגדותה, היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דיוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה.

בשנת 1980 העלתה את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל בכנסת יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין. נושא אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה בדעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון לגביהן, כי הללו שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל וחותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ואף מלהתמודד לכנסת בכלל. היא גם פעלה, על סמך טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.

בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה ופרשה מהתפקיד כעבור שנה. כיהנה כחברת הכנסת עד 1992 וחזרה לליכוד מיד אחרי הבחירות לכנסת ה-13. בפרימרייז לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 לקחה חלק, הגיעה למקום ה-22 ושובצה במקום לא ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת ה-14.

בשנת 1947 נישאה ללוחם הלח"י עמנואל הנגבי, והשניים נפרדו בשנת 1962. בנם, צחי הנגבי, היה לחבר הכנסת ולשר. בן נוסף סבל מאוטיזם ונפטר בגיל 20.‏[4]

כהן מכהנת בשנים האחרונות כמנהלת בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. היא מגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" המשודרת ברשת ב'.

בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014).

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיפגש היסטורי : מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. ‬תל אביב : יאיר, תשמ"ו 1986
  • סיפורה של לוחמת, מהד’ 3 (מהד' ראשונה ב-1962 בהוצ' קרני). תל אביב : המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995
  • אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תפיסתה מתוארת בספרו של יצחק חסון, ראש מחלקת המודיעין של הלח"י, כמחדל ביצועי של יצחק שמיר ("מיכאל") מפקד הלח"י, שלא שעה לידיעות שהועברו לו על רכב של המשטרה הבריטית עם אנטנות על גגו, המשוטט הלוך ושוב ברחוב השומר בתל אביב; "הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של הלח"י (מחלקה ו'), עמוד 154.
  2. ^ {{התוכנית המדוקדקת והצלחתה בזכות שיתוף פעולה מוקפד של כל הגורמים, שפעלו במדויק על פי התוכנית, וכן התוצאות, שחלקן היו מצערות בעיני מתכנן הפעולה, מתוארות בפירוט בספרו של יצחק חסון "הזקן ואני", עמ' 155-161. מעריב|גאולה כהן|התחפשתי כערביה וברחתי מהכלא|1961/09/24|01200}}
    גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני, 1961, פרק 33.
  3. ^ ט"ו - רשימת לוחמים, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  4. ^ מיכל מירון, צחי אוהב את אמא גאולה, מעריב, 6 באוגוסט 1979