גאולה כהן

גאולה כהן

גאולה כהן, 1990
לידה	25 בדצמבר 1925 ח' בטבת תרפ"ו תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה	18 בדצמבר 2019 (בגיל 93) כ"א בכסלו ה'תש"ף מבשרת ציון, ישראל
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות היהודי בהר הזיתים
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
מפלגה	תנועת החרות, הליכוד, התחיה
סיעה	הליכוד, התחיה
בן זוג	עמנואל הנגבי
חברת הכנסת 21 בינואר 1974 – 13 ביולי 1992 (18 שנים) כנסות 8 - 12
תפקידים בולטים סגנית שר המדע והטכנולוגיה יו"ר ועדת העלייה והקליטה
פרסים והוקרה
פרס ישראל (2003)

גאולה כהן כקריינית הרדיו של לח"י, 1948

כהן בסוף שנות ה-40

לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה גאולה כהן

גאולה כהן (25 בדצמבר 1925 – 18 בדצמבר 2019) הייתה פוליטיקאית ישראלית וחברת הכנסת, אשר החלה את פעילותה במסגרת הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

קורות חיים

כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, אחת מעשרת ילדיהם של מרים ויוסף כהן. אביה עלה עם משפחתו מתימן ב-1908 כשהיה בן שבע. היה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל וייסד את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אמה, מרים, הייתה דור שמיני בארץ ישראל, בת למשפחה ממוצא מרוקאי וטורקי שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אמה כאחות בתל חי, עת התחולל הקרב בו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.

כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור", בסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, ממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל, וכן למדה מדעי היהדות, מדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת תואר שני.

פעילות במחתרות

ב-1942 התגייסה לאצ"ל, וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית" הודות לבקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית.

ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור על ידי אנשי המנדט הבריטי ברחוב השומר בתל אביב, יחד עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר על החזקת אמצעי לחימה ושתי שנות מאסר על על החזקת משדר בלי רישיון, לריצוי באופן חופף. תחילה נכלאה בבית המעצר "הקישלה" ביפו, ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר, הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שלא צלח. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן") שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד ובעזרת שמלה חומה ונעליים של "נורית", יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ולאחר מכן חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה כעורכת העיתון "חזית הנוער" של לח"י.

בשנת 1948 הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה לכנסת. בעקבות הפילוג בלח"י במרץ 1949 הצטרפה ל"איגוד החינוכי לחרות ישראל" של ישראל אלדד והייתה חברה במערכת הירחון סולם של לח"י. בשנת 1951 זכתה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית. ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית^{[דרוש מקור]}.

כחברת כנסת

בשנת 1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במקום ה-35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה-17 ברשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ונבחרה לכנסת.

בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את התחיה. בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דייוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת.

כהן פעלה ליישום עקרונות הציונות, על פי תפיסתה:

• עלייה וקיבוץ גלויות: כהן נאבקה להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא יזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות הפגנתיות בירושלים לרגל ימי הולדת של אסירי ציון, כביטוי הזדהות עם מאבקם של יהודים אלה). כיו"ר ועדת העלייה והקליטה נאבקה גאולה כהן למען עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה. בספטמבר 1990, כשהגיעו ידיעות קשות על סבלם של יהודי אתיופיה במחנות באדיס אבבה, נסעה לאתיופיה כסגנית שר המדע והטכנולוגיה נפגשה שם עם שרי הממשלה ותרמה תרומה חשובה ל"מבצע שלמה", שהחל חודשים לאחר מכן.
• התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסור יובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. התנגדה לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העיקרון של "שלום תמורת שלום", וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה^{[דרוש מקור]} שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי אוטונומיה זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית^{[דרוש מקור]}. מעשה שהמחיש את התנגדותה היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דייוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה.

בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. תחום אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה דעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון, כי הן שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל, חותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ומלהתמודד לכנסת בכלל. היא פעלה, על בסיס טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.

בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל.

בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה בממשלת ישראל העשרים וארבע. היא פרשה מהתפקיד כעבור שנה במחאה על השתתפות ישראל בוועידת מדריד, אך המשיכה לכהן כחברת הכנסת עד 1992.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה, לא עברה "התחיה" את אחוז החסימה. לאחר הבחירות חזרה כהן לליכוד. בפרימרייז לרשימת הליכוד לכנסת ה-14 הגיעה למקום ה-22 ברשימה הארצית, ושובצה במקום לא ריאלי ברשימה לכנסת.

לאחר הקריירה הפוליטית

בדצמבר 1994, לאחר סדרת אירועי טרור באזור חברון, עברה להתגורר חלקית בקריית ארבע כדי לתמוך במתיישבים ולחזק אותם.

בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'.

בשנת 2003 הוענק לה פרס ישראל לשנת ה'תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים".

בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014).

ב-28 באוגוסט 2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה יחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3, ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי").

ב-18 בדצמבר 2019 הלכה לעולמה, ימים ספורים לפני יום הולדתה ה-94. הובאה למנוחות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים. הותירה את בנה, צחי הנגבי.

חיים אישיים

בשנת 1947 נישאה ללוחם לח"י עמנואל הנגבי. לשניים נולדו שני בנים – יאיר וצחי. יאיר היה אוטיסט ונפטר בגיל 20. צחי הנגבי, היה לחבר כנסת, שר וראש המועצה לביטחון לאומי. בני הזוג נפרדו בשנת 1962.

הנצחה

רחוב גאולה כהן בחוות יאיר

רחובות על שמה נקראו בנתניה, בקריית ים ובחוות יאיר.

ספריה

• אחד שהפר את הדממה: עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969(הספר בקטלוג ULI)
• מיפגש היסטורי: מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. תל אביב: יאיר, תשמ"ו 1986
• סיפורה של לוחמת, מהדורה שלישית (מהדורה ראשונה ב-1962 בהוצאת קרני). תל אביב: המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995
• שרה ואבשלום אנשי ניל"י, גאולה כהן בריאיון עם רבקה אהרנסון, עיצוב – סטודיו דוד הראל, בית מורשת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך והתרבות, מנהל התרבות, תשס"ח, 2007, ירושלים
• אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008
• ר' אריה לוין – אבי האסירים (כתבה וערכה), בית מורשת אורי צבי גרינברג, ירושלים, תשע"ג, 2012

עריכותיה

• כמו יומן: הגיונות והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948 (ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן), בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים. (עם א"צ גרינברג)
• לכל שירייך אני כנור: 40 לאחוד ירושלים, ביחד עם צבי צמרת ואבי בניהו, מו"ל לא ידוע, ירושלים, תשס"ז, 2007
• זאב סולטנוביץ', בסוד חזון הגיון ומעש: פרקי חייו של זאב ז'בוטינסקי, עריכה משותפת עם יהודה אורן, בית מורשת אצ"ג, ירושלים, תשע"א, 2011
• אמא, אבא. סיפור חייהם של יוסף ומרים כהן. עריכה משותפת עם אהרן כהן, הוצאה עצמית, ירושלים, תשנ"ו, 1996

ספרים שנכתבו אודותיה

• ספייב אסף אליעזר, נשים במחתרת נשים בחזית: מקומן של נשים במחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י תוך התמקדות בייחודיותה של גאולה כהן במחתרת לח"י, נכתב כעבודת גמר במסגרת כיתת המצוינות במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, יצא בהוצאה עצמית, תשע"ו 2016 – עבודה זו זכתה בפרס מכון ז'בוטינסקי, בפרס החברה ההיסטורית הישראלית לשנת 2016, ובפרס הנשיא.

קישורים חיצוניים

• גאולה כהן, באתר הכנסת
• גאולה כהן, באתר כנסת פתוחה
• דוד תדהר (עורך), "גאולה כהן-הנגבי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1939
• כהן גאולה-"אילנה", אתר העמותה למורשת לוחמי חירות ישראל
• גאולה כהן, באתר פרס ישראל
• גאולה כהן | הדון קישוטית האחרונה בפוליטיקה הישראלית: פודקאסט להאזנה של תוכנית הרדיו "גיבור תרבות" בהגשת יונתן גת, דוד גורביץ' ודן ערב
• אביבה לורי (מץ), אני אשה נורמלית, מעריב, 23 בספטמבר 1988
• איתן אלחדז, אין לה כוח להיות עייפה, באתר News1 מחלקה ראשונה, 13 באוגוסט 2008
• עפרה לקס, יומני גאולה – תרבות ופנאי (ספר), באתר ערוץ 7, 3 ביולי 2008
• שרי מקובר-בליקוב, "גבר מנהיג מלחמות, אישה מנהיגה פוליטית", באתר nrg‏, 19 בינואר 2013
• הביוגרפיה של גאולה כהן בערוץ הביוגרפיות הישראליות, באתר וואלה (הקישור אינו פעיל, 25 ביוני 2017)
• חיים אתגר, ‏אנשים: כל מה שרציתם על גאולה כהן, באתר ‏מאקו‏, 30 בדצמבר 2013
• אילת סנדרס, עדי שרצר ורובי ריזל, ‏ריאיון עם גב' גאולה כהן, ישראלים ‏6, 2014, עמ' 5–29
• גאולה כהן: "עדיין קיים בי רצון לשנות את העולם", באתר ישראל היום, 11 באפריל 2014
• גאולה כהן בורחת מהכלא, באתר העמותה להנצחת מורשת לח"י, 30 בנובמבר 2019
• ירון דרוקמן וענבר טויזר, חברת הכנסת לשעבר גאולה כהן הלכה לעולמה בגיל 93, באתר ynet, 19 בדצמבר 2019