גארא גאראייב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גארא גאראייב, על בול של הדואר של אזרבייג'ן משנת 1998

גארא אבולפז אולו גאראייבאזרית Qara Əbülfəz oğlu Qarayev, ידוע גם בכתיב Kara Karayev , בכתב קירילי:Кара Абульфаз оглы Караев5 בפברואר 1918 באקו - 13 במאי 1982 מוסקבה) היה מלחין אזרי של מוזיקה קלאסית שחי ופעל בברית המועצות, הגיע בארצו, אזרבייג'ן, למעמד של מלחין לאומי. זכה לתואר "אמן העם" של ברית המועצות (1959) והיה חבר באקדמיה הלאומית למדעים של אזרבייג'ן. נבחר לחבר בסובייט העליון (הפרלמנט) של ברית המועצות.

רקע משפחתי ושנות צעירותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גארא גאראייב נולד בשנת 1918 כבן לאבולפז פרג' אולו גאראייב, רופא ילדים ידוע בעיר באקו, בירת האזרבייג'ן הצפונית (שהייתה עד 1917 חלק מהאימפריה הרוסית).אמו, סונה לבית איסכנדר,פסנתרנית חובבת, הייתה אחת מהבוגרות הראשונות של בית הספר למוזיקה שהוקם בבאקו על ידי החברה הרוסית למוזיקה. אחיו, מורסל גאראייב, היה לכירורג, אך מת בדמי ימיו. מקור המשפחה מצד האב היה מן הכפר פטמאי בחצי האי אבשרון, שבה נמצאת גם העיר באקו. אם אביו הייתה צאצאת של משפחת אחונדוב, הידועה בשאמאחי.‏[1]

גארא גאראייב גדל בבית ספוג אוויה תרבותית ומוזיקלית. פרט להוריו, הושפע הילד באהבתו למוזיקה גם מצד אח של אמו, אז'דר, וגם מצד הפסנתרן והמורה ולדימיר קוזלוב.‏[2] בשנת 1926, בגיל 8, התקבל גארא גאראייב לבית הספר למוזיקה לנוער של האקדמיה (קונסרבטואר) הממלכתית של אזרבייג'ן, הידוע כיום כאקדמיה למוזיקה של באקו. כישוריו המוזיקליים איפשרו לו בגיל 15 להירשם בו זמנית בשתיים מהפקולטות של האקדמיה למוזיקה. למד במוסד זה אצל הפרופסורים גאורגי שארוייב ,נכדו של אנטון רובינשטיין[3] (1930-1935) (פסנתר) , לאוניד רודולף (הלחנה) ואוזייר האג'יבייוב (האג'יבקוב) (יסודות המוזיקה העממית), שהיה מלחין ידוע. בתקופת הלימודים כתב את היצירות הראשונות שהושפעו על ידי הפולקלור המוזיקלי של האזרים. בגיל 19 כבר התקבל גאראייב כחבר באיגוד המלחינים של אזרבייג'ן.

באותה שנה השתתף גאראייב במסע לחקר הפולקלור, שבמהלכו התוודע לשירים של האשוגים והמוגים והעביר אותם לתווים. כעבור שנה, בגיל 20, התקבל לאקדמיה למוזיקה (קונרבטוריון) במוסקבה והשתלם בה בכיתות של אנטולי אלכסנדרוב (הלחנה) וסרגיי וסילנקו (תזמור), ולאחר מכן למד בשנים 1942-1946 אצל דמיטרי שוסטקוביץ', איתו קישר יחסי ידידות. עבודת הגמר שלו הייתה הסימפוניה השנייה שלו.

פעילותו במישור התרבות וההוראה המוזיקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1938 בגיל 20 הלחין גאראייב את היצירה המוזיקלית הידועה הראשונה, הקנטטה "שירת הלב" על לפי פואמה מאת המשורר רסול רזא. היא בוצעה באותה שנה בתיאטרון בולשוי במוסקבה בנוכחותו של סטלין. גאראייב עצמו ניצח את הקנטטה שלו גם בפסטיבל "העשור של האמנות האזרבייג'אנית" שהתקיים גם הוא בתיאטרון בולשוי, שוב בנוכחות סטלין. זאת הייתה השנה שבה נרשם ללימודים בקונסרבטוריון של מוסקבה. בשנת 1941 חזר לבאקו כדי להיות מנהל אמנותי של התזמורת הפילהרמונית ע"ש מוסלים מגומייב (סניור). בשנת 1944 חזר להשלמת לימודיו במוסקבה, ובשנת 1945 יחד עם ג'ובדט האג'ייב הלחין גארא גאראייב את האופרה "וטן" (מולדת), שבגינה זכה לפרס סטלין הראשון שלו. בשנת 1948, בגיל 30 שוב קיבל פרס סטלין בעד הפואמה הסימפונית "לילי ומג'נון" לפי ניזאמי גנג'אווי.

אחרי מותו של אוזייר האג'יביוב בשנת 1948 היה גאראייב יושב ראש איגוד המלחינים של אזרבייג'ן ורקטור של הקונסרבטוריון בבאקו (1949-1952). בתוקף תפקיד זה שמר גאראייב את גישתו של האג'יבייוב ששמה דגש על מורשת הפולקלור המוזיקלי האזרי, ובו זמנית קידם ז'אנרים בני זמננו כמו, למשל, מוזיקת ג'אז. בשנת 1948 נשלח גאראייב כנציג בקונגרס הראשון של מלחיני ברית המועצות . באותה שנה ניהל את מחלקת המוזיקה של המכון האמנויות והאדריכלות של אזרבייג'ן.

בשנת 1952 בכורגרפיה של פ.א.גוסב, הוצג על במת התיאטרון לאופרה ולבלט של באקו הבלט של גאראייב "שבע יפיפיות", המבוסס גם הוא על פואמה מפורסמת של ניזאמי גנג'אווי "יידי גזל". זה היה הבלט האזרבייג'אני הראשון ופתח פרק חדש בתולדות המוזיקה של ארץ זו. באותה שנה ביקר גאראייב את אסדת הקידוח "נפט דשלאר" ("סלעי הנפט") בים הכספי וחיבר את הפסקול של הסרט התיעודי "סיפור של פועלי הנפט של הים הכספי" בבימויו של רומן כרמן.‏[4]

הבלט האחר של גאראייב, "שביל הברק" (İldırımlı yollarla) הוצג לראשונה בשנת 1958 בהשראת הרומן של פיטר אברהמס שדן בסכסוכים הבינגזעיים בדרום אפריקה. כמלחין ומורה לקח גארא גארייב חלק פעיל בחיי התרבות של אזרבייג'ן: היה מנהלה האמנותי של התזמורת הפילהרמונית מבאקו ויושב ראש המחלקה האזרבייג'אנית של איגוד המלחינים הסובייטיים (1953-1982). פעל כחבר סגל המורים של האקדמיה למוזיקה המקומית, כאמור, כרקטור של מוסד זה, והחל משנת 1959 כפרופסור. מוזיקאים אזרים רבים נמנו עם תלמידיו:ניאזי, אריף מירזוייב, ראוף האג'ייב, אריף מליקוב, כאיאם מירזה-זאדה, וסיף אדיגזאלוב, אסמעיל האג'יבייוב, תופיק באקיחאנוב, פרנגיז עלי-זאדה

בשנת 1959 נבחר גארא גאראייב לחבר באקדמיה למדעים של אזרבייג'ן וזכה מידי השלטון הסובייטי לתואר "אמן העם" של ברית המועצות כולה. בשנת 1957 התקבל גם כחבר באיגוד הקולנוענים של ברית המועצות.

ביוני 1961 , בימי הנהגתו של ניקיטה חרושצ'וב בברה"ם, בעיצומה של המלחמה הקרה, גארא גאראייב וטיחון חרניקוב היו המלחינים הסובייטים היחידים שהורשו על ידי השלטונות הסובייטים להשתתף בפסטיבל למוזיקה של לוס אנג'לס שהתקיים בקמפוס של UCLA, ב"רויס הול".‏[5] בפסטיבל זה הציגו יצירותיהם 15 מלחנים משבע ארצות, כולל ארנולד שנברג ואיגור סטרבינסקי. ב-11 ביוני 1961 תחת שרביטו של פרנץ וקסמן התזמורת הסימפונית של הפסטיבל ניגנה את הסויטה מתוך "שביל הברק" מאת גארא גאראייב. ב1962 נחבר גארא גאראייב לחבר בסובייט העליון של ברית המועצות וקיבל אישור לבקר בארצות הברית , באתיופיה ובלבנון. בשנת 1972 ביקר בהמשך גם בגרמניה המזרחית, פולין, בפזארו באיטליה , בטורקיה ובצרפת.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו האחרונות סבל גאראייב ממחלת לב שמנעה ממנו להשתתף לחגיגות מלאת שישים להולדתו שאורגנו במוסקבה, ושבהן הוענק לו התואר של גבור העמל הסוציאליסטי. בהגיעו למוסקבה הצטרך להתאשפז באופן דחוף בבית החולים של הקרמלין.‏[6] מתוך כוח הנסיבות שהה בחמש שנותיו האחרונות במוסקבה, רחוק מהזרקורים, למרות געגועיו לבאקו.

נפטר בשנת 1982 במוסקבה, בגיל 64, בעיצומה של עשייה מוזיקלית פורייה. גופתו הוטסה לבאקו, שם הובאה לקבורה ב"שדרת הכבוד" (Fakhri Hiyabani) של נכבדי העם.

גארא גאראייב היה נשוי לטטיאנה ניקולאייבנה. בתו נקראה זולפייה. בן שלו, פרג' גארא אולו גאראייב (נ' 1943) ,שהיה תלמידו, הלך בעקבותיו והיה למלחין. הוא הלחין בלטים במערכה אחת כמו "Qobustanın kölgələri" (צללי קובוסטן) ו"קליידוסקופ" והוביל מאוחר יותר את תנועת האוונגרד במוזיקה המשכילה האזרית

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה של גארא גאראייב מקיפה את כל הסוגות של המוזיקה הקלאסית.שורה של עבודות שהלחין בשלהי שנות ה-1940 ובהתחלת שנות -1950, קיבלו השראה משירתו של גדול המשוררים של אזרבייג'ן, ניזאמי: הפואמה הסימפונית "ליילי ומג'נון", הסויטה "שבע יפהיפיות" ובלט בעל אותו השם, הנחשב לפסגה של הישגיו כמלחין. גם בשנים האחרונות לחייו, כשהמלחין חיבר יצירות תוך שימוש בטכניקות שכלתניות וניסויים דודקפוניים, עדיין מורגשת בהן גם השפעת המסורת המוזיקלית העממית (הסימפוניה שלישית, הקונצ'רטו לכינור)

פרט לפעילותו כמלחין, מנצח ומורה, כתב גאראייב בקורת מוזיקלית. חלק ממאמרי הבקורת שכתב פורסמו בבאקו בשנת 1988.

פרסים ואותות כבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1946 פרס סטלין (פרס ממלכתי של ברית המועצות)
  • 1955 תואר אמן מצטיין של אזרבייג'ן הסובייטית
  • 1958 תואר "אמן העם" של אזרבייג'ן הסובייטית
  • 1959 "אמן העם" של ברית המועצות
  • 1961 עיטור דגל האדום של עבודה
  • 1965 הפרס הממלכתי של אזרבייג'ן
  • 1967 פרס לנין (פרס ממלכתי של ברית המועצות)
  • 1971 עיטור מהפכת אוקטובר (של ברית המועצות)
  • 1967, 1978 שני עיטורי לנין (של ברית המועצות)
  • 1978 גיבור העמל הסוציאליסטי

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקראו בשמו לזכרו:

  • שדרות ותחנת מטרו בעיר באקו
  • רחוב באימישלי
  • בתי ספר למוזיקה -מס. 75 במוסקבה ומס. 8 בבאקו

מבחר יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופרות
  • 1945 - Vətən (המולדת) יחד עם ד. האג'ייב
  • 1972 -"חיבה", מונו-אופרה לקול של אשה ותזמורת קאמרית, לפי המחזה "Tendresse" מאת אנרי ברביס
בלטים

Haft Peykar

מחזמר 
Çılğın qaskoniyalı לפי סירנו דה ברז'רק מאת אדמון רוסטאן
יצירות קוליות-סימפוניות
  • 1938 - שירת הלב קנטטה
  • 1947 - שירת האושר , קנטטה « 
  • 1958 - שלוש נוקטורנות לקול ולתזמורת ג'אז לפי מלים מאת לנגסטון יוז
  • 1959 - המפלגה שלנו , קנטטה
  • 1972 -המנון לידידות
יצירות קוליות קאמריות
יצירות לתזמורת
יצירות קאמריות
  • 1940, 1943 - שתי סונאטינות לפסנתר
  • 1963-1951 - 24 פרלודים לפסנתר
  • יצירות לתזמורת כלי נשיפה ותזמורת מוזיקה קלה
  • מוזיקה לסרטים
  • מוזיקת במה

מקורות וקישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Azad Sharifov Remembering Gara Garayev: A Legend in His Own Time - 80th Jubilee, Azerbaijan International, Vol. 6, Issue 3, Autumn 1998

אאידה חוסיינובה - במלאת 85 שנה לגארא גאראייב ] Aida Huseynova- Gara Garayev's 85th Jubilee Azerbaijan International, Vol. 11, Issue 1, Spring 2003

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר החברה ההיסטורית בבאקו
  2. ^ אתר החברה ההיסטורית של באקו
  3. ^ אזאד שריפוב
  4. ^ אזאד שריפוב
  5. ^ אזאד שריפוב
  6. ^ אזאד שריפוב
  7. ^ אזאד שריפוב