גבריאל ריסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבריאל ריסר. המבורג, בערך 1856
Gabriel Riesser.jpg

גבריאל רִיסֶרגרמנית: Gabriel Riesser, בפרסומים מוקדמים יותר נכתב Rießer;‏ 2 באפריל 1806 המבורג22 באפריל 1863, שם) היה משפטן ופוליטיקאי גרמני, שפעל למען האמנציפציה של יהודי גרמניה.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריסר נולד ב-2 באפריל 1806 בהמבורג. שם משפחתו, "ריסר", מציין מוצא מהיישוב ריס (Rieß) שהיה חלק ממחוז רזט (Rezatkreis) שהשתייך לממלכת בוואריה ולפני כן לנסיכות אוטינגן-וולרשטיין[1]. ריסר היה הצעיר מחמישה ילדים - שלושה בנים ושתי בנות. שני הוריו נולדו לרבנים: סבו מצד אמו פרומט, רפאל כהן, היה אב בית דין של קהילות אה"ו, וסבו מצד אביו, יעקב קצנלנבוגן, היה רב באוטינגן. אביו, לצרוס (אליעזר) יעקב ריסר, היה המזכיר של אביו שלו, הרב יעקב. על אף שלצרוס היה יהודי אורתודוקסי אדוק, הוא השתדל לתווך בין היהודים המסורתיים לבין קהילת בית-הכנסת הרפורמי בהמבורג.

המשפחה התגוררה זמן-מה בליבק, אבל נאלצה לעזוב בשנת 1819, ושבה להמבורג. לאביו של ריסר היה חשוב שימשיך את לימודיו בליבק, והוא מצא משפחה נוצרית שתסכים לשכן אותו ושתספק לו מזון כשר[2]. בליבק הלך לבית הספר הידוע "קטרינאום" (Katharineum zu Lübeck), ובסוף לימודיו בליבק הצטרף למשפחתו בהמבורג ולמד בבית ספר מקומי.

לימודים באוניברסיטה ואחריהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשגבריאל סיים את לימודיו בבית הספר החליטו הוריו לשלוח אותו ללמוד משפטים. הם קיוו כי יוכל לקבל משרת עורך דין בעירו, אבל רק ה"אזרחים" יכלו לקבל את המשרה ואילו היהודים לא נחשבו "אזרחים"‏[3]. היה רק יהודי אחד בשם מאיר בריסלוי שהחזיק במשרת נוטריון. אביו של גבריאל ריסר קיווה כי אחרי השתדלות יסכימו הרשויות בהמבורג למנות עוד עורך דין או נוטריון יהודי, אך הניסיון הזה לא הצליח. האפשרות השנייה שעליה חשב אביו היא לשלוח את גבריאל להולשטיין שנשלטה על ידי דנמרק. היחס ליהודים מצד השלטונות הדניים היה טוב יותר מאשר בהמבורג. בשנת 1824 הוא התחיל לימודי משפטים באוניברסיטת קיל. אביו קיווה כי אחרי שיסיים את לימודיו בקיל (העיר קיל נשלטה גם על ידי דנמרק) ירשו לו הדנים להתיישב באלטונה (חלק מהולשטיין) ולקבל שם משרת עורך דין.

אחרי שנה אחת באוניברסיטת קיל גבריאל עזב אותה ועבר לאוניברסיטת היידלברג. בחודש דצמבר 1826 קיבל את התואר "דוקטור למשפטים", על התעודה שהוא קיבל נכתב: "summa cum laude"‏[4], הוא סיים את לימודיו בהצטיינות‏[5].

לאחר קבלת התואר חזר גבריאל להמבורג, לבית הוריו. אביו חזר לטרוח כדי שגבריאל יוכל לעבוד בתור עורך- דין בהמבורג. באותם ימים עניינים משפטיים בין יהודי ליהודי נידונו על פי משפט ישראל, אך עורך-דין שטיפל בהם היה בדרך כלל נוצרי[6] שהסתמך על ספרי הלכה מתורגמים. אליעזר ריסר קיווה כי הרשויות יבינו כי הם זקוקים לעורך-דין יהודי נוסף. אביו הציע לו בינתיים להעמיק את הידע שלו בדיני ישראל. אליעזר רצה שגם הקהילה תשתדל אצל הרשויות כדי שגבריאל יקבל את תפקיד עורך דין או נוטריון. תשובתו של גבריאל בסופו של דבר הייתה שהוא לא רוצה לקבל את התפקיד בדרכים האלו, והחליט להמשיך את לימודיו במינכן ב-1827.

ב-9 במרץ 1828 מת אליעזר ריסר, אביו של גבריאל. האירוע הטראומטי הזה לא שינה את אורח חייו ושאיפותיו האקדמיות של גבריאל הצעיר. העסק של אביו הלך וגדל עם השנים, לפני מותו ציווה אביו על בני משפחתו לתמוך בגבריאל עד שיממש את מטרותיו. אחרי זמן מה נסע להיידלברג כי קיווה שירשו לו לקבל משרת מרצה. המצב החוקי של היהודים בבאדן (אליו השתייכה היידלברג) היה לא ברור, מצד אחד על פי החוקה הותר ליהודים להורות באוניברסיטה, אבל מצד שני לא היה אף מרצה יהודי באוניברסיטה. באותם ימים היה נהוג באוניברסיטאות גרמניות שכל בעל תואר אקדמאי יכל להעביר שיעורים פרטיים באוניברסיטה, אבל האוניברסיטה לא שילמה לו משכורת, אלא הסטודנטים שבאים לשיעורים האלו שילמו לו. גבריאל ריסר הציע לממשלת באדן להעביר שיעורים כאלו, אבל הם סירבו בטענה שיש כבר יותר מדי מרצים פרטיים באוניברסיטת היידלברג‏[7]. לפניו כבר היו כמה יהודים שביקשו להתיר להם להעביר שיעורים פרטיים, אך הם נתקלו בהתנגדות. ברגע שהסכימו אותם יהודים להמיר את דתם נפלו כל המכשולים לפניהם. גבריאל ניסה עוד פעם לקבוע שיעורים פרטיים בבאדן, אבל נענה בשלילה. אחרי באדן הוא נסע למדינת זכסן-וימר, אולי שם ירשו לו לקבוע שיעורים פרטיים באוניברסיטת ינה, אך גם כאן נענה בשלילה.

ב-1840 מונה לנוטריון, לאחר שנוטריון יהודי שהחזיק בתפקיד נפטר‏[8].

תחילת המאבק למען היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 1848 מאבקו למען היהודים התנהל בעיקר באמצעות מאמרים ומכתבים‏[9], כשבגיל 24 החל לכתוב בזכות שוויון זכויות ליהודים‏[10]. בשנת 1831 פרסם את מאמרו "על התנאים של מאמיני תורת משה בגרמניה" (Stellung der Bekenner des mosaischen Glaubens in Deutschland). בין השנים 1832 - 1833 הוציא לאור כתב עת Der Jude (היהודי). מחברת נוספת יצאה לאור בשנת 1835. בכתב העת כתב בעיקר על דיונים על יהודים בבתי מחוקקים ברחבי גרמניה. ב-1833 כתב מכתב מטעם הקהילה היהודית לרשויות של המבורג ובו ביקש להעניק ליהודים זכויות אזרח. הדבר היה קרוב להיעשות, אבל הייתה התנגדות קשה מצד תושבי המבורג. הוא פרסם מאמרים בשם "Jüdischen Briefe" ('מכתבים יהודיים') בכתב-העת "Der Orient", בהם הגיב בכעס על עלילת דמשק (1840).

ידוע מקרה על ברלינאי אחד שהגיע להמבורג ופתח שם בית משתה, רבים מלקוחותיו היו יהודים, הוא פחד שהעסק שלו יהפוך ל"בית משתה של יהודים" ונוצרים יימנעו מלפקוד את העסק שלו. הוא החליט לאסור את כניסתם של היהודים לבית המשתה שלו, אך לפי החוק הדבר היה אסור. בעל העסק החליט לעשות שני תעריפים, אחד לנוצרים ואחד ליהודים (יותר יקר), זה לא הרתיע כמה מן היהודים הצעירים והם החליטו להמשיך לפקוד את בית המשתה. בעל העסק הכין כמה בריונים שישליכו את היהודים. במקום התנהלו כמה קטטות שהתפתחו יותר מאוחר למהומות. המשטרה שלחה כוחות להפסיק את המהומות, נתפסו מעורבים משני הצדדים והם הובאו לבית המשפט. למרות שנקבע שנוצרים היו אשמים עיקריים בהתלקחות האירועים המשפט הוטה לטובתם. גבריאל ריסר מתחילת האירועים לא עמד בצד, אלא התערב מהתחלה. הוא הגיע לאותו בית משתה לראות האם יעזו לתקוף גם אותו, אף אחד לא העז לתקוף אותו פיזית, הרי כבר אז הוא היה אישיות מוכרת וידועה בהמבורג, אבל עדיין הוא נתקף מילולית. ריסר תבע את בעל העסק על העלאת מחירים, ולקח על להגן על צעיר יהודי מאלטונה שנתפס בזמן התקוטטות בבית משתה. מתנגדי מתן זכויות ליהודים הפיקו את רצונם, הרי האוכלוסייה והרשויות אחרי המהומות היו עכשיו לא בעד היהודים (דברים דומים קרו גם ב-1819 וב-1830).

פעילותו פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסיפה הלאומית בכנסיית סנט פאול בפרנקפורט

ב-1848 באירופה פורץ גל התקוממויות שנודעו בשם כולל "אביב העמים". המהומות התחילו בפברואר אותה שנה בצרפת, שם הודח המלך לואי פיליפ. בגרמניה שתי השאיפות העיקריות היו לאחד את גרמניה ולדרוש חוקה שהובטחה על ידי מלך פרוסיה פרידריך ווילהלם השלישי עוד בימי כיבושי נפוליון.

בעקבות "אביב העמים" ב-1 באפריל 1848 התכנס "קדם-פרלמנט", בין הנציגים שישבו שם היו 5 יהודים, בין אותם היהודים היה גם גבריאל ריסר. "קדם-פרלמנט" קיים ישיבות מ-1 באפריל עד 4 באפריל 1848, שם ריסר מציע ומציג בציבור את הפתרון לשאלת הרכבה של האסיפה העתידית – בחירות כלליות ושוות. הפרלמנט המקדים תומך ברעיון שהוצע על ידי ריסר ומחליט שכל גרמני ללא הבדל גזע, דת ומעמד יוכל לבחור.

במאי 1848 בפרנקפורט על נהר מיין בכנסיית סנט פאול מתכנסת האסיפה הגרמנית הראשונה, שם היו 7 יהודים גרמנים ו-2 אוסטרים, היהודים הבולטים ביותר בחבורה הזאת היו גבריאל ריסר ורופא מקניגסברג בשם יוהאן יעקובי. עמוס אילון טוען כי בין היהודים האלו גבריאל ריסר היה הנחרץ ויעקובי המבריק‏[11]. ריסר נבחר כמייצג את דוכסות של לאונבורג. במכתב ממאי 1848 הוא אומר שהייתה זו ה"בורגנות הנאורה הליברלית" שבחרה בו ושלחה אותו לפרנקפורט‏[12].

פעילותו של ריסר בכנסיית סנט פאול התמקדה לא רק במאבק לאמנציפציה ליהודים, אלא גם בעניינים כלל גרמניים. הוא פעל נחרצות למען איחוד גרמניה.

אחת ממטרותיו הכלליות של ריסר הייתה ליצור חוקה לכלל הגרמנים, כמו כן הוא רצה להפוך את גרמניה לאיחוד פדרלי עם חוקה ליבראלית ולכלול את אוסטריה באיחוד. בסופו של דבר התקבלה תוכנית חדשה בשם "גרמניה הקטנה" שלא כללה את אוסטריה.

ריסר היה אחד מתוך ארבעים נציגים בסנט פאול שהעלו את החוקה במרץ 1848.

ב-21 במרץ 1849 נשא ריסר את נאומו המפורסם "אל הקיסר" (Kaisered), נאום למען בחירת מלך פרוסיה לקיסר גרמניה המאוחדת. הנאום הצליח להרשים את הקהל וזכה במחיאות כפיים סוערות. בעקבות הנאום הזה הצטרף ריסר אל המשלחת שמטרתה להציע את כתר הקיסרות הגרמנית למלך הפרוסי, אך המלך סירב להצעה.

ב-21 במאי 1849 החליט ריסר לעזוב את האסיפה יחד עם רוב נציגי המרכז.

לאחר סנט פאול[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של גבריאל ריסר בבית הקברות היהודי בהמבורג

בסוף שנות ארבעים תחילת שנות חמישים קמה תנועת הריאקציה שניסתה להחזיר את מצב לכמו שהוא היה לפני "אביב העמים".

אחרי שריסר עזב את הפאולסקירכה הוא לקח חופשה קצרה מכל העיסוקים. בקיץ 1850 הוא נסע לטירול וזלצבורג באוסטריה. בשנת 1851 הוא טייל באנגליה, בין היתר בלונדון הוא מבקר בתערוכה העולמית הראשונה. ב-1856 הוא נוסע לארצות הברית, שם הוא בפעם הראשונה בחייו נתקל בתופעת העבדות.

אחרי חזרתו מארצות הברית פורץ משבר כלכלי בהמבורג. כמה מן עשירי העיר ירדו מנכסיהם, שמיטת חובות הייתה מעשה רגיל באותם ימים. בתי המשפט היו עמוסים בעבודה, גם לנוטריונים ועורכי דין לא חסרה העבודה. המצב העציב מאוד את גבריאל ריסר, כי כמה מחבריו גם איבדו את נכסיהם. בדצמבר 1857 הוא הודיע שהוא מתפטר מתפקידו של נוטריון.

בשנת 1859 הוא הצליח להיבחר למועצת העיר של המבורג, ב-1860 הוא נבחר להיות חבר של בית המשפט העליון של המבורג. בפעם השנייה ב-1862 הוא כבר לא הצליח להיבחר למועצת העיר, יד מתנגדיו גברה הפעם, מה שהעיק עליו ביותר זאת העובדה כי בין מתנגדיו היו גם כמה יהודים.

באפריל 1863 הוא חלה במחלה קשה, הוא שכב כמה ימים במיטה, חבריו היו באים לבקר אותו ולעודד אותו, הוא נפטר ב-22 באפריל. לאחר מותו חבריו הקימו קרן צדקה על שמו שתמכה בתלמידים יהודים, כמו כן הם הוציאו לאור את כל כתביו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה , כרך ב', הוצאת מרכז זלמן שזר, 2000.‬‬‬‬‬
  • שמעון ברנפלד, גבריאל ריסר, הוצאת תושיה, וורשה, תרס"א.
  • גד ארנסברג, "גבריאל ריסר - אינטלקטואל גרמני-יהודי כאידאולוג ליבראלי", הרצאות בתולדות יהדות אירופה מטעם הקתדרה על שם שפיגל, עורך אריה גרטנר, אוניברסיטת תל אביב, תש"ן.
  • Gabriel Riesser, 1806-1863 : ein großer Jude : Hamburger und deutscher patriot / Erich Lüth Hamburg : Freie Akademie der Künste, 1963.
  • Rinott Moshe, "Gabriel Riesser-fighter for jewish emancipation", Leo Beack Institute Year Book VII,1962, pp. 11-38.
  • Wilfried Fiedler, "Gabriel Riesser-a famous jewish "father" of the german constitution of 1848", Ress, Georg (Hrsg): Verfassungsrecht und Volkerrecht, gedachtnisschrift fur Wilhelm Karl Geck, Koln/Berlin u. a.: Carl Heymanns, 1989, s. 189-197.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Lüth, s. 13
  2. ^ Moshe Rinott, "Gabriel Riesser-fighter for jewish emancipation", Leo Beack institute year book VII, p.14
  3. ^ ברנפלד, עמ' 22
  4. ^ ברנפלד, עמ' 24
  5. ^ תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ב', עמ' 223
  6. ^ ברנפלד, עמ' 25
  7. ^ ברנפלד, עמ' 27
  8. ^ גד ארנסברג, עמ' 8
  9. ^ גד ארנסברג, ע"מ 7-8
  10. ^ תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ב', עמ' 225
  11. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 172.
  12. ^ Fiedler, p.190