גדעון אילת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גדעון אילת, 1998

גדעון (גידי) אילת (17 בינואר 1924 – 21 באפריל 2015) היה איש הפלמ"ח, מפקד הגדוד השלישי של חטיבת יפתח במלחמת העצמאות. פעיל במוסדות הקיבוץ הארצי, ממייסדי המשמר האזרחי במשטרת ישראל וחבר קיבוץ בית אלפא.

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילת, במקור לבלד, נולד בשנת 1924 בעיר קניגסברג בירת פרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד בריבונות רוסיה). אמו רבקה (בטי) הייתה נצר לחסידות קרלין ובהכשרתה רופאה. אביו קורט (טובי) היה ד"ר למשפטים. בילדותו למד בבית הספר העממי בעיר והשתייך לתנועת הנוער הבונים. בשנת 1933 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. הוריו השתקעו בתל אביב ואילו הוא נשלח למוסד החינוכי של השומר הצעיר במשמר העמק. שם שהה שנתיים והתוודע מקרוב לראשונה לתנועה, עימה הזדהה מכאן ואילך בהמשך חייו. אחר כך למד בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון בתל אביב ובתיכון חדש. בשנות הנעורים הצטרף לקן השומר הצעיר בעיר ויחד עם בני גילו נמנה עם גדוד השדה שנועד להשלים את קיבוץ בית אלפא. בסיום הלימודים פעל במזכירות הארצית של ארגון השמיניות שעסק בהכנת התלמידים הבוגרים לגיוס לכוח המגן.

פלמ"ח, מלחמת העצמאות וצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1942 התגייס לפלמ"ח והוצב לפלוגה ה' בנען. בתום ההכשרה הבסיסית יצא לקורס מ"כים בכפר מנחם. בהמשך יצא לקורס מפקדי נשק כבד ושימש כמ"כ בפלוגה ה' ברמת הכובש ובגבעת חיים. לאחר שסיים בסוף 1945 את קורס המ"מים של ההגנה, שנערך בג'וערה בפיקודו של יגאל ידין, התמנה לקצין ההסברה של הגדוד השני. בתקופת המאבק של תנועת המרי השתתף בליל וינגייט ובפעולת פיצוץ גשר אלנבי כחלק מליל הגשרים, שם שימש כסגנו של חיים בר-לב. בחלוף מספר ימים, בעת היותו ברמת רחל, נעצר על ידי הבריטים במסגרת השבת השחורה והושם במעצר בלטרון, שם נכלאו אז מנהיגי היישוב ולוחמי מחתרות אחרים. ב-1946 מונה להיות מפקד פלוגה ב' בגדוד השני, תפקיד אשר כלל, בין היתר, את אבטחת צינור המים לנגב, גדעון מילא את התפקיד עד סתיו 1947, אז השתחרר מהפלמ"ח והצטרף לחבריו בקיבוץ בית אלפא.

עם פרוץ מלחמת העצמאות עוד עבד בקיבוץ, עד שגויס בינואר להיות מדריך בקורס מ"מים. זה היה קורס המ"מים האחרון של ההגנה במעבר לצה"ל והוא נערך תחת פיקודו של חיים לסקוב במחנה דורה בנתניה. סגל הפיקוד של הקורס, היווה עם הכרזת המדינה, חלק מחטיבה 7, אשר הוקמה זה עתה, ובה פיקד אילת על פלוגה ד' בגדוד 72. את הפלוגה הוביל בקרבות לטרון הראשונים, מבצעי בן נון א' ו-ב'. לאחר התקופה בחטיבה 7 חזר לאגף ההדרכה לתקופה קצרה ומשם, בעת ההפוגה השנייה, שב לפלמ"ח כסגן מפקד הגדוד השלישי בחטיבת יפתח. כעבור שבועות ספורים התמנה למפקד הגדוד במקום משה קלמן ופיקד עליו במבצע יואב בנגב המערבי. תפקיד הגדוד היה לנתק את קווי הצבא המצרי באזור בית חאנון, כשהמאמץ הצה"לי הכללי הביא לשחרור הנגב הצפוני וכיבוש באר שבע. ואכן, גם אם הניתוק לא היה שלם, עצם האיום הביא בימים הבאים לנסיגת הכוחות המצריים אשר היו ערוכים מצפון לבית חאנון, דרומה (ובעצם, קבע את גבול ישראל עם רצועת עזה באותו אזור). מספר שבועות לאחר מכן, עלה הגדוד השלישי, ובראשו גדעון, צפונה, יחד עם כל החטיבה, וסיים בעצם את פרק הלחימה במלחמת העצמאות.

בתום המלחמה עבר למחלקת תכנון ומבצעים במטכ"ל, שם עבד תחת ישראל בר. ב-1950, לאחר שסיים קורס מג"דים, השתחרר מצה"ל. בשירות המילואים היה מג"ד בחטיבת כרמלי ובהמשך מילא תפקידים שונים בפיקוד הצפון.

תפקידים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות החמישים היה פעיל במחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי, תחילה כסגנו של שמעון אבידן ולאחר מכן כרכז המחלקה. בשנים 1966–1970 חזר לקדנציה שנייה בתנועה, במחלקה הפרסונלית. בשלב הראשון ריכז סמינר תנועתי בגבעת חביבה ובהמשך היה לראש המחלקה ולחבר במזכירות הקיבוץ הארצי. ב-1974 היה ממקימי המשמר האזרחי במשטרה יחד עם חברו מולה כהן. עד 1977 היה מפקד המחוז הצפוני בגוף זה בדרגת ניצב משנה. לאחר מכן עבר למשמר הגבול, שם היה קצין יישובים ארצי.

במהלך השנים מילא תפקידים שונים בקיבוצו. בין היתר היה פעמיים מזכיר, מנהל המפעל קבקור ורכז מנהלי במוסד החינוכי גלבוע. עמד בראש משאבי אנוש של מפעלי המועצה האזורית בקעת בית שאן. ניהל את השילוב האזורי של בית שאן וקיבוצי העמק.

לאחר יציאתו לגמלאות עסק במחקר היסטורי, בעיקר סביב תקופת היישוב ושנותיה הראשונות של המדינה. בשנת 2000 פורסם מאמרו על מפ"ם ופועלה בשאלות חוץ וביטחון בקובץ "לא יוכלו בלעדינו" . בשני העשורים האחרונים היה פעיל ביד יערי (ארכיון השומר הצעיר) ומרכז גלילי לחקר כוח המגן ביד טבנקין, המרכז הרעיוני של הקיבוץ המאוחד. לאורך שנים חבר בהנהלת עמותת פרס יצחק שדה לספרות צבאית ופרס יגאל אלון.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היה נשוי לרותי ואב לארבעה. נקבר בבית הקברות בקיבוץ בית אלפא.

נכדו הוא ההיסטוריון ד"ר עומר עינב, יושב ראש יד יערי ומחבר הספרים "עומדים בשער", "נישאר פה לעולם" ו"דרך. ארץ.", שהוא ביוגרפיה של סבו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רם אורן, לטרון, קשת, 2002.
  • רם אורן, המטרה: תל אביב, קשת, 2004.
  • אלי צור, לא יוכלו בלעדינו – עמדות חברי מפ"ם בשאלות חוץ וביטחון 1948 – 1956, יד טבנקין, 2000.
  • שלמה שמיר, "בכל מחיר" – לירושלים. המערכה בלטרון - הכרעה בדרך 7, מערכות, 1994.
  • מאיר פעיל ואברהם זהר, פלמ"ח: "פלוגות המחץ" ב"הגנה" ובצה"ל 1941–1949, הוצאת משרד הביטחון, 2008
  • עומר עינב, "דרך. ארץ: סיפורו של גידי אילת", טבע הדברים, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גדעון אילת בוויקישיתוף
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=גדעון_אילת&oldid=37721637"