גואלפים וגיבלינים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב בנוונטו, 1266. ניתן לראות את הגואלפים עם נסי פלר דה ליס צהוב על רקע כחול משמאל מכים את הגיבלינים עם נסים הנושאים את הנשר האימפריאלי השחור

גואלפים וגיבליניםאיטלקית: Guelfi e ghibellini) היו שתי מפלגות בצפון איטליה ובטוסקנה במאה ה-12 וה-13, ששרידיהן השפיעו על הפוליטיקה האיטלקית עד המאה ה-16. ככלל, הגואלפים תמכו בשררתו של האפיפיור ובעצמאות ערי המדינה של איטליה בעוד הגיבלינים היו תומכיו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך לתוך המסגרת העקרונית שולבו אינטרסים נוספים ויריבויות כלכליות, חברתיות, משפחתיות ומקומיות אחרות.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור שמות שתי המפלגות בסיסמאותיהם של שני בתי אצולה גרמניים שהתמודדו על כס הקיסרות הרומית הקדושה במאה ה-11. המילה "גואלפו" (בכתיבים שונים: Guelph, Guelf, Guelfo) היא צורה של השם בית ולף (welf), מקורם של דוכסי בוואריה. בעוד השם "גיבליאנו" (Ghibellino) נובע מסיסמתם וקריאתם של יריביהם, בני דוכסות שוואביהבית הוהנשטופן), אשר השתמשו בשם טירתם וייבלינגן (Waiblingen). השם וייבלינגן תועתק באיטלקית כ-Ghibellino.

שמות אלו מופיעים לראשונה כשמות מחנות יריבים בימי שלטונו של פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, כאשר תומכיו האיטלקים כונו "גיבלינים" בעוד מתנגדיו מלומברדיה ובני בריתם, אשר ניסו לגונן על עצמאות ערי המדינה ("הליגה הלומברדית"), כינו עצמם "גואלפים". לאחר שהליגה הלומברדית הצליחה להביס את חיל הקיסר בקרב ליינו (Legnano‏ 29 במאי 1176), נותר שיווי משקל מתוח בין שני הצדדים שהפכו למפלגות שהמאבקים ביניהן נעו בין מחלוקות פוליטיות לאירועי דמים אלימים.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגואלפים באו בדרך כלל ממשפחות סוחרים עשירות בעוד שהבסיס של הגיבלינים היו לרוב אצילים בעלי אחוזות חקלאיות. הערים שנשלטו על ידי הגיבלינים היו בדרך כלל ערים קטנות שהתפשטותה של מדינת האפיפיור העמידה בסכנה והערים שנשלטו על ידי הגואלפים היו בעיקר ערי-מדינה שהאוטונומיה שלהן עמדה בסכנת ביטול אם יסופחו לקיסרות הרומית הקדושה.

בין הערים שנשלטו על ידי המפלגות היו מתחים שהגיעו עד לעימותים אלימים ואף קרבות, שאחד הגדולים בהם היה קרב מונטפרטי (Montaperti ‏ 4 בספטמבר 1260) בין פירנצה הגואלפית לסיינה שנשלטה על ידי הגיבלינים. בפיזה שלטו הגיבלינים, בעיקר מתוך רצון לזכות בתמיכת הקיסרות בהתמודדויותיה מול יריבותיה הגואלפיות גנואה ופירנצה, ופחות מתוך אידאולוגיה קיסרית או אנטי-אפיפיורית. ערים שהיו באופן מסורתי גואלפיות זכו לגינוי דתי מאת האפיפיור.

ברבות מהערים היו התמודדויות פנימיות בין המפלגות שגרמו לכך שהנהגת העיר תחליף ידיים מספר פעמים בין גואלפים וגיבלינים. ההתמודדות התקיימה בין גילדה לגילדה, בין הרבעים (rione) השונים בעיר ובין משפחות נכבדי העיר.

התפתחויות במאה ה-13 וה-14[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-13 התקיימה יריבות בין הקיסר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (מבית הוהנשטופן) לבין אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (מבית ולף) אותו הדיח. באופן טבעי נתמך הקיסר פרידריך השני על ידי הגיבלינים בעוד הגואלפים התייצבו מאחורי אוטו. פרידריך השני היה גם יריב מר של האפיפיור על רקע עקרוני בניסיון להשלטת השררה של הרשות החילונית על הכנסייה. בשל כך נוּ‏דה פרידריך מהכנסייה והגואלפים, מתנגדיו, הפכו באופן מובהק למפלגה פרו-דתית שבאופן עקרוני מעמידה את שלטון הרשות האפיפיורית מעל לזו הקיסרית.

החל מ-1268, לאחר שבית הוהנשטופן הודח מראשות הקיסרות (על ידי שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה), הפכו המפלגות לנושא מחלוקת בין פלחי אוכלוסייה בתוך הערים ובניהן על רקע נאמנות מסורתית לאחד הצדדים ועם פחות מחויבות אידאולוגית או נאמנות לרעיון קיסרי או אפיפיורי.

פירנצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיא של פיתוח יריבות הגיעו המפלגות בפירנצה במחצית השנייה של המאה ה-13. הגואלפים באו בעיקר משורות הסוחרים הבורגנים, בעוד הגיבלינים באו משורות האצולה בעלת האדמות. השלטון בעיר התחלף בין תומכי שתי המפלגות וההתמודדות בניהן השפיעה על אופנת הלבוש של תומכי המפלגות שאימצו כל אחת סממנים נפרדים בלבוש ובתסרוקת.

ב-1289 הובסו הגיבלינים כמעט בכל שטחי איטליה. בפירנצה התפצלו הגואלפים לאחר זמן קצר. ב-1300 כבר התמודדו גואלפים "שחורים" מול גואלפים "לבנים", כאשר ה"שחורים" תומכים באפיפיור בוניפקיוס השמיני בעוד ה"לבנים" מתנגדים לכל השפעה שלו על העיר. בין תומכי ה"לבנים" היה גם דנטה, אשר הוגלה מן העיר ב-1302 עת עלו ה"שחורים" לשלטון בפירנצה.

העימותים האלימים בין הגואלפים לבין עצמם ובינם לבין שרידי הגיבלינים גרמו לכך שבשנת 1334 הוציא האפיפיור בנדיקטוס השנים עשר אדיקט (צו) האוסר שימוש בשמות המפלגות וכל עימות בניהן, באיום של נידוי מהכנסייה לעושים כן, דבר שהביא לסיום את המתיחות בין המפלגות בערי איטליה.

התפלגות ערי איטליה בין המפלגות בתקופה זו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערים גיבליניות ערים גואלפיות ערים בהן התחלפה ההגמוניה
ארצו בולוניה ברגמו
קרמונה ברשה פרארה
מודנה גנואה פירנצה
פיזה אורבייטו לוקה
פיסטויה מנטובה מילאנו
סיינה פרוג'ה פארמה
ספולטו לודי פיאצ'נצה
טודי טרוויזו
ורונה
ויצ'נצה

בשנים שלאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1447 נוסדה במילאנו הרפובליקה האמברוזית שהורכבה ממפלגות שנקראו באופן מסורתי גיבלינים וגואלפים. השליטה הייתה בידי הגיבלינים אך לאחר מספר שנים התחוללה התקוממות של הגואלפים במסגרתה נטבחו גיבלינים רבים. הדבר גרם לציבור לפנות כנגד הגואלפים ולבחור שנית בגיבלינים, אך לא לאורך זמן, כאשר הגואלפים חזרו לשלטון הם הגלו את הגיבלינים מהעיר. בשנת 1450 כבש פרנצ'סקו ספורצה את מילאנו והחזיר את הגיבלינים הגולים.

המפלגות פעלו במילאנו במשך עוד כ-80 שנה, תוך שכל אחת מהווה גורם תומך בתוך איטליה לקיסר או למתנגדו בתקופה הסוערת של מאבקי הירושה. בשנת 1529 השיג הקיסר קרל החמישי עליונות ששמה קץ למאבקי השליטה על כס הקיסרות והיריבויות המפלגתיות גוועו.

בהרלדיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובץ:Pisa-Stemma.png
סמל פיזה הגיבלינית - צלב לבן על שדה אדום

התמיכה המשפחתית במפלגות באה לידי ביטוי בהרלדיקה (תורת שלטי האצולה).

בשלטי האצולה של משפחות גיבליניות שולב סמל האימפריה הרומית הקדושה: צלב לבן על שדה אדום. הגואלפים אימצו סמל הפוך: צלב אדום על שדה לבן. אפיונים אלה מופיעים בסמלי ערים באיטליה עד היום ומהווים עדות לעברן.

סמלים נוספים לשיוך משפחתי לאחת משתי המפלגות הם "capo d'Angio": פלר דה ליס צהוב על רקע כחול לתומכי המפלגה הגואלפית. ו-"capo dell'impero": נשר אימפריאלי גרמני שחור על רקע מוזהב לתומכי המפלגה הגיבלינית‏[1].

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בקומדיה האלוהית מזכיר דנטה בין המתענים בתופת את פיליפו ארג'נטי, שהיה מראשי הגואלפים ה"שחורים". ייתכן שהוא אף החרים את רכושו של דנטה בשעת גלותו‏[2].
  • ניקולו מקיאוולי מתאר את היריבות המפלגתית בפירנצה בחיבורו "ההיסטוריה של פירנצה"
  • לפי ניתוח המחזה רומאו ויוליה של שייקספיר שואבת יצירה זו מהמקור ההיסטורי של היריבות בין הגואלפים והגיבלינים‏[3].
  • המשורר עזרא פאונד כתב על הגיבלינים והגואלפים. הוא מקשר את הגואלפים תומכי האפיפיור לשחיתות ואת הגיבלינים האימפריאלים הוא מקשר לחוק וסדר, בהקשר פשיסטי.
  • גם הסופר קרלו לוי משווה את הגיבלינים לאימפריה הגרמנית-איטלקית הפשיסטית ואת הגואלפים לשוחרי החירות והעצמאות המדינית. בניגוד לפאונד אהדתו היא גואלפית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ The Complete Book of Heraldry by Stephen Slater (ISBN 1843096986), page 201.
  2. ^ דנטה - הקומדיה האלוהית, התופת, תרגום ומבואות מאת אריה סתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007, עמוד 107
  3. ^ ראו למשל Romeo and Juliet מאת William Shakespeare,James N. Loehlin‏ עמוד 42