גוטהולד אפרים לסינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גוטהולד אפרים לסינג, בדיוקן מאת אנטון גרף

גוטהולד אפרים לסינג (בגרמנית: Gotthold Ephraim Lessing) ‏(22 בינואר 1729 - 15 בפברואר 1781) הוא החשוב במחזאי תקופת הנאורות הגרמנים. מחזותיו וכתביו התאורטיים השפיעו רבות על הספרות הגרמנית.

תוכן עניינים

1 חייו
2 השפעתו
3 עבודותיו החשובות
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייו

לסינג נולד בקמנץ (Kamenz) שבסקסוניה וגדל כבנו של כומר ומחבר כתבים תאולוגיים. לאחר שלמד בבתי הספר ביישובו ובמייסן (Meißen), למד בלייפציג תאולוגיה ורפואה בשנים 1746 - 1748. בשנים 1748 - 1760 התגורר בלייפציג ובברלין ועבד כעורך ומבקר, בעיקר בעיתונות. ב-1752 קיבל בוויטנברג את תואר המגיסטר.

בשנים 1760 - 1765 הועסק בברסלאו כמזכירו של גנרל. ב-1765 שב לברלין, וב-1767 עבר להמבורג למשרת מחזאי ויועץ ב-Deutsche Nationaltheater. שם הכיר את אשתו לימים, אווה קניג. בשנים שלאחר 1770 הועסק כספרן בספריית הדוכס אוגוסט (Herzog-August-Bibliothek) בעיירה וולפנביטל (Wolfenbüttel). ב-1776 נישא לאווה קניג שהתאלמנה בינתיים. היא מתה לאחר לידת בנם ב-1778, והבן גם הוא לא האריך ימים.

לסינג נפטר בבראונשווייג ב-15 בפברואר 1781.

[עריכה] השפעתו

לסינג היה מחזאי, משורר, סופר ומבקר רב פנים. כנציג מוביל של הנאורות הגרמנית לקח חלק פעיל בעיצוב התפיסה העצמית החדשה של הבורגנות. כתביו התאורטיים והביקורתיים מצטיינים בסגנון בדחני-אירוני ובפולמיקה שנונה. השימוש באמצעי הסגנוני של דיאלוג שירת את מטרתו, להציג נושא מזוויות שונות ולחפש אמת גם בטיעוני מתנגדיו. האמת לא הייתה בעיניו דבר מוחלט וקבוע, וחקר האמת רק תהליך מתמיד של התקרבות.

לסינג החל להתעניין בתיאטרון בצעירותו. בכתביו התאורטיים והביקורתיים בנושא זה, כמו גם במחזות פרי עטו, ניסה לתרום את חלקו ליצירת תיאטרון בורגני חדש בגרמניה. הוא פנה נגד תורת הספרות השלטת של גוטשד ותלמידיו. במיוחד ביקר את החיקוי הפשטני של הסגנון הצרפתי בתיאטרון, והטיף לחזרה לעקרונות הקלאסיים של אריסטו, כמו גם להישענות על כתביו של שייקספיר. לסינג הוא שהתחיל בתהליך קבלתו של שקספיר בגרמניה. הוא שיתף פעולה בעבודתו עם מספר רב של קבוצות תיאטרון.

בהמבורג ניסה להקים תיאטרון לאומי גרמני. מחזותיו הם היום אבטיפוס לסגנון הדרמה הגרמני-בורגני. "מיס שרה סמפסון" ו"אמיליה גלוטי" (שממלא תפקיד חשוב בספרו של גתה, ייסורי ורתר הצעיר) נחשבים למחזות הראשונים בסגנון ה"טרגדיה הבורגנית", בעוד ש"מינה פון ברנהלם" נחשב לאב-טיפוס של הקומדיה הגרמנית הקלאסית. מחזהו "נתן החכם" הוא דוגמה ראשונה לדרמה אידאולוגית המציגה השקפת עולם. כתביו התאורטיים "לאוקון" ו"המחזאות ההמבורגית" הציבו רף חדש בדיון ביסודות האסתטיקה ותורת הספרות.

בכתביו הדתיים-פילוסופיים הגן לסינג על חופש המחשבה של הנוצרי המאמין. הוא יצא נגד האמונה בהתגלות ונגד ההיצמדות של הגישה השמרנית השלטת לכתבי הקודש כלשונם. תחת זאת תמך, ברוח הנאורות, ב"נצרות שכלתנית", המכוונת עצמה לפי רוח הדת. הוא האמין כי השכלתנות האנושית יכולה להתפתח באמצעות ביקורת הדדית ועימות גם ללא עזרתה של התגלות אלוהית. כדי לעורר דיון פומבי ב"היצמדות לכתבי הקודש" פרסם בשנים 1774 - 1778 שבעה "פרגמנטים מאת אלמוני", שהובילו לפולמוס של ממש. יריבו העיקרי בפולמוס זה היה הכומר ההמבורגי יוהן מלכיאור גצה (Goeze).

נוסף על כך יצא לסינג בהזדמנויות רבות חוצץ נגד דעת הממסד הדתי, בקוראו לסובלנות לדתות אחרות. עמדה זו הביע גם במחזהו "נתן החכם", לאחר שנאסר עליו לפרסם כתבים תאורטיים נוספים. מחזה זה, שגיבורו הראשי יהודי, מטיף לסובלנות בין-דתית. כהשראה לדמות הגיבור שימש ללסינג חברו הטוב, הפילוסוף היהודי, איש תנועת ההשכלה משה מנדלסון. במאמרו "חינוכה של האנושות" הביא סיכום של השקפת עולמו.

רעיון החופש (בתיאטרון - החופש מהסגנון הצרפתי השליט, בדת - החופש מהדוגמה של הכנסייה) עובר כחוט השני לאורך חייו. לסינג קרא גם לשחרור הבורגנות מכפיפותה לאצולה. ביצירתו כסופר חתר תמיד לעצמאות מוחלטת, אף שאידאל זה התנפץ פעמים רבות אל מול המציאות הכלכלית של ימיו. כך נכשל ניסיונו להקים בהמבורג הוצאה לאור המנוהלת בידי היוצרים עצמם.