גולית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דויד וגולית . ציור מעשה ידי טיציאן . מהשנים 1544- 1542.

גָּלְיָת , דמות מקראית, גיבור פלישתי מגת, לחם בישראל בימיו של המלך שאול. שמו ותיאורו מופיעים לראשונה בספר שמואל א', י"ז, ד'.

שמו ומוצאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט לפסוק ד' בו גָּלְיָת נקרא בשמו, נזכר גָּלְיָת בפרק י"ז רק בהתייחסות למוצאו: הַפְּלִשְׁתִּי. מוצאו של גָּלְיָת הוא מהעיר הפלישתית גת. הכינוי הפלישתי מרמז על נקודת מבטם של בני ישראל.‏[1] ייתכן כי שמו של גָּלְיָת הוא מהשורש ג-ל-ה.‏[2] ואילו משה גרסיאל מצביע על מיצלול בצימוד השמות ' גָּלְיָת שמו מגת ' , צימוד זה לשיטתו, יוצר חרוז פנימי.‏[3]

תיאור דמותו במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתיאור קומתו ולבושו של גָּלְיָת מוקדשים שלושה פסוקים: "וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. ה וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל-רֹאשׁוֹ, וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ; וּמִשְׁקַל, הַשִּׁרְיוֹן--חֲמֵשֶׁת-אֲלָפִים שְׁקָלִים, נְחֹשֶׁת. ו וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת, עַל-רַגְלָיו; וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת, בֵּין כְּתֵפָיו. ז וחץ (וְעֵץ) חֲנִיתוֹ, כִּמְנוֹר אֹרְגִים, וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ, שֵׁשׁ-מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל; וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה, הֹלֵךְ לְפָנָיו. שמואל א', י"ז, ד'-ז'." הציוד הצבאי אותו נושא גָּלְיָת מתאים להתמודדות הנעשית פנים אל פנים. תיאורו של גָּלְיָת בהמשך כענק הבז לדוד בא להסביר את עונשו של גָּלְיָת כי "כִּי חֵרֵף, מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים שמואל א" (יז).‏[4] יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים כותב כי גובהו של גָּלְיָת הוא ארבע אמות וזרת. בן מתיתיהו מוסיף על התאור במקרא כי רבים היו נושאים את כליו וכידונו היה כבד מלשאת אותו ביד ימין.‏[5] הציוד אשר ברשות גָּלְיָת דומה לתיאור הציוד אשר נמצא בידי גיבורי האיליאדה להומרוס, אשר מוצאם מאיי יוון כמו זה של גָּלְיָת.‏[6]


גָּלְיָת על פי היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד וגוליית. הקפלה הסיסטינית, ציור מעשה ידי מיכלאנג'לו

התלמוד מזהה את אמו של גָּלְיָת עם ערפה המואבית, שלשיטתם היא הרפה,‏[7] הנזכר במקרא כדמות (מינה איננו מפורש במקרא) וכאימם של שלושת הענקים המוזכרים במקרא (ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק ט"ז). שני שמות אלה, ערפה והרפה, נדרשים בתלמוד על דרך גנאי. על בניה הענקים של ערפה-הרפה נאמר שם: "בשכר ארבע דמעות, שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים". עוד נאמר שם: "אמר הקב"ה: יבואו בני הנשוקה (ערפה) וייפלו ביד בני הדבוקה (רות)". הדברים רומזים לדוד המלך, מצאצאי רות, שהרג את גָּלְיָת. המסורת המזהה את ערפה עם הרפה באה לידי ביטוי גם במדרש רות זוטא, המזהה את גָּלְיָת הפלישתי כבנה של ערפה. על פי המקרא, גָּלְיָת הוא מצאצאי הרפה‏[8] יאיר זקוביץ מציין כי המסורת אשר מזהה את ערפה עם הרפה מתעלמת מהעובדה, שערפה היא מואביה ואילו בני הרפה הם פלשתים. לשיטתו הזיהוי נובע מהיות בני הרפה המכונים אף הם 'רפאים' (ספר דברים, פרק ב', פסוק כ') והם תושבי עבר הירדן.‏[9]

גָּלְיָת על פי האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של גָּלְיָת מופיע בקוראן בסורה 2, סורת אל-בקרה, סורת הפרה, 251-249. מעבר לכתוב בסורה זו, הכתוב בקוראן אינו מרחיב דבר. מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי אשר כתב בסביבות המאה ה-11, אשר אודותיו ידוע מעט מאד, מרחיב מעט על מידת גובהו של גָּלְיָת בספרו סיפורי הנביאים.‏[10] מידת גובהו על פי אלכאסאאי היא שמונה עשרה אמה. בספרו של אלכסאאי, גָּלְיָת מגיע לשדה הקרב כאשר הוא רכוב על פיל. לפי אלכאסאאי הדו-שיח המתנהל בין דוד לְגָלְיָת שזור דברי זיזול כלפי דוד. בסיפור זה נוטל דוד שלוש אבנים ובעזרתן הוא מביס את גָּלְיָת ובשתיים האחרות את צבאו של גָּלְיָת.‏[11]

גָּלְיָת ואלחנן בן יערי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור המופיע בשמואל א', י"ז, נ', דוד הורג את גָּלְיָת בעמק האלה ובסיפור המופיע בשמואל ב', כ"א, י"ט, הוכה גָּלְיָת על ידי אלחנן בן יערי. הדמיון בין שני הסיפורים אינו רק בזהות המפסיד אלא גם במקום מוצאו העיר גת. בשני המקורות נערך קרב ביניים בין שני יחידים.‏[12] בשני הסיפורים מושוות חניתו של גָּלְיָת ל"מנור אורגים". השוני בין שני הסיפורים הוא, שדוד הכה את הפלישתי בעמק האלה ואילו הסיפור על אלחנן בן יערי מורה על מקום אחר בשם גוֹב.‏[13] בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה' מובא הסיפור בשינוי פרטים: וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הרג את אחיו של גָּלְיָת, ששמו "לַחְמִי". יהודה קיל בפירוש דעת מקרא משער כי הגיבור, שהרג אלחנן קרוי גָּלְיָת על שם הגיבור שהרג דוד, או ש"גָּלְיָת" הוא כינוי לכל גיבור פלישתי.

דוד וגוליית ציור מעשה ידי רובנס

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחבר המקראי מדווח כי: " וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד" והלה הורג את גָּלְיָת, כאשר הוא משתמש בעזרת קלע ואבן. מהסיפור בשמואל א', י"ז עולה כי האבן טבעה במצחו של גָּלְיָת ודוד נותן לו את מכת המוות בחרבו. ישנם קווים מקבילים בתיאור נפילתו ומותו של גָּלְיָת לבין נפילתו של האל דגון.‏[14] גָּלְיָת כמו דגון יכול להשתמש באלוהיו בקללות נגד האויב אך לא להינצל בידיו. כמו גָּלְיָת גם על דגון מסופר כי הוא שוכב על הארץ וראשו כרות. לאחר הקרב חרבו של גָּלְיָת הובאה לעיר הכהנים נוב. החרב ניתנה לדוד בחזרה על ידי אחימלך בן אחיטוב בעת שברח מפני שאול.

יצוג דמותו בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת כוורת שרה את השיר גוליית, אשר מתאר באופן היתולי את דמותו של גָּלְיָת, את יחס עם ישראל אליו ואת הקרב. אחד השירים הראשונים שהקליט הזמר שלמה ארצי הוא השיר גוליית, אותו הלחין למילותיו של אהוד מנור. הלהקה המארס וולטה (The Mars Volta) הוציאה בשנת 2008 את האלבום "התוהו ובוהו בגָלְיָת" ("The Bedlam in Goliath"). אלבום המתאר את באופנים שונים.

ידוע פסלו של האמן אנדריאה דל ורוקיו שנקרא דוד. הפסל מציג את המלך דוד בצעירותו, עומד בתנוחת ניצחון מעל ראשו הכרות של גָּלְיָת. הפסל מוצג המוזיאון הלאומי ברגלו, בפירנצה, איטליה. העתק של הפסל, מוצג במוזיאון מגדל דוד. שני פסלים סביבתיים של האמן אביגדור ניצן, הוצגו בתערוכת פסלי חוצות בכפר סבא. אחד הפסלים מתאר את דוד הנער אשר הרג את גָּלְיָת הענק. דמותו של גָּלְיָת הענק צבוע בכחול שרועה על הקרקע במרחק מדוד. בציורים רבים מודגש גודלו של גָּלְיָת בניגוד לדוד גם כאשר הוא שרוע על האדמה, כמו בציוריהם של רובנס וטיציאן. ציורים אחרים מדגישים את גובהו וגודלו ומתארים את קרב הביניים כמו באיור של נחום גוטמן משנת 1938. ברבים מן הציורים שצוירו על ידי אמנים מפורסמים כמו גוסטב דורה, ראשו של גָּלְיָת כרות. אחד הציורים הידועים הוא דוד עם ראשו של גוליית של האמן האיטלקי קאראווג'ו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמעון בר-אפרת, מקרא לישראל: שמואל א', ירושלים, מאגנס, 1996, ע"מ 223.
  2. ^ משה צבי סגל, ספרי שמואל, ירושלים, קריית ספר, 1987, ע"מ קל"ז.
  3. ^ משה גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רמת גן, רביבים, 1987, ע"מ 61.
  4. ^ יאיר זקוביץ, דוד - מרועה למשיח , ירושלים, יד יצחק בן צבי, 1995, ע"מ 99.
  5. ^ יוסף בן מתיתיהו, קדמוניות היהודים, ירושלים, מוסד ביאליק, 20002, ע"מ 199.
  6. ^ הומרוס, איליאדה, תרגום: שאול טשרניחובסקי, שיר שלישי, תל אביב, עם עובד, 1987, ע"מ 74-57.
  7. ^ בבלי1
  8. ^ "גָּלְיָת הַגִּתִּי... אֶת-אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת" ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט, ספר שמואל ב', פרק כ"ב.
  9. ^ יאיר זקוביץ, צבת בצבת עשויה, תל אביב: עם עובד, 2009, ע"מ 181.
  10. ^ גרסאות אלו של סיפורי דמויות מהמסורת היהודית והנוצרית היו נפוצות במאה ה-11.
  11. ^ מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי, סיפורי הנביאים, תרגמה מערבית: אביבה שוסמן, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2013, ע"מ 330.
  12. ^ על שיטת לחימה זו של קרב ביניים אשר מטרתה למנוע שפיכות דמים מיותרת, ראו: יגאל ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים, רמת גן, החברה הבינלאומית להוצאה לאור בע"מ 1963, ע"מ 235-234.
  13. ^ על זיהוי המקום גוב ראו: אברהם מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 1983, ע"מ 219.
  14. ^ שמואל א, ה