גו-מיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גו-מיוצרפתית: Gault-Millau) הוא מדריך מסעדות צרפתי, היחיד המתחרה ביוקרתו בצרפת במדריך מישלן.

דברי ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גו-מיו נהגה על ידי שני עיתונאים צרפתים שחלקו ביניהם אהבה לאוכל משובח: הנרי גו (Henri Gault) וכריסטיאן מיו (Christian Millau), שבשנות השישים עבדו יחדיו בעיתון היומי Paris-Presse l'Intrasigeant.

גו ומיו ייסדו בשנת 1969 מגזין גסטרונומי חודשי שנשא את שמם ומדריך שנתי תחת אותו שם. המגזין וגם המדריך הצליחו מאוד. בעוד שמדריך מישלן היה כתוב בקצרה ובצורת סמלים מועטים היו לגו-מיו שתי תכונות שנעדרו ממדריך מישלן: מידע פרטני הכתוב בצורה מעניינת וחוש הומור (בשנת 2004 מישלן הרחיבו מעט את הטקסט במדריכים). הדבר הפך אותם לפופולריים במיוחד בעיקר בקרבו של קהל צעיר יותר ופחות מסורתי של קוראים. בניגוד למישלן שבדק את המסעדות באופן אנונימי, כשכריסטיאן מיו היה בא לבקר מסעדה הוא הודיע מראש על בואו.

הישגם הגדול של הנרי גו וכריסטיאן מיו היה המצאת המושג נובל קוויזין. כיום הוא שייך להיסטוריה, אך בשנות השבעים והשמונים שינה את פני המטבח הצרפתי תחילה ואחר כך את פני המטבח העולמי. לפתע כולם רצו לעשות "בישול חדש" והדבר הוביל למטבח קליל ויצירתי בידיהם של המוכשרים שבאומני המטבח, ולמטבח חסר רסן, דל טעמים ומשולל היגיון בידיהם של הפחותים שבהם, והקהל נהר לטעום את המגמות החדשות בבישול. אחר התפתח הנובל קוויזין למטבח מודרני ואז לפיוז'ן.

במשך חמש עשרה שנה שלטו הנרי גו וכריסטיאן מיו כמתווי אופנת האוכל העילי העכשווי, אולם בשנת 1983 מכרו את המדריך לשבועון Le Point ומאז עד היום עבר כשבע ידיים. הוא עדיין איכותי, אך הרבה פחות רלוונטי ומשפיע בחלוף השנים, יוקרתו פחתה, אך הוא שני רק למישלן.

גו-מיו בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדריך גו-מיו מתפרסם במדינות רבות, ולו גם ספר יינות שנתי ומדריכים ייעודיים לערים בעולם כמו פריז או לנושאים כמו מסעדות זולות. המדריך יצא לאור גם בעברית, כסוקר ומדרג את מסעדות ישראל, בעריכתו של הסופר והמתרגם אביטל ענבר. המדריך התפרסם שבע שנים ברציפות בין 1996 ל-2003 ובצוותו היו כעשרים מבקרי מסעדות שזהותם נשמרה בסוד. עקב המיתון והאינתיפאדה השנייה הוחלט להקפיא את פעילותו.

ציוני גו-מיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדריך גו-מיו מעניק ניקוד כמו בתי הספר בצרפת. ציוניו נעים מ-10/20 ועד 19/20 ומ-1 עד 4 מצנפות. רוב הניקוד מוקדש לטיב האוכל ויתרו לשירות, לאווירה ולעיצוב המקום.

גו-מיו נוהג להעניק ניקוד לפוטנציאל. דרכו היא לתת ניקוד לשף מבטיח בתחילת דרכו ולשללו אם לא עמד בציפיות (גו-מיו ממשיך להעניק למסעדה את הניקוד הגבוה אם מטבחה ממשיך לגלם אוכל יצירתי ומצוין, למשל אצל מישל בראס). לעומת זאת מדריך מישלן נותן כוכב רק לאחר שהמסעדה הוכיחה עצמה בעקביות לאחר דרך חתחתים וזוכה להכרה, ושולל כוכב זמן רב לאחר ירידתה מגדולתה. הבדל נוסף ביניהם הוא בכך שגו-מיו מעניק ניקוד בעיקר לאוכל ואילו מישלן משקלל בצד טיב האוכל שירות ופאר של מלכים. שני המדריכים עם זאת הם הבודדים שאינם מקבלים פרסומות, משלמים עבור הארוחה במלואה ומוכרים כהגונים ומקצועיים.

שפי המאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1989, לרגל עשרים שנה להיווסדו, העניק גו-מיו לשלושה שפים את התואר "השפים של המאה": ז'ואל רובישון, פרדי ז'ירארדה, ופול בוקיז.

ביקורת על הגו-מיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבדותו של ברנאר לואזו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 התאבד השף ברנאר לואזו, לאחר שגו-מיו הוריד את ציונה של מסעדתו, לה קוט ד'אור בסוליו שבבורגונדי, מתשע עשרה לשבע עשרה נקודות (בטענה שלואזו מציג מטבח קלאסי במיטבו אך אינו מתחדש) וכן בעקבות ביקורת שלילית ממבקר המסעדות של העיתון לה פיגארו, פרנסואה סימון והשמועה שהמישלן יוריד את ציונו משלושה לשני כוכבים. האצבע המאשימה הופנתה כלפי מדריכי המסעדות, המחליטים לשבט או לחסד אם להעלות או להוריד מפעל חיים של שף. [1] ברנאר לואזו נתגלה וטופח על ידי הנרי גו עוד כשהיה שף בלתי ידוע בן שלושים וארבע ב-1985 הוזנק לצמרת עם הציון המקסימלי דאז 19.5 נקודות (בינתיים גו-מיו ביטל את הציון 19.5 במדריך והשימו על 19) כחלק מקומץ שפים בצרפת; העובדה שהמדריך הוריד את ציונו לשבע עשרה נקודות בקבוצה של מאה שפים ובמקביל העלה את ציונו של מארק ורה (שהיה טבח אלמוני ב-1985 לעשרים נקודות, היוותה מכה קשה לאגו של לואזו. [2] לאחר מותו שינתה המסעדה את שמה ל"לה רלה ברנאר לואזו" והיא ממשיכה לשמור על שלושה כוכבים במישלן ושבע עשרה נקודות בגו-מיו. השף הוא פטריק ברטון, שהיה הסגן של לואזו והמנהלת היא דומיניק לואזו, אלמנתו.

מארק וירה מקבל את הציון המקסימלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2003 נתן מדריך הגו-מיו לראשונה בתולדותיו את הציון המושלם 20/20 לשף מארק ורה (Marc Veyrat) עבור כל אחת משתי מסעדותיו: La Ferme de Mon Pere ששוכנת במג'ב ולמסעדתו La Maison de Marc Verat שנמצאת בVeyrier du Lac באנסי, שאף מחזיקות כל אחת מהן שלושה כוכבים במדריך מישלן. ארוחה טעימות בת חמש עשרה מנות במסעדות אלה עלתה בראשית שנות האלפיים 295 אירו וארוחת טעימות בת שמונה עשרה מנות עלתה 385 אירו לאדם בודד, כל זאת ללא יין, הארוחה היקרה בצרפת דאז (מקומות היה צריך להזמין חודשיים עד ארבעה חודשים מראש). מרק וירה שומר עד היום על ציון זה. על צעד זה נמתחה ביקורת חריפה מצד רבים מהמבקרים, הם אומנם לא חולקים על גאוניותו וגדולתו של וירה, אולם מערערים על היותו השף הטוב ביותר, העולה על עמיתיו, זאת בשעה שבימים עברו הגו-מיו לא העניק ציון עשרים אפילו לגדולים שבגדולים כמו אלן שאפל, ז'ואל רובישון ופרדי ז'ירארדה[3].

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביטל ענבר, התענוגות של צרפת. תל אביב: אריה ניר מודן, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michael Steinberger, Au Revoir to All That: The Rise and Fall of French Cuisine, Bloomsbury Publishing PLC, 2010; pp. 69-70.
  2. ^ Rudolph Chelminski, The Perfectionist: Life and Death in Haute Cuisine. New York: Gotham Books Penguin Group, 2005.
    pp. 322-323
  3. ^ Rudolph Chelminski, The Perfectionist: Life and Death in Haute Cuisine. New York: Gotham Books Penguin Group, 2005.
    pp. 322-323