גזירות השמד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גזירות אנטיוכוס, הידועות גם כגזירות השמד, היו גזירות דת שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס. גזירות אלו היו אירוע יוצא דופן בהיסטוריה של הדתות במערב, עד אז, והיוו את המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. במובן עמוק יותר, הייתה זו ההתנגשות הראשונה בהיסטוריה בין דת מונותיאיסטית לבין דת של עבודת אלילים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
[עריכה] המצב הפוליטי העולמי
אנטיוכוס הרביעי, שעמד בראש הממלכה הסלאוקית, היה אחד מהמלכים החזקים ביותר במזרח. אנטיוכוס הרביעי המשיך את המהלך שהחל בו אביו - הנסיון להכניע את מצרים, שנשלטה על ידי בית תלמי. אנטיוכוס השלישי נכשל בנסיונו לכבוש את מצרים, והובס על ידי תלמי הרביעי בקרב רפיח (13 ביוני 217 לפנה"ס), ואולם למרות הכישלון בקרב הצליח להשלים את כיבוש ארץ ישראל עד שנת 198 לפנה"ס.
המלחמה הבאה בין הממלכה הסלאוקית לבין הממלכה התלמית החלה בשנת 170 לפנה"ס. אנטיוכוס הרביעי הצליח לכבוש למעשה את כל מצרים, למעט אלכסנדריה, בה התבצרו אחיו ואחותו של המלך. אנטיוכוס הגיע להסכם עם המלך התלמי, תלמי הששי "פילומטור", לפיו תלמי הוא מלך מצרים, ואנטיוכוס הוא המגן על האינטרסים של תלמי. לפי הסכם זה, הפכו אחיו ואחותו של המלך למורדים, ותלמי החל להילחם נגדם. אנטיוכוס חזר לביתו, דרך ארץ ישראל, כמנצח: הוא הגשים, לכאורה, חלום ישן של הממלכה הסלאוקית - לאחד את הממלכות ההלניסיטיות במזרח התיכון לממלכה אדירה אחת; עם ניצחון זה, הגיעה הממלכה הסלאוקית לשיא כוחה.
ואולם, תוך זמן קצר התפוררו הישגיו של אנטיוכוס. תלמי כרת ברית מחדש עם אחיו ואחותו, ומעמדו של אנטיוכוס כ"מגינו" של תלמי התבטל. אנטיוכוס חזר למצרים בשנת 168 לפנה"ס כדי למנוע את השמטותה מידיו, וגם הפעם הצליח לכבוש למעשה את כולה.
ואולם, הפעם מצאה הממלכה הסלאוקית את עצמה מול אויב חדש. רומא, שסיימה בניצחון מכריע את מאבקה בקרתגו, הפנתה את כוחה ואת משאביה לחלקו המזרחי של הים התיכון. הרומאים הביסו את מוקדון, ועתה היו פנויים למנוע מהממלכה הסלאוקית להתחזק יתר על המידה; הרומאים הציבו לאנטיוכוס אולטימטום, ובו דרשו ממנו לוותר מיד על כל כיבושיו במצרים, ולא - ייאלץ להתמודד מול הרומאים (סופרי התקופה מתארים שהאולטימטום הוגש לאנטיוכוס בדרך משפילה ומבזה, ללא הגינונים הרגילים, והוא נדרש להשיב עליו מיד וללא כל אפשרות להתחמק ממנו).
עוצמתה של רומא הייתה מוכרת עוד מימיו של אנטיוכוס השלישי, שהובס בידי רומא בקרב אפמיאה בשנת 188 לפנה"ס ונאלץ לקבל על עצמו תנאים קשים בהסכם השלום. בשל כך, לא הייתה לאנטיוכוס הרביעי ברירה אלא ללכת בדרכי אביו, והוא קיבל את התנאים הרומיים. אנטיוכוס חזר לביתו דרך ארץ ישראל, לאחר שויתר על כל הישגיו במצרים; הוא היה עדיין אחד מהמלכים החזקים ביותר במזרח התיכון, אך הושפל לעיני כל בידי הרומים.
[עריכה] המצב ביהודה
שנת 168 לפנה"ס הייתה גם שנת שיא במאבקים הפנימיים בתוך יהודה, בין שני הכהנים שנאבקו ביניהם על משרת הכהן הגדול: יאסון ומנלאוס. יאסון הדיח את אחיו חוניו השלישי ממשרת הכהונה הגדולה בשנת 175 לפנה"ס; אנטיוכוס אישר את החלפת הכהנים תמורת סכום כסף גדול שהבטיח לו יאסון.
יאסון החל בתהליך שנועד להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית. מהלך זה היה מאפשר ליאסון לשלוט, ככהן גדול, על כל יהודה, הכפופה לפוליס זו, ועל בית המקדש עצמו, על האוצרות האדירים שנצברו בו עם השנים. אנטיוכוס הרוויח ממהלך זה כסף רב (שלו היה זקוק מאד, כדי לשלם לרומא את הפיצויים הכבדים שהתחייב להם), שליטה ביהודה (במקום חוניו, שנטה כנראה לטובת בית תלמי), והפצת התרבות ההלניסטית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הודח כהן גדול בעת כהונתו, אם כי מחליפו היה גם הוא ממשפחת הכהנים הגדולים. היה זה תקדים מסוכן; הפיכת הכהונה הגדולה למשרה המועברת תמורת כסף הייתה תקדים מסוכן נוסף; תקדים מסוכן שלישי היה מתן דריסת רגל לשלטון הזר במינויים הפנימיים היהודיים.
יאסון ייסד בירושלים גימנסיון ואפביון (מוסד ההמשך של הגימנסיון) - מוסדות שאפיינו ערים הלניסטיות, ושבהם התחנכה האליטה בדרך הלניסטית, על חשבון הדרך היהודית. ספר מקבים ב' מתאר כיצד הכהנים היו עוזבים את עבודת בית המקדש כדי להשתף בתחרויות בגימנסיון.
יאסון ביקש לרשום את תושבי ירושלים כאנטיוכים, ולאפיין את ירושלים כ"אנטיוכיה שבירושלים". חוקי האבות, החוקה שנהגה עד אז בירושלים, שהייתה מבוססת על חוקי התורה ואושרה על ידי השלטונות, בוטלה, ובמקומה הוכנסה חוקה הלניסטית חדשה. הפעילות בבית המקדש המשיכה כסדרה, אך לצידו התנהל פולחן אלילי בגימנסיון ובאפביון. תושבי ירושלים נרשמו כאנטיוכים, כאמור, ומסתבר שמי שזכה בתואר זה השתלב בפעילות ההלניסטית כתנאי לכך; הדבר יצר הבדלי מעמדות ברורים בין אותם תושבים לבין תושבים מחוץ לירושלים.
יאסון היה הכהן הגדול בשנים 174 לפנה"ס עד 171 לפנה"ס. באותה שנה שלח יאסון אל אנטיוכוס את מנלאוס, אחד מן הכהנים המיוחסים שהיה כנראה מקורב ליאסון. מנלאוס הציע למלך סכום כסף גדול בהרבה מזה שהבטיח יאסון, תמורת מינויו לכהן גדול; אנטיוכוס קיבל את ההצעה, גם בשל סכום הכסף הגדול וגם בשל העובדה שמנלאוס היה מתייוון קיצוני עוד יותר מיאסון. יאסון ניסה להפוך את ירושלים לפוליס, אך בעיקר בשל רצון להפיק מכך תועלת אישית; למנלאוס היו שאיפות קיצוניות יותר. תקדים מסוכן נוסף נקבע: נתמנה כהן גדול שלא ממשפחת הכהנים הגדולים.
יאסון אמנם התמנה לתפקידו תמורת בצע כסף, אך מסתבר שזכה לאהדה מסוימת, שכן מנלאוס נזקק לסיוע צבאי כדי לתפוס את השלטון. יאסון נמלט למדבר, ומנלאוס השתלט על העיר. ואולם, בתוך זמן קצר הסתבר למנלאוס שהוא אינו עומד בהתחייבויות הכספיות שלו לאנטיוכוס; הוא יצא לאנטיוכיה כדי לעמוד בפני המלך. כדי שיוכל לעמוד בהתחייבויותיו, לקח עמו כמה מכלי המקדש ומכר אותם בצור. חוניו השלישי, הכהן הגדול שהודח בידי יאסון והסתתר עד אז באנטיוכיה, חשף את המעשה והעביר את המידע לירושלים; גילוי המעשה הביא לסערת רוחות גדולה מאוד בעיר. (המעשה עלה לחוניו בחייו; מנלאוס הביא להוצאתו להורג בידי אנדרוניקוס, שמילא את מקומו של אנטיוכוס ששהה באותה עת בחזית המלחמה באסיה הקטנה).
מנלאוס השאיר בירושלים את אחיו, ליסימכוס; זה המשיך את שוד המקדש, כדי לסייע לאחיו בהתחייבותיו הכספיות. הדבר גרם להמשך הסערה הציבורית, ולהתנגשות בין תומכי מנלאוס למתנגדיו. בהתנגשויות נהרג ליסימכוס. המלך זימן אליו נציגים של מתנגדי מנלאוס ואת מנלאוס עצמו כדי לברר את התקרית. מנלאוס שיחד את אחד הפקידים הבכירים בחצרו של אנטיוכוס, וזה שכנע את המלך לתמוך במנלאוס. מתנגדיו של מנלאוס הוצאו להורג, ומנלאוס הוסיף להיות בן בריתו של אנטיוכוס.
[עריכה] התנגשויות בין אנטיוכוס ותומכיו ליהודים
ההתנגשות הראשונה אירעה, כאמור, כאשר מתנגדי מנלאוס התנגשו עם אחיו, ליסימכוס, בעת שניסה לשדוד את המקדש, בשנת 170 לפנה"ס. עם שובו של אנטיוכוס ממסעו הראשון למצרים, בשנת 169 לפני הספירה, הוא פשט על בית המקדש ושדד את הכלים שבו. התנהגות זו לא הייתה מקובלת בעולם העתיק, אך לא יוצאת דופן אצל אנטיוכוס עצמו, ששדד גם מקדשים במצרים. מכל מקום, שוד זה התקבל בסערה גדולה אצל היהודים, גם בין אותם שתמכו בהתקרבות לתרבות ההלניסטית; מנלאוס ואנשיו, בעלי בריתו של אנטיוכוס, נותרו מבודדים עוד יותר ממה שהיו בעבר. לאחר השפלתו של אנטיוכוס במסע השני למצרים, פשטה בארץ ישראל שמועה שאנטיוכוס נהרג בקרב. יסון ניצל את המצב, ובראש כוח צבאי תקף את ירושלים ודחק את אנשי מנלאוס מכל העיר אל המצודה שבהר הבית.
לרוע המזל, השמועה לא הייתה נכונה. אנטיוכוס היה חי וקיים, מריר ומושפל, ועימו צבא שלם שלא נפגע בקרב. אנטיוכוס פשט על העיר כדי לדכא את המרידה (לא הייתה זו העיר היחידה שמרדה במלך לאחר השפלתו). יסון נמלט מן העיר לפני שהמלך הגיע, וכנראה שהמרד המשיך להתנהל בראשותם של גורמים אחרים; תושבי העיר נטבחו על ידי צבא המלך. זמן קצר לאחר מכן (בסוף שנת 168 לפנה"ס או בתחילת 167 לפנה"ס) נשלח צבא נוסף, בראשותו של אפולוניוס, מושל השומרון (שנהרג מאוחר יותר בקרב בית חורון מול יהודה המכבי). אפולוניוס הפתיע את תושבי ירושלים וטבח בהם. בעיר הוקמה המצודה, החקרא, שבה התבצרו מנלאוס ותומכיו יחד עם חיל מצב סורי ועם מתיישבים יוונייים, שהתערבו במתייוונים הקיצונים. החקרא שלטה למעשה על בית המקדש ועל הנעשה בעיר, והחיילים הסוריים החלו לקיים פולחן עבודה זרה בבית המקדש עצמו. על היהודים הוטלו מסים כבדים, וחלק נכבד מאדמותיהם הוחרם לטובת המתיישבים היווניים. בעקבות הטבח, הגזרות הכלכליות וחילול בית המקדש נטשו רבים מן היהודים את העיר.
[עריכה] הגזירות
השלב הבא בשרשרת צעדי העונשים נגד היהודים היה הגזירות. בתחילת חורף שנת 167 לפנה"ס פרסם אנטיוכוס שורה ארוכה של גזרות, שכוונו נגד הדת היהודית. הגזרות נועדו למנוע את קיום המצוות, ולהכריח את היהודים לעבוד עבודה זרה. ספר מקבים א' מתאר בכלליות כמה מן הגזרות:
- הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש.
- דרישה לחלל שבתות וחגים.
- לטמא את מקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות.
- איסור קיומה של ברית המילה.
- דרישה מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים.
- החלפת חוקי התורה בחוקת המלך ואיום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך.
ספר מקבים ב' מוסיף, שהמלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם זאוס האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס ובימי ההולדת של המלך. כך מתאר מחבר הספר את הגזרות בשיאן:
| קשה היה לכולם וכבד פרץ הרשעה: כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו: והמזבח היה מלא דברים האסורים מן התורה: ואי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל: ויהיו סוחבים אותם אנוסים במרירות ביום הולדת המלך בכל חודש אל אכילת הזבחים ובהיות חג דיוניסוס היו נאנסים להלך בתהלוכת דיוניסוס והם מעוטרים עטרות קיסוס: | ||
(מכבים ב', ו', א' - ח')
ישנם חוקרים הטוענים, כי אין המדובר בפולחן זאוס האולימפי אלא בפולחן בעל הסורי, וכי אין המדובר בדיוניסוס אלא באל מקומי. מכל מקום, מבחינת היהודים לא שינה הדבר; דת מונותאיסטית אינה יכולה לקבל כלל אל אחר.
בתלמודים ובמדרשים מתוארת גזרה קשה במיוחד:
- זכות הלילה הראשון לנציב, שבה כל אישה שהתחתנה הייתה צריכה לבלות את הלילה הראשון איתו[1].
[עריכה] השאלה המחקרית: מדוע הוטלו הגזרות?
גזרות אנטיוכוס הן תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק. השלטון הפוליתאיסטי היה סובלני בדרך כלל ביחסו לאלים ולדתות אחרות. אנטיוכוס ראה עצמו כבעל זיקה אישית לזאוס האולימפי, זיקה שהייתה בבסיסו של הפולחן הסלאוקי, אך לדת האלילית לא היו שאיפות מסיונריות, ולא הייתה כל נטייה לדכא דתות אחרות. המלכים ההלניסטיים לא ביקשו ולא נהגו לכפות את דתם על נתיניהם. ההלניסטים ביקשו לשמר את המתח בינם לבין המקומיים-הברברים הנחותים לדידם, ומתוך כך לא בחרו במגמה של הפצה גורפת של דתם ותרבותם בקרב המקומיים. לאור כל זאת נראות גזרות הדת - שמטרתן המוצהרת הייתה דיכוי הדת היהודית - תמוהות מאד. יחד עם זאת, השלטון הפוליתאיסטי נקט צעדים נגד דתות שונות על רקע מדיני, או על רקע פגיעתם של פולחנים מסוימים בסדר החברתי. כך למשל, נלחמו הרומאים בדרואידים בגאליה, בשל קורבנות האדם שהקריבו ומשום שהיו מוקד שעורר מרידות ברומא.
לאור זאת יש להניח שאנטיוכוס ראה בנאמנות היהודית לדתם את היסוד למרידות נגדו. אנטיוכוס הגיע למסקנה שדתם הייחודית של היהודים היא זו שמניעה את המרידות, ולפיכך החליט לפעול נגדה. המניע לגזירות היה אם כן מדיני-פוליטי, ולא דתי. המקורות ההיסטוריים גם מצביעים על סלידה אישית של אנטיוכוס מהיהודים, סלידה שהתפתחה גם בשל הסכסוכים הרבים עמם. בני דורו של אנטיוכוס ציינו את אישיותו יוצאת הדופן ואת אי-רתיעתו ממעשים בלתי צפויים ובלתי רגילים. קווי אישיות אלו ודאי העצימו את החלטתו של אנטיוכוס ואת דרך הפעולה שנקט.
יש הטוענים כי אנטיוכוס ביקש לגבש את ממלכתו בעזרת תרבות ודת הלניסטית, ובמיוחד בתקופה זו, כאשר התגלו סימני רפיון ואף מרדנות בתוך ממלכתו שאיימה לפורר אותה. הללו מסתמכים על דברי הפתיחה בספר מקבים א' כרקע לגזירות. דעה זו רואה במהלך של הגזירות חלק מאותה שאיפה, ומכאן שאכן יש כאן מהלך על רקע דתי. ואולם, אין כל זכר לניסיון כלשהו לדכא פולחן מסוים בממלכה הסלאוקית; ייתכן ודבריו של ספר מקבים א' נודעו להבליט את ייחודיותה של המרידה היהודית, ופחות לשקף מציאות היסטורית.
ישנן דעות הרואות במחנה המתיוונים הקיצוניים, בראשות מנלאוס את יוזמי רעיון הטלת הגזרות, רעיון שאותו קיבל המלך. אין ספק שמנלאוס הצטרף לגזירות, מכיוון שלא היה לו מה להפסיד; הוא היה שנוא על ידי כל שדרות הציבור, כולל המתייונים המתונים, ותקוותו היחידה הייתה באנטיוכוס. ייתכן שהוא אף יעץ לאנטיוכוס שהגזירות יתקבלו על ידי רוב היהודים, עצה מוטעית לאור המשך המאורעות. ואולם, אין סימוכין במקורות לכך שהיוזמה באה ממנו.
[עריכה] התגובות לגזירות
אין ספק שהיו יהודים רבים שנכנעו לגזירות. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי. זו הייתה הפעם הראשונה בתולדות תרבות המערב שבה הופיעו תופעות רחבות היקף של מרטיריות, שלאחר מכן זכו לכינוי קידוש השם ביהדות. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ולא להיכנע לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות שוליים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שמד |
- ^ בירושלמי נכתב: "בראשונה גזרו שמד ביהודה, שכן מסורת להם מאבותם, שיהודה הרג את עשו דכתיב (בראשית מט) "ידך בעורף אויביך", והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין את בנותיהן, וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה." (ירושלמי, כתובות דף ה, ב' פרק א הלכה ה') דבר דומה צויין בתלמוד הבבלי: "דאמרי בתולה הנשאת ביום הרביעי - תיבעל להגמון תחלה." (בבלי, כתובות ג' ב') "תנו רבנן, בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל...ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול." (מדרש לחנוכה, בית המדרש חדר א' צד קל"ב מכ"י לפסיא, מובא בי"ד אייזנשטיין, אוצר המדרשים, עמוד קפה) וכן מובא בקיצור שולחן ערוך, הלכות חנוכה - סימן קלט סעיף ג'.
