גזירות ת"ח ת"ט

גזירות ת"ח ת"ט הוא כינוי לפרעות אכזריות ורצח המוני של יהודים בין השנים 1648–1649 ולאחריהן, במהלך התקוממות הקוזאקים והחקלאים הפיאודלים של דרום אוקראינה כנגד הממלכה המשעבדת, פולין, בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי, או כפי שכונה בפי היהודים: "חמיל הרשע".

בוגדן חמלניצקי

במאה ה-16 סופחה אוקראינה לפולין, והקוזאקים האוקראיניים שימשו כחיל הספר של פולין להגנה מפני פלישה מצד האימפריה העות'מאנית או מצד הטטרים מדרום מזרח. בתמורה לשירותם קיבלו הקוזאקים שכר ואוטונומיה דתית-מצפונית. באותה תקופה הייתה פולין ממלכה פאודלית, כלומר, שטחי המדינה חולקו בין אצילים שיכלו לעשות באחוזותיהם ככל העולה על רוחם, ובלבד שישלמו מיסים למלוכה. האצילים מינו חוכרים, שחכרו מהם אחוזות, כפרים ונכסי דלא ניידי נוספים, והיו אחראים על גביית המיסים באותו אזור; רבים מהחוכרים היו יהודים, וככאלה נתפסו כשליחי האצילים וכאויבי האיכרים.

כשהחלה הממלכה הפולנית לאבד מהכנסותיה, הועלו המיסים, והשנאה לגובי המיסים עלתה. בנוסף, בשל הקשיים הכלכליים, הגבילה פולין את האחריות הצבאית ואת האוטונומיה של הקוזאקים. צומצם מספר החיילים וקצינים פולניים הוצבו מעליהם, ונעשה ניסיון לכפות על הקוזאקים את האמונה הקתולית (הקוזאקים נמנו עם מאמיני הכנסייה היוונית אורתודוקסית). הקוזאקים, שסבלו מההגבלות החדשות, הציבו למלך הפולני דרישה לחופש דת, לפטור מתשלום מיסים, ולאוטונומיה; המלך סירב, ובשנת 1647 (ת"ח לספירה היהודית) מרדו הקוזאקים. המורדים חברו לעות'מאנים לטטרים ולולאכים, אויביה המסורתיים של ממלכת פולין, והחלו לנוע לכיוון וורשה. במהלך התקדמותם צרפו אליהם את האיכרים האוקראינים המדוכאים, והמרד לבש צורה של מחאה עממית וכוון נגד האליטה הפולנית - המלך והאצילים.

להתפשטות המרד תרמה העובדה שמלך פולין ולדיסלב הרביעי מת בתחילת המרד, וממלא מקומו, ין קזימיר, נתמנה למלך רק חצי שנה מאוחר יותר.

מנקודת המבט היהודית-קבלית, הייתה שנת ת"ח שנה שבה אמור היה המשיח להגיע, לפי חישובים קבליים שונים.

תיאור הפרעות

המרד, שהחל כהפיכה עממית כנגד שיטת המשטר הפאודלית והכיבוש הפולני, הופנה גם כנגד היהודים, משום שנתפסו כנציגי המשטר - ובהמשך, איבד המרד את אופיו המקורי והפך לסדרת פרעות כנגד יהודים באשר הם יהודים. הפרעות התאפינו באכזריות יתר הן מצד הקוזאקים הפורעים והן מצד העם הפולני, שאמנם בחלקיו נלחם בפורעים אבל שש להסגיר את היהודים לידיהם. הפרעות כללו התעללות ביהודים חיים ובגופות המתים, הרג תינוקות, אונס נשים ונערות, עינוי ורצח הורים למול עיני ילדיהם וילדים למול עיני הוריהם, מכירה של יהודים רבים לעבדות ועוד. בספר "יְוֵן מצולה" מאת נתן נטע הנובר, המתעד את המאורעות, מספר ר' נתן נטע על זוועות סאדיסטיות קשות:

	קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד' מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים.
– נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה, פרק ד'

במקומות רבים נשאו הפרעות אופי של קידוש השם, כאשר הפורעים העמידו בפני היהודים את הברירה להמיר את דתם ולהינצל. במקומות רבים אחרים תועדו מעשים הירואיים כנשים שהרגו את עצמן בתחבולות כדי שלא יאנסו אותן. אך יהודים רבים המירו את דתם מאונס, ובצו מלכותי מיוחד, הורה מלך פולין, ין קזימיר, שכל מי שהמיר את דתו באונס יוכל לחזור ליהדותו. בעקבות כך חזרו כל האנוסים ליהדותם בגלוי.

בפרעות נרצחו, על-פי ההערכות, מעל 100,000 יהודים, ונשרפו ונחרבו כשליש מהקהילות היהודיות בפולין ואוקראינה. בני הדור נקטו במספרים על פי השמועה, ולעתים תוך סתירה הדדית. ר' שבתאי כהן (הש"ך) מעריך את מספר הקורבנות במאה אלף בלבד, ולעומתו קיימת הערכה קיצונית אחרת של בעל "טיט היוון", המוסר את המספר של שש מאות אלף קורבנות. במכתבו של מנשה בן ישראל לאוליבר קרומוול שליטה של אנגליה, הוערך מספר הנרצחים ב- 180 אלף. ההיסטוריון היהודי יצחק שיפר אמד את מספר היהודים בפולין לפני גזירות ת"ח בחצי מיליון, והעריך כי בתקופת הגזירות, משנת ת"ח עד שנת תט"ו נהרגו ונישבו כשלוש מאות אלף נפש. הפרעות נחשבות כאסון שגבה את מספר הקורבנות היהודים הגדול ביותר מאז מרד בר כוכבא, וכאירוע מעצב בתולדות עם ישראל בכלל ובתולדות האנטישמיות בפרט.

גם עם שוך הקרבות, בשנת תי"א, לא שקטה הארץ. חמילניצקי לא היה מרוצה מחוזה השלום עם מלך פולין, ובשנת תי"ד (1654) כרת ברית עם הרוסים, ויחד עמם חזר וכבש קהילות רבות בשטחי בלארוס, ליטא ופולין ובהן וילנה ולובלין. בקהילות אלו התרכזו אז גם פליטים רבים מערים אחרות. יהודי וילנה הספיקו ברובם לברוח, אך כל רכושם עלה באש שדלקה בבתי העיר במשך 17 יום, ואילו יהודי לובלין הוסגרו על ידי תושבי העיר הגויים, ונהרגו בה כאלפיים נפש.

רבים מהיהודים נשבו במהלך הפרעות על ידי הטטרים, בעלי בריתם של הקוזאקים, ויהדות העולם התגייסה כדי לשחררם בכסף. פדיון שבויים זה קירב את קהילות אשכנז וספרד. עם זאת, יש הטוענים כי הפרעות הכינו את הקרקע לתנועת השבתאות שהחלה זמן קצר לאחר מכן, כאשר העם ראה בגזירות אלו את התממשותם של חבלי משיח המכינים את הקרקע לבוא הגאולה. אשתו של שבתי צבי, שרה, הייתה מקרבנות גזירות אלו.

בחלק מהמקומות הייתה התנגדות יהודית:

	אולם, לא בכל מקום נטבחו היהודים כצאן. בלבוב הגנו היהודים על חלק מחומת העיר, כשהם חמושים נשק, גרזנים וחרמשים, ואמנם בעיר זו ניצלו היהודים, כשהשלטון העירוני סירב להסגיר את היהודים. כן אירע גם במקומות אחרים, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל בהגנה ובקרב. בפשמישל, קאמינץ-פודולסק, בוצ'אץ', חלם ומקומות אחרים סייעו הלוחמים היהודים בהדיפת המתקוממים. עדי ראיה, מספרים על תותחנים יהודים במספר ניכר, על יהודים מזוינים ברובים ובאבק שריפה ועל מעשי גבורה בקרב, שעוררו אף התפעלות מצד הגויים. אך על כולם עלה חלקם של היהודים בקרבות על העיר טולצ'ין הנצורה, ובוודאי היה שם עולה בידם להדוף את הפורעים, לולא הסגירם ה"בעל ברית" הפולני"...
– מדרכי אליאב, קידוש השם בגזירות ת"ח-ת"ט, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך

בעקבות הפרעות בוטלה האוטונומיה היהודית בפולין ונפגע מעמדם האזרחי של היהודים. בנוסף, גולים רבים מצאו מפלט במדינות מערב אירופה, ומאז החלו לפרוח בה קהילות יהודיות מכבדות.

מעט שנים אחרי הפרעות בפולין המזרחית (אוקראינה כיום), בסתיו שנת תט"ז (1655), בא הסבל גם על יושבי פולין המערבית (שטחי פולין העצמאית היום), על ידי השבדים שבאו עליה למלחמה. היהודים סבלו מהשבדים כמו שאר האוכלוסייה, אך גדודי ההגנה הפולנית, בניצוחו של המפקד צ'רניצקי, טבחו ביהודים בטענה שהם סייעו לאויב השבדי. כך נפלו בחרב גם רבים מבני אוקראינה, שמצאו מפלט בפולין המערבית לזמן מה.

מהלך הפרעות לפי סדר כרונולוגי

מהלך הפרעות (1648–1656)

תאריך עברי	תאריך לועזי	האירוע
שנת ה'ת"ח, לפני פורים	1648	תחילת מרד הקוזאקים בהנהגת חמילניצקי
אייר-סיוון ת"ח		מפלות ראשונות לצבא פולין
סיוון ת"ח		מת המלך ולדיסלב הרביעי
חג השבועות ת"ח		תחילתהּ של בריחה מסיבית לכיוון מערב, תוך כדי חילול החג
כ' בסיוון ת"ח	10 ביוני 1648	גזירת נמירוב
ו' בתמוז ת"ח	26 ביוני 1648	גזירת טולטשין
א' באב ת"ח	20 ביולי 1648	תחילת המצור על פולנאה
תשרי-חשוון ה'ת"ט	אוקטובר 1648	המצור על למברג (לבוב)
י"ז בחשוון ת"ט	2 בנובמבר 1648	גזירת נרול
חשוון-כסלו ת"ט	נובמבר 1648	המצור על זמושץ', והתקרבות חמילניצקי ללובלין
כסלו ת"ט		נבחר המלך ין קזימיר
אדר ת"ט	פברואר-מרץ 1649	גזירה שנייה באוסטראה
אב ת"ט	17–18 באוגוסט 1649	הסכם זבורוב
תמוז ה'תי"א	יוני 1651	הניצחון הפולני המכריע ליד ברסטצ'קה שבווהלין (קרב ברסטצ'קה)
תשרי ה'תי"ב	אוקטובר 1651	הסכם שלום בין הפולנים לקוזאקים, בשדה לבן (בילה צרקווה)
ה'תי"ד	1654	ברית בין חמילניצקי לרוסים, שפלשו לפולין הצפונית
תמוז ה'תט"ו	יולי 1655	כיבוש וילנה בידי הרוסים
תשרי ה'תט"ז	אוקטובר 1655	גזירת מוהליב; גזירות צ'רנייצקי
ערב סוכות ה'תי"ז	אוקטובר 1656	גזירת לובלין

תקנות הקהילות בעקבות הגזירות

אל מלא רחמים לזכר קרבנות גזירות תתנ"ו וגזירות ת"ז ות"ח במחזור ליום הכיפורים מאלטונא שנת 1744

האנדרלמוסיה ששררה בפולין בעקבות הגזירות, הביאה את מנהיגי הקהילות ורבניהם לפעולות רבות לרווחת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בדיונים הלכתיים להתרת נישואין לנשים עגונות שבעליהן אבדו.

לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים; ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת החופה. והרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.

יום כ' בסיוון, היום בו נרצחה כל קהילת נמירוב, נקבע כיום זיכרון לזכר כלל הגזירות. היום נקבע כיום צום, עם כל פרטי דיני תענית ציבור, והתחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה.

כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות אל מלא רחמים, לאמרן בכ' סיוון, ביום הכיפורים, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.

גזירות ת"ח ת"ט בספרות

גזירות ת"ח ת"ט נזכרות בכמה יצירות ספרותיות בעברית. המוכרות שבהן: "העבד" מאת יצחק בשביס זינגר, "קידוש השם" מאת שלום אש, "עיר ומלואה" מאת ש"י עגנון, והבלדה "בת הרב" מאת שאול טשרניחובסקי.

ראו גם

• "יְוֵן מצולה" לנתן נטע הנובר
• פוגרום
• יהדות מזרח אירופה

לקריאה נוספת

• מיכאל הנדל, גזירות ת"ח ת"ט, הוצאת קריית ספר ירושלים תש"י
• הנריק סנקביץ', באש ובחרב, הוצאת מסדה 1965, תל אביב

קישורים חיצוניים

• נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה (ראו פרק ד')
• רבי שבתי כהן, מגילת עיפה
• מרדכי אליאב, קידוש השם בגזירות ת"ח ות"ט, מחנים, תש"ך
• יואל רבא, גזרות ת"ח–ת"ט: ההתרחשות ומשמעותה