גזירות ת"ח-ת"ט
גזֵירות תַ"ח–תָ"ט (או פרעות ת"ח–ת"ט) הוא הכינוי המקובל במסורת היהודית לפרעות האכזריות שנערכו ביהודי אוקראינה בשנת 1648 (ת"ח–ת"ט) וגם בשנים אחריה במהלך מרד חמֶלניצקי – התקוממות הקוזאקים והצמיתים המקומיים בהנהגתו של בוגדן חמלניצקי (בפי היהודים: "חמיל הרשע") ובסיועם של הטטרים מח'אנות קרים נגד האיחוד הפולני-ליטאי. אף כי במשך כל תקופת המרד התחוללו מעשי טבח ביהודים, החורבן הפתאומי שהומט על קהילות רבות עם תחילתו ב-1648 – בין אייר ת"ח (מאי) לשביתת הנשק הראשונה בחשוון ת"ט (נובמבר) – הוא המקור לשם. כפי שכתב ההיסטוריון אדם טלר: "בזיכרון הקולקטיבי היהודי, האירועים בקיץ ובסתיו 1648 הם המגדירים את ההתקוממות ככלל, ולכן הפרעות נודעו כגזרות ת"ח ת"ט."[1] רבבות יהודים נטבחו או מתו במגפות; רבבות אחרים נמלטו, אולצו להמיר את דתם לנצרות האורתודוקסית או נמכרו לעבדות. התקוממות הקוזאקים, שנועדה לסלק את האצולה, את החוכרים היהודים ששירתו אותה ואת הכנסייה הקתולית הרומית מאוקראינה, הובילה אמנם להקמה של מדינה עצמאית, אך לא השיגה ניצחון מכריע. ב-1654 נאלץ חמלניצקי לפנות לצאר הרוסי אלכסיי הראשון ולהבטיח לו את נאמנותו בתמורה לסיוע, וכך הפך המרד למלחמה רוסית-פולנית שנמשכה עד 1667.
תוכן עניינים |
הרקע להתקוממות [עריכה]
ב-1569, הדוכסות הגדולה של ליטא וממלכת פולין צורפו זו לזו באיחוד לובלין ויצרו את האיחוד הפולני-ליטאי; האצילים הפולנים, השלאכטה (בפולנית: szlachta), נעשו לכח המוביל בישות החדשה. הליטאים נאלצו להעביר לשליטה פולנית שטחים נרחבים באוקראינה של היום, אותם כבשו במאה ה-13. בעקבות האיחוד, החלה נהירה של שלאכטה לנחלות החדשות. הם הקימו לטיפונדיות ענק שעובדו בידי איכרים מקומיים (באוקראינה שממזרח לדנייפר התקיימה אחת האוכלוסיות הכפריות הבודדות באירופה שלא נכפתה עליה צמיתות קודם לכן)[2], שפותו אל האחוזות על ידי הענקת קרקעות ללא התחייבות לפרק זמן מסוים; כשזה הסתיים, הוחלו עליהם חוקי צמיתות נוקשים. אף כי החמרת מצבם של האיכרים בכל רחבי האיחוד נבעה מהתחזקות האצולה והיחלשות המלך עקב הנהגת מונרכיה נבחרת, ונסיכים מקומיים – כמו בית אוסטרוגסקי – נקטו באותן שיטות, הזעם העממי באוקראינה הופנה במידה ניכרת אל הפולנים הזרים.[3] עם זאת, כפי שציין ההיסטוריון פיוטר סטולרסקי, הדגשת הפן הפרוטו-לאומי של העימות בין "רוּתֶנִים (השם הנהוג לסלאבים מזרחיים ככלל עד המאה ה-18) מקומיים למתיישבים פולנים" מקורה בהיסטוריוגרפיה הלאומנית האוקראינית מהמאה ה-19, ולאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ואיחוד כל אוקראינה תחת שלטון ברית המועצות, גם של הסובייטית. סטולרסקי כתב כי "באותה מידה, ניתן לאמר כי אצילים בני כל העמים והדתות היוו צד אחד במאבק בין בעלי-אדמות לאיכרים, שנעשו בהדרגה לצמיתים."[4]
מאחר והאצילים לא התעניינו בניהול השוטף של נחלותיהם, הם מסרו את מרבית הקרקע לחוכרים, בחלקם הגדול יהודים שהיגרו לאוקראינה בעקבותיהם: ב-1616, חצי מהאדמות היו חכורות בידי יהודים. כמו כן, יהודים רבים רכשו את הזכיונות למכור טבק או משקאות חריפים באחוזות. מצב עניינים זה הביא לעוינות עזה מצד האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים.[3]
גורם נוסף שהביא לחיכוך היה הנסיון לכפות את הדת הרומית קתולית באזור שהיה רובו ככולו יווני אורתודוקסי. על האצילים הרותנים המקומיים, שמקורם היה באריסטוקרטיה של נסיכות גאליץ'-וולין, הופעל לחץ כבד להמיר את דתם ולאמץ את התרבות והשפה הפולנית, ואלה שהסכימו התקבלו כשווים בידי השלאכטה. רבים מהם עשו כן: לדוגמה, אחד מבעלי האדמות הגדולים באוקראינה, הוויווד ירמי וישניובצקי (אנ') (הוא "הדוכס ווישנעוועצקי" המוזכר ביוון מצולה) נעשה קתולי בגיל 20. הרוח החיה בהפצת הדת היו הישועים, שהגיעו לאיחוד על מנת ללחום בהשפעות הרפורמציה אך פנו במהרה אל האורתודוקסים. ב-1596 שוכנעו מספר בישופים רותניים להכיר בסמכות האפיפיור ולהקים כנסייה אוניאטית(אנ'), אף כי גם מאמיניה לא זכו לשוויון זכויות. אלה שסירבו הוכרזו כמורדים על ידי המלך זיגמונט השלישי (אנ'), שהיה קתולי אדוק, והוא החל ברדיפה שיטתית של הכנסייה האורתודוקסית.[5] ההיסטוריון מ. דימיטרייב הצביע על כך שלהיבט הדתי הזה הייתה חשיבות מכריעה לאחר מכן; ב-1648, זיהו המורדים את כל מי שלא היה אורתודוקסי, בין אם רותני, יהודי או פולני, כאויב.[6]
ההתמרמרות הרבה שעוררו צעדיהם של הפולנים תועלה במהירות למעשי מרד, שהכח המניע בהם היה הקוזאקים מהסיץ' הזפורוז'י – קבוצה רופפת של קהילות שבניהן התגוררו בערבות הפרא מעבר לנהר הדנייפר, אזור ספר שהיה נתון לשליטת האיחוד בשם בלבד. הקוזאקים, שמקורם לוטה בערפל אך ידוע כי רבים מהם היו צאצאי צמיתים שנמלטו, תועדו באזור כבר בסוף המאה ה-15. הם קיימו אורח חיים צבאי-למחצה, והיו שרויים בשגרה של לחימה מתמדת נגד הטטרים מח'אנות קרים: שני הצדדים ערכו פשיטות זה לשטחו של זה, כמו גם אל הארצות מעבר. הממשל הפולני-ליטאי ניסה לאכוף את שליטתו עליהם, וב-1572 הונהגה מערכת של "קוזאקים רשומים" (אנ') שצורפו לצבא ביחידות סדירות והוענקו להם זכויות כמו פטור מרוב המסים ונחלות קטנות משלהם. בו בזמן, התמידו האצילים בנסיונותיהם לשחוק את החירויות מהן נהנו שאר הקוזאקים. הזפורוז'ים, שבנוסף להכשרתם הצבאית היו גם אורתודוקסים מסורים, התקוממו שמונה פעמים בין 1592 ל-1638. בחלק מהמרידות, כמו אלו של נליבייקו (אנ') ושל פבלוק (אנ') ("גזרות נאלעווקא" ו"גזרות פולוק" ביוון מצולה), הם הצליחו לגרום לנזק ניכר לפני שדוכאו.[7] מעשי המרי של הקוזאקים כמו גם נטייתם להפר את השלום עם הסולטנות העות'מאנית על ידי ייזום פשיטות לשטחה הגבירו את נסיונות האיחוד לרסנם על ידי הגבלת מספר הקוזאקים הרשומים: בכל פעם שפרצה מלחמה והיה בהם צורך, מספרם היה מוגדל, אך לאחר חתימת שלום הוא היה מקוצץ שוב והאצילים היו שבים לנסות להוריד אותם לדרגת צמיתים. מדיניות זו קוממה את הזפורוז'ים עוד יותר.[8]
ערב המרד [עריכה]
ב-1632 מת זיגמונט, ובנו ולדיסלב ירש אותו כדוכס ליטא וכמלך פולין. המלך החדש מיהר להפסיק את רדיפת האורתודוקסים והסדיר את מעמד הכנסייה. ולדיסלב היה אהוד בקרב הרותנים והקוזאקים, אף כי האצולה המשיכה להפקיע אדמות באופן שרירותי ולנהוג כרצונה באוקראינה.[9] ב-1638 דוכא מרד קוזאקים נוסף בהנהגת יקוב אוסטריאנין (אנ'): מספר הקוזאקים הרשומים הוגבל ל-6,000, והזפורוז'ים כולם הוכרזו רשמית כשווי ערך לאיכרים בלבד.[10]
ב-1645 פרצה מלחמה בין העות'מאנים לרפובליקת ונציה בכרתים. ולדיסלב - ששאף למלחמה עם הטורקים מאז הכתרתו – והוונציאנים הגיעו להסכמה סודית לפיה האיחוד יתערב בלחימה. הן בשל חששו ממתקפה ישירה על העות'מאנים והן בגלל שידע כי סיים השלאכטה יתנגד למלחמה יקרה, תכנן המלך להציע בחשאי לקוזאקים לפתוח ביזמתם בעימות עם הטטארים, בני חסותם של הטורקים. הוא העריך כי התרחשות כזו תצית לבסוף מלחמה בין הסולטאן לאיחוד וכי הקוזאקים ימלאו בה תפקיד עיקרי, וכך יעקוף את התנגדות הסיים. במרץ 1646 הסכימו הוונציאנים לממן את המערכה.[11] מניעיו של ולדיסלב הרביעי כללו גם את הרצון לחזק את המונרכיה ואולי אף לבטל את בחירת המלך באמצעות ניהול מלחמה מוצלחת שתחזק את יוקרתו מול הסיים.[12] באפריל, הגיעה אל המלך משלחת של ארבעה מקציני הקוזאקים הרשומים - איוואן ברבאש, מקסים נסטרנקו, איליאש קראימוביץ' ובוגדן חמלניצקי.[13] בתמורה להסכמתם להשתתף במזימתו, הציע להם ולדיסלב את השבת כל זכויותיהם והכפלה מיידית של מספר הקוזאקים הרשומים ל-12,000. המסר הועבר למנהיגי הסיץ' באוקראינה, והפיח בהם תקווה רבה.[14] תכניותיו של המלך התרסקו כשהשגריר הוונציאני חשף את ההסכם ביניהם על מנת להרתיע את הטורקים. הסיים תקף בחריפות את ולדיסלב, שנאלץ לוותר על רעיונותיו.[15]
בוגדן חמלניצקי, אחד מארבעת הקוזאקים שהתדיינו עם ולדיסלב, היה בנו של קוזאק רשום שנפל בקרב בין צבא פולין לעות'מאנים. חמלניצקי היה בעליה של נחלה קטנה, הכפר סובוטיב, סמוך לעיר צ'יהירין. בתחילת 1647 התרחשה סדרת אירועים שהניעה את חמלניצקי להפוך למורד. כפי שמציין ההיסטוריון פרופסור פאול רוברט מגושי, הדיווחים לגביהם מעורפלים ומשתנים לפי המקור. ככל הידוע, מושל העיר, המגנאט הפולני אלכסנדר קונייצפולסקי – נושא הנס (בפולנית: Chorąży, חורוז'י; אצל הנובר, "חרונזי") המלכותי – חשש מתחרות מצד חמלניצקי בעסקי המשקאות החריפים; אחד מעושי-דברו, דניאל צ'פלינסקי, נישא לבסוף לאשה שחמלניצקי האלמן תכנן להתחתן עמה, ובאותה תקופה גם פשט על ביתו, גזל את כל מיטלטליו ואולי אף הלקה את בנו בן העשר, שמת כתוצאה מכך. גרסאות אחרות מוסיפות כי קונייצפולסקי חמד את סובוטיב לעצמו ולשם כך ביקש מצ'פלינסקי להפקיע את הקרקע, וגם הפרטים לגבי ארוסתו של חמלניצקי - בין אם פותתה או נחטפה על ידי יריבו - אינם חד-משמעיים. חמלניצקי הגיש תלונות רבות לבתי-המשפט ונענה ריקם. הוא אף נסע אל המלך, שאהד את עניינו אך היה מנוע מלהתערב בענייני האצילים.[16]
חמלניצקי החל לארגן התקוממות. הוא נסע ברחבי הארץ על מנת להפגש עם מנהיגי הקוזאקים, תוך שהוא מציג בפניהם את המכתבים שנתן המלך בפגישתו עם ארבעת הקצינים במרץ 1646 (לפי גרסה אחת, הוא גנב אותם מאיוואן ברבאש): באמצעותם, שכנע את שומעיו כי ולדיסלב היה מוכן להעניק להם ויתורים נרחבים. הוא אף הציג את ההתקוממות המתוכננת כמעשה תמיכה בשליטם נגד האצולה שלא צייתה לו, וכך העניק לה לגיטימיות[8] - ראייה זו של הדברים אף שיקפה את דעתו של חמלניצקי עצמו.[17] בסוף 1647, כששב לביתו, נעצר הקוזאק בפקודת קונייצפולסקי. בינואר 1648 הוא הצליח להימלט מהמאסר בעזרת חברים ועשה את דרכו אל הסיץ', מעבר לדנייפר, שם היה מחוץ להישג ידן של הרשויות. עם הגעתו, הוא החל ביצירת ברית בין הקוזאקים מהערבות לבין אלה הרשומים, שנחשדו על ידי הראשונים כעושי-דברם של הפולנים. בסוף אותו החודש, הוביל חמלניצקי כח בן כמה מאות קוזאקים ותקף את חיל-המצב הפולני על האי חורטיצה; רבים מהקוזאקים הרשומים במקום החליפו צדדים והצטרפו אליו, והפולנים נאלצו לסגת. חמלניצקי החל מיד בשיגור אגרות לכל חלקי אוקראינה בקריאה לכל הקוזאקים הרשומים להצטרף למרד.[18]
במרץ הוא יצא אל חצרו של הח'אן מקרים, אסלאם ה-3 גיראי, על מנת לכרות ברית; חמלניצקי חשש כי מרד של הסיץ' לבדו יעודד את הטטרים לתקוף ויאלץ אותו להלחם בשתי חזיתות. באותה תקופה, אסר הסולטאן איברהים הראשון – שהיה טרוד במלחמה עם הוונציאנים – על הטטרים לפשוט על שטחי האיחוד ומוסקובי כדי להבטיח שלום, מה שעורר תסיסה בח'אנות, שאציליה היו מסוכסכים ביניהם בלאו הכי. גיראי קיבל את הצעת חמלניצקי, שהותיר בקרים את בנו כבן ערובה, לאחר משא ומתן קצר: המלחמה אפשרה לו להתיר לאנשיו לבזוז בשטחי האיחוד תחת הגנת הקוזאקים, כמו גם להוכיח את עצמאותו מהטורקים ולנקום בפולין-ליטא על התבוסה שהנחילה לו ב-1644. הוא העמיד לרשותם 4,000 פרשים בפיקודו של טוגאי ביי. לבסוף, לא התנגדו העות'מאנים לברית: מהמט הרביעי אשרר אותה באוגוסט.[19]
ב-18 באפריל שב חמלניצקי לחורטיצה, שם כונסה אסיפת נכבדים שבחרה בו להטמן הזפורוז'ים. בשלב זה, התפשטו השמועות לגבי המרד המתקרב וצבא האיחוד יצא על מנת לדכא אותו.[18]
המרד [עריכה]
בשלהי אפריל יצאו ההטמן הגדול והטמן השדה של הכתר הפולני, מיקולאי פוטוצקי ומרצ'ין קלינובסקי, נגד חמלניצקי - שחצה את הדנייפר מערבה בראש אנשיו - עם כח של כ-8,000 איש, מתוכם כמה אלפי קוזאקים רשומים. פוטוצקי שיגר קדימה את בנו, סטפן, בראש חיל-חלוץ של 3,000 איש בעודו מנסה לגייס תגבורות מהמגנאטים המקומיים. ב-29 באפריל נתקל פוטוצקי הבן בצבאו של חמלניצקי, שמנה כ-12,000 לוחמים, ליד הנהר הצהוב, יובל משני של הדנייפר. הוא נסוג מיד למערך הגנתי בחיפוי תותחיו, והמתין לתגבורת. ב-4 במאי הגיע לעזרתו כח של 4,000 קוזאקים רשומים, אך הם ערקו מיד אל חמלניצקי. יום למחרת, הקוזאקים במחנהו של סטפן - כחצי מכוחו - החליפו צד גם הם. קציני קוזאקים שנותרו נאמנים לאיחוד נרצחו על ידי אנשיהם. עם זאת, תותחי הפולנים סיפקו להם הגנה ונעשה נסיון לנהל משא ומתן בין שני הכוחות. ב-15 במאי החליט סטפן לסגת תחת מעטה החשיכה; הטטרים והזפורוז'ים ארבו לצבאו והנחילו לו תבוסה מכרעת. פוטוצקי הבן נפצע ומת מנמק בשבי ב-19 בחודש. באותו היום התמוטט ולדיסלב הרביעי כתוצאה מאבנים בכליות או בכיס המרה, ונפטר בשעה 2:00 בלילה בין ה-19 ל-20; הממשל שותק בשל מהצורך לבחור מלך חדש.
חמלניצקי נע במהירות: ב-26 במאי, עוד בטרם הספיקו לגייס תגבורות משמעותיות, הופתעו פוטוצקי וקלינובסקי כשנעו בעמק בוצי לא הרחק מקורסון, כמאה קילומטר מהנהר הצהוב. מתוך 10,000 חיילים, נהרגו כ-8,500. שני ההטמנים נפלו בשבי.
הידיעות על ניצחונות הקוזאקים התפשטו בארץ והציתו התקוממות נרחבת בראשית יוני. בגדה השמאלית (המזרחית) של הדנייפר (אנ') (אצל הנובר, "אחורי הנהר ניפור"), מצפון לשטחי הסיץ' – אזור שבו רוב האצולה הזוטרה והכמורה נותרו אורתודוקסיות וסבלו מרדיפות המגנאטים – קמו כל שכבות האוכלוסייה, הכפרית והעירונית, נגד בעלי האחוזות הגדולים: גם זו של אדם קיסיל, הסנאטור האורתודוקסי האחרון שכיהן בסיים, הועלתה באש. ירמי וישניובצקי נאלץ להימלט מנחלותיו בלובני עם צבאו הפרטי. הגדה השמאלית כולה נפלה לידי המורדים כמעט ללא מאבק – למעשה, כל השטח ממזרח לדנייפר היה עתה מחוץ לשליטת האיחוד – והם טבחו בקתולים, באוניאטים וביהודים שנפלו לידיהם, תוך שהם הורגים אלפים אם לא רבבות.[20] מערבה מהנהר - שם הייתה נוכחות האיחוד מבוססת בהרבה - התעורר מרד צמיתים אלים והרסני (חְלוֹפְּסְקַאיָה זְלוֹבַּה, "זעם הצמיתים") שהופנה מיד אל כל מי שישב באזורי הכפר, מחוץ לערים המבוצרות. הוא החל בפלך קייב, אך התפשט בהדרגה לווהלין, פודוליה וגליציה. עשרות אלפי מתנדבים משני עברי הנהר נהרו למחנהו של ההטמן; בכל אוקראינה, קמו מיליציות וכנופיות רותניות, וקוזאקים רשומים רבים הקימו יחידות משלהם. ההיסטוריון רוברט ניסבת ביין סיכם את דיווחי בני הזמן על מה שהתרחש ממערב לו:[21]
|
"בטווח של מאות מילין... בעלי אדמות הופשטו מעורם, נשרפו, עוורו ונוסרו לשניים. כל בית אחוזה וכל טירה מבודדת היו לאפר. כל כומר קתולי או אוניאטי שנתפס נתלה לפני מזבח כנסייתו, יחד עם יהודי וחזיר. כל מי שהתלבש או הסתפר כפולני נקרע לגזרים בידי כנופיות. בפולוני, יהודים נקצצו לחתיכות ובשרם נמכר על ידי הקצבים. בבאר, הקוזאקים צלו ילדים רכים ואכלו אותם אל מול אמותיהם. הפליטים ששרדו נמלטו אל המצודות." |
||
מגושי טען כי חמלניצקי חשש מההתפרצות החברתית שהתעוררה, מאחר שהעריך כי אחרי שהמוני האיכרים המתקוממים יסלקו את הזרים הם יפנו אל האצולה הזוטרה ובעלי האדמות הרותניים, שביניהם היו גם קוזאקים רשומים רבים. לדבריו, היה ההטמן בבסיסו "בן המעמד הגבוה בין הקוזאקים הרשומים, שחייהם היו נוחים למדי" ושאף בסופו של דבר לצדק בעניינו עם צ'פלינסקי ולהשבת הזכויות שאיבדו הרשומים ב-1638. בעוד ש"המוני העם והקוזאקים הלא-רשומים היו מוכנים להיפטר מהפולנים אחת ולתמיד" רצה חמלניצקי להיוותר נתין של המלך וניסה לכבות את התבערה. ביוני, חדל צבאו להתקדם ונעצר בבילה צרקווה. חמלניצקי – שלטענת מגושי, "העמיד פנים" בפני צבאו כי לא ידע שהמלך האהוד ולדיסלב מת – שיגר שליח לוורשה. באגרת שהועברה לסיים, הוא דרש את העלאת מספר הקוזאקים הרשומים ל-12,000, תשלום עבור השירותים הצבאיים שסיפקו בחמש השנים קודם לכן ויחס הוגן לאורתודוקסים. הסיים הכריז מיד כי ההצעות יישקלו על ידי המלך הבא לכשייבחר, וחמלניצקי פרש לביתו. עם זאת, כתב מגושי, "מעשיו – שהמניע להם היה רצון לנקמה אישית – חוללו שרשרת אירועים עליהם שליטתו הייתה חלקית בלבד. הוא היה חייב לרכב על הגלים, או לטבוע."[22]
למרות שחמלניצקי הפסיק להתקדם מערבה, מספר מנהיגי קוזאקים, שהבולטים בהם היו דנילו נצ'אי(אנ') ומקסים קריבונוס, פנו עם אנשיהם כדי לתמוך ברותנים המתקוממים: ב-10 ביוני כבש קריבונוס את העיר נמירוב וב-24 בו, אחרי מצור בן ארבעה ימים, את טולצ'ין. בו בזמן אסף וישניובצקי חיילים נוספים מהמגנאטים המקומיים ויצא למסע מלחמה על דעת עצמו; הוא נחל מספר הצלחות אך נאלץ לסגת עד פאתי ווהלין תוך זמן קצר. ב-10 ביולי (ולא ב-20 ביולי, א' באב, כפי שמדווח הנובר) הגיע קריבונוס לפולונה שבווהלין, המצודה הגדולה ביותר באוקראינה, וזו נפלה לידיו כבר למחרת, כשהרותנים בתוך החומות קמו על המגינים. בשלוש הערים נטבחו אלפי יהודים באכזריות רבה. בינתיים, ערך וישניובצקי פעולות עונשין נרחבות כנגד הכפריים הרותניים ושלהב את המורדים עוד יותר. כמו כן, הח'אן מקרים התעודד מהדיווחים על הניצחונות ועל השלל והעבדים הרבים שנתפסו בידי הטטרים, שניהלו מסע ביזה פרוע. הוא הגיע בעצמו לזירה בראש צבא גדול של 11,000 איש. התפתחויות אלה חיסלו כל סיכוי להגיע לרגיעה. הן חמלניצקי והן הסיים נגררו לסיבוב לחימה נוסף.[22]
ב-26 ביולי ניסה קריבונוס – שהוביל מחנה של 50,000, מתוכם בערך 15,000 קוזאקים והיתר איכרים חסרי נסיון – לכבוש את סטרוקונסטנטינוב על מנת להבטיח נקודת חצייה על נהר הסלוץ'. כוחותיו התנגשו עם צבא פולני בן 8,000 איש בפיקוד וישנבצקי, יאנוש טישקייביץ' (אנ') ודומיניק זסלבסקי (אנ'), ונחלו תבוסה קשה. בלילה, סיפקו תושבי העיר אספקה לקוזאקים בחשאי. הדוכס וישנבצקי גילה זאת והוציא להורג ארבעים מהם. במועצת המלחמה, דרש טישקייביץ' לסגת לפני שהכח העיקרי של חמלניציקי יגיע, והוויווד נאלץ להסכים. ב-28, לאחר הפוגה בת יום, תקפו הקוזאקים שוב. הדוכס הנחיל להם אבדות כבדות ועזב את האזור בסוף הקרב. קריבונוס לכד את העיר וטבח ביהודיה.
הפרעות ביהודים [עריכה]
נתן נטע הנובר, רב מווהלין, כתב בספרו יְוֵן מצולה על הפרעות ביהודים "מאחורי הנהר ניפור":
 |
קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים, וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים, וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות בקעו בטנם והוציאו העובר וחבטו בפניהן. וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן, ותלו הילדים בדדי אימותם וקצת ילדים חתכו בשפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם. ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם, וכל ד' מיתות בית דין: סקילה, שרפה, הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה, ונשים ובתולות עינו ושכבו עם הנשים לפני האנשים, והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ולפילגשים. |
 |
| – נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה, פרק ד' | ||
במקומות רבים נשאו הפרעות אופי של קידוש השם, כאשר הפורעים העמידו בפני היהודים את הברירה להמיר את דתם ולהינצל. במקומות רבים אחרים תועדו מעשים הירואיים כנשים שהרגו את עצמן בתחבולות כדי שלא יאנסו אותן. אך יהודים רבים המירו את דתם מאונס, ובצו מלכותי מיוחד, הורה מלך פולין, ין קזימייז', שכל מי שהמיר את דתו באונס יוכל לחזור ליהדותו. בעקבות כך חזרו כל האנוסים ליהדותם בגלוי.
מספר היהודים שנהרגו בהתקוממות הוא נושא להערכות שונות: בני הדור נקטו במספרים על פי השמועה, תוך סתירה הדדית. ר' שבתאי כהן (הש"ך) מעריך את מספר הקורבנות במאה אלף, ולעומתו קיימת הערכה קיצונית אחרת של בעל "טיט היוון", המוסר את המספר של שש מאות אלף קורבנות. במכתבו של מנשה בן ישראל לאוליבר קרומוול שליטה של אנגליה, הוערך מספר הנרצחים ב- 180 אלף. ההיסטוריון היהודי יצחק שיפר אמד את מספר היהודים בפולין לפני גזירות ת"ח בחצי מיליון, והעריך כי בתקופת הגזירות, משנת ת"ח עד שנת תט"ו נהרגו ונישבו כשלוש מאות אלף נפש. הפרעות נחשבו כאסון שגבה את מספר הקורבנות היהודים הגדול ביותר מאז מרד בר כוכבא, וכאירוע מעצב בתולדות עם ישראל בכלל ובתולדות האנטישמיות בפרט.
עם זאת, המחקר המודרני הפחית את ההערכות לגבי קורבנות מעשי הטבח: הפרופסור שמואל אטינגר אמד את כלל האוכלוסייה היהודית באוקראינה בשנת 1648 ב-51,325 נפש, בהתבסס על מסמכים מהתקופה;[23] שאול שטמפפר נקב ב-40,000, וקבע כי "לכל היותר 50%, ואולי הרבה פחות" מאלה מתו בגזירות ת"ח-ת"ט עצמן.[24] ההיסטוריון ברנרד דב ויינריב כתב כי לפי הרשומות המצויות כיום לגבי גודל הקהילות היהודיות באיחוד הפולני-ליטאי בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-17, שמצביעות יחד עם נתונים נוספים מהתקופה על כך שרבים שרדו על ידי המרת דת או באמצעות הגירה לאזורים מרוחקים מהלחימה, "הערכה סבירה" לגבי כלל היהודים שנהרגו - הן בחרב והן במגיפות - בתקופה הסוערת שעברה על פולין מ-1648 ועד לחתימת הסכם אנדרוסובו ב-1667 (במהלכה פלשו לממלכה גם צבאות שבדיה ורוסיה) תהיה "בין ארבעים לחמישים אלף, למרות שהיסטוריונים נוקבים באומדנים מוגזמים הגדולים בהרבה. מספר זה גבוה דיו, וכולל בין חמישית לרבע מהאוכלוסייה היהודית בפולין-ליטא ערב המרד."[25]
גם עם שוך הקרבות, בשנת תי"א, לא שקטה הארץ. חמילניצקי לא היה מרוצה מחוזה השלום עם מלך פולין, ובשנת תי"ד (1654) כרת ברית עם הרוסים, ויחד עמם חזר וכבש קהילות רבות בשטחי בלארוס, ליטא ופולין ובהן וילנה ולובלין. בקהילות אלו התרכזו אז גם פליטים רבים מערים אחרות. יהודי וילנה הספיקו ברובם לברוח, אך כל רכושם עלה באש שדלקה בבתי העיר במשך 17 יום, ואילו יהודי לובלין הוסגרו על ידי תושבי העיר הגויים, ונהרגו בה כאלפיים נפש.
רבים מהיהודים נשבו במהלך הפרעות על ידי הטטרים, בעלי בריתם של הקוזאקים, ויהדות העולם התגייסה כדי לשחררם בכסף. פדיון שבויים זה קירב את קהילות אשכנז וספרד. עם זאת, יש הטוענים כי הפרעות הכינו את הקרקע לתנועת השבתאות שהחלה זמן קצר לאחר מכן, כאשר העם ראה בגזירות אלו את התממשותם של חבלי משיח המכינים את הקרקע לבוא הגאולה. אשתו של שבתי צבי, שרה, הייתה מקרבנות גזירות אלו.
בחלק מהמקומות הייתה התנגדות יהודית:
|
אולם, לא בכל מקום נטבחו היהודים כצאן. בלבוב הגנו היהודים על חלק מחומת העיר, כשהם חמושים נשק, גרזנים וחרמשים, ואמנם בעיר זו ניצלו היהודים, כשהשלטון העירוני סירב להסגיר את היהודים. כן אירע גם במקומות אחרים, שבהם נטלו היהודים חלק פעיל בהגנה ובקרב. בפשמישל, קאמינץ-פודולסק, בוצ'אץ', חלם ומקומות אחרים סייעו הלוחמים היהודים בהדיפת המתקוממים. עדי ראיה, מספרים על תותחנים יהודים במספר ניכר, על יהודים מזוינים ברובים ובאבק שריפה ועל מעשי גבורה בקרב, שעוררו אף התפעלות מצד הגויים. אך על כולם עלה חלקם של היהודים בקרבות על העיר טולצ'ין הנצורה, ובוודאי היה שם עולה בידם להדוף את הפורעים, לולא הסגירם ה"בעל ברית" הפולני"... |
|
| – מדרכי אליאב, קידוש השם בגזירות ת"ח-ת"ט, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך | ||
בעקבות הפרעות בוטלה האוטונומיה היהודית בפולין ונפגע מעמדם האזרחי של היהודים. בנוסף, גולים רבים מצאו מפלט במדינות מערב אירופה, ומאז החלו לפרוח בה קהילות יהודיות מכבדות.
מעט שנים אחרי הפרעות בפולין המזרחית (אוקראינה כיום), בסתיו שנת תט"ז (1655), בא הסבל גם על יושבי פולין המערבית (שטחי פולין העצמאית היום), על ידי השבדים שבאו עליה למלחמה. היהודים סבלו מהשבדים כמו שאר האוכלוסייה, אך גדודי ההגנה הפולנית, בניצוחו של המפקד צ'רניצקי, טבחו ביהודים בטענה שהם סייעו לאויב השבדי. כך נפלו בחרב גם רבים מבני אוקראינה, שמצאו מפלט בפולין המערבית לזמן מה.
מהלך הפרעות לפי סדר כרונולוגי [עריכה]
| תאריך עברי | תאריך לועזי | האירוע |
|---|---|---|
| שנת ה'ת"ח, לפני פורים | 1648 | תחילת מרד הקוזאקים בהנהגת חמילניצקי |
| אייר-סיוון ת"ח | מפלות ראשונות לצבא פולין | |
| סיוון ת"ח | מת המלך ולדיסלב הרביעי | |
| חג השבועות ת"ח | תחילתהּ של בריחה מסיבית לכיוון מערב, תוך כדי חילול החג | |
| כ' בסיוון ת"ח | 10 ביוני 1648 | גזירת נמירוב |
| ו' בתמוז ת"ח | 26 ביוני 1648 | גזירת טולטשין |
| א' באב ת"ח | 20 ביולי 1648 | תחילת המצור על פולנאה |
| תשרי-חשוון ה'ת"ט | אוקטובר 1648 | המצור על למברג (לבוב) |
| י"ז בחשוון ת"ט | 2 בנובמבר 1648 | גזירת נרול |
| חשוון-כסלו ת"ט | נובמבר 1648 | המצור על זמושץ', והתקרבות חמילניצקי ללובלין |
| כסלו ת"ט | נבחר יאן השני קז'ימייז', מלך פולין | |
| אדר ת"ט | פברואר-מרץ 1649 | גזירה שנייה באוסטראה |
| אב ת"ט | 17–18 באוגוסט 1649 | הסכם זבורוב |
| תמוז ה'תי"א | יוני 1651 | הניצחון הפולני המכריע ליד ברסטצ'קה שבווהלין (קרב ברסטצ'קה) |
| תשרי ה'תי"ב | אוקטובר 1651 | הסכם שלום בין הפולנים לקוזאקים, בשדה לבן (בילה צרקווה) |
| ה'תי"ד | 1654 | ברית בין חמילניצקי לרוסים, שפלשו לפולין הצפונית |
| תמוז ה'תט"ו | יולי 1655 | כיבוש וילנה בידי הרוסים |
| תשרי ה'תט"ז | אוקטובר 1655 | גזירת מוהליב; גזירות צ'רנייצקי |
| ערב סוכות ה'תי"ז | אוקטובר 1656 | גזירת לובלין |
תקנות הקהילות בעקבות הגזירות [עריכה]
האנדרלמוסיה ששררה בפולין בעקבות הגזירות, הביאה את מנהיגי הקהילות ורבניהם לפעולות רבות לרווחת הפליטים, הן בעזרה חומרית והן בדיונים הלכתיים להתרת נישואין לנשים עגונות שבעליהן אבדו.
לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים; ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת החופה. והרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.
יום כ' בסיוון, היום בו נרצחה כל קהילת נמירוב, נקבע כיום זיכרון לזכר כלל הגזירות. היום נקבע כיום צום, עם כל פרטי דיני תענית ציבור, והתחברו קינות ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה.
כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות אל מלא רחמים, לאמרן בכ' סיוון, ביום הכיפורים, בשבת שלפני חג השבועות ובשבת חזון.
גזירות ת"ח ת"ט בספרות [עריכה]
גזירות ת"ח ת"ט נזכרות בכמה יצירות ספרותיות בעברית. המוכרות שבהן: "העבד" מאת יצחק בשביס זינגר, "קידוש השם" מאת שלום אש, "עיר ומלואה" מאת ש"י עגנון, הבלדה "בת הרב" מאת שאול טשרניחובסקי, וביצירות נוספות כגון "בימי חמלניצקי: ציורים היסטוריים" מאת אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (קרקוב: מוריה, תרס"ז).
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- מיכאל הנדל, גזרות ת"ח ת"ט, ירושלים: קרית ספר ('כתבי מקורות לתולדות ישראל'), תש"י.
- הנריק סנקביץ, באש ובחרב: ספור מימי העבר; תרגם מפולנית: ע"נ פרענק, ורשה: א"י שטיבל, תרע"ט–תרפ"א. (מהדורה נוספת: תל אביב: מסדה, תשי"ג)
- טוביה פרידמן (עורך), שואת יהודי אוקראינה בתקופת הצורר חמלניצקי בשנים ת"ח–ת"ט (1648–1649): אוסף דוקומנטרי, חיפה: המכון לדוקומנטציה, 1983.
קישורים חיצוניים [עריכה]
- רשימת מאמרים על גזירות ת"ח-ת"ט באתר רמב"י
- נתן נטע הנובר, יְוֵן מצולה (ראו פרק ד')
- רבי שבתי כהן, מגילת עיפה
- מרדכי אליאב, קידוש השם בגזירות ת"ח ות"ט, מחנים, תש"ך
- יואל רבא, גזרות ת"ח–ת"ט: ההתרחשות ומשמעותה
הערות שוליים [עריכה]
- ^ Benjamin Nathans, Gabriella Safran (עורכים). Culture Front: Representing Jews in Eastern Europe. University of Pennsylvania Press (2007). ISBN 9780812240559. עמ' 36.
- ^ סובטלני, עמ' 184.
- ^ 3.0 3.1 Subtelny, Orest. Ukraine - A History. University of Toronto Press (2000). ISBN 9780802083906. עמ' 123-124.
- ^ Stolarski, Piotr. Friars on the Frontier: Catholic Renewal and the Dominican Order in Southeastern Poland, 1594-1648. Ashgate (2010). עמ' 80.
- ^ Zernov, Nicolas. The Russians and Their Church. St Vladimir's Seminary Press (1973). ISBN 9780913836361. עמ' 82-84.
- ^ .(2011) Howard Louthan, Gary B. Cohen, Franz A. J. Szabo. Diversity and Dissent: Negotiating Religious Difference in Central Europe, 1500-1800. Berghahn Books. עמ' 122.
- ^ סובטלני, עמ' 125-126.
- ^ 8.0 8.1 Kolodziejczyk, Dariusz. The Crimean Khanate and Poland-Lithuania: International Diplomacy on the European Periphery (15th-18th Century). BRILL (2011). עמ' 157-158.
- ^ Magocsi, Paul Robert . A History of Ukraine: The Land and Its Peoples. University of Toronto Press (2010). עמ' 203.
- ^ Lukowski, Jerzy; Zawadzki, W. H. A Concise History of Poland. Cambridge University Press (2001). עמ' 73.
- ^ Finkel, Caroline. Osman's Dream: The History of the Ottoman Empire. Basic Books (2007). ISBN 9780465008506. עמ' 228.
- ^ Allen, W.E.D. The Ukraine, A History. Russell & Russell (1963). עמ' 108.
- ^ Vernadsky, George ; Karpovich, Michael. A History of Russia: The Tsardom of Moscou, 1547 - 1682. Yale (1969). עמ' 435.
- ^ זוודסקי, לוקובסקי. עמ' 74.
- ^ Bain, Robert Nisbet. Slavonic Europe: a Political History of Poland and Russia from 1447 to 1796. CUP Archive (2009). עמ' 207-208.
- ^ מגושי, עמ' 211.
- ^ מגושי, עמ' 214.
- ^ 18.0 18.1 מגושי, עמ' 212-213.
- ^ Davies, Brian L. Warfare, State and Society on the Black Sea Steppe: 1500-1700. Routledge (2007). עמ' 311.
- ^ Dmytro Doroshenko, George Wilfrid Simpson. History of the Ukraine. Institute Press (1939). עמ' 237.
- ^ ביין, עמ' 211.
- ^ 22.0 22.1 מגושי, עמ' 213-214.
- ^ אטינגר, שמואל. בין פולין לרוסיה. מוסד ביאליק (1995). ISBN 9789652270931. עמ' 124.
- ^ שטמפפר, שאול. ?What Actually Happened to the Jews of Ukraine in 1648. Jewish History, מאי 2003, עמ' 207-227.
- ^ Weinryb, Bernard Dov. The Jews of Poland: A Social and Economic History of the Jewish Community in Poland from 1100 to 1800. Jewish Publication Society (1973). ISBN 9780827600164. עמ' 195-197, 317-318.
