גזירות תתנ"ו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אל מלא רחמים לזכר קרבנות גזירות תתנ"ו וגזירות ת"ח ות"ט במחזור מאלטונא משנת 1744

גזירות תתנ"ו או מאורעות תתנ"ו הם סדרת פרעות שהתרחשו בשנת 1096 (ד'תתנ"ו) באירופה במסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים. בחלק מהמקרים הוצע ליהודים להנצל באמצעות המרת דת לדת הנוצרית.

מלבד הרציחות והחורבן הרב שהיה במאורעות תתנ"ו, המאורעות הובילו להשפעה תודעתית, עקב הטראומה הציבורית שהייתה כלולה במאורעות ביחס לעם ישראל.

מהגזירות נשתמרו קינות שנרשמו על קהילות שחרבו ובייחוד קהילתו של רש"י שהתרכזה בשלוש הערים שכונו בפי היהודים 'קהילות שו"ם' - שפירא, ורמייזא ומגנצא (כיום שפייר, וורמס ומיינץ). חלק מקינות נאמרים בתשעה באב בבתי הכנסת של קהילות האשכנזים. כמו כן נשתמרו בספרות הנוצרית תיאורים ואיורים בהם נראה הטבח במהלך מסע הצלב, הן באירופה, והן לאורך מסעם במזרח התיכון ובייחוד בארץ ישראל.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים נרצחים בעת מסע הצלב. ציור בתנ"ך נוצרי משנת 1250

באירופה של ימי הביניים, אשר קמה לאחר התפוררות האימפריה הרומית המערבית, הדת הנוצרית תפסה את מקומה של התרבות הרומית ושל מוסדות האימפריה, כגורם מאחד של החברה. מלבד תופעה זו התקיים באירופה יחס מורכב בין השליטים החילונים לאפיפיור. האפיפיור טען לסמכותו אף בנושאי השלטון החילוני לעומת המלכים ששאפו להרחיב את תחומי סמכותם.

היחס ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביחס ליהודים, אירופה הנוצרית פעלה על פי הנחייתו של אוגוסטינוס (354-430), לפיה יש להשאיר את היהודים בחיים, כי הם מוכיחים את אמיתות כתבי הקודש הנוצרים. השארתם בחיים, אך במצב מושפל, מוכיחה את מאיסת האל בהם. האמונה הייתה שבאחרית הימים כל היהודים יתנצרו.

כך, היהודים נשארו המיעוט הדתי הנסבל היחיד באירופה הנוצרית. היהודים ראו עצמם כמיעוט, אשר ישיבתו באירופה ארעית, כשגם היהודי לא רואה במצב הקיים אידאל. למרות כל זאת, היהודים ראו את עצמם שייכים למרקם החברתי באירופה; כשבחיי היום-יום הם הסתגלו לתרבות ולתנאיה, בעזרת מאמץ הן ביחס לעולם הנוצרי והן ביחס לתפיסות שראו את הגלות כארעית.

במאה העשירית לספירה, ה"עיר" בתור מקום מגורים, החלה לתפוס מחדש מקום משמעותי. וכך, גם נכתבו מגוון הסדרים משפטיים חדשים (כגון הפריווילגיה של רודיגר, משנת 1084 לספירה). קיום היהודים נתפס כחלק מבנייתה והגדרתה של הקמתה של העיר, בהיותם קבוצה עירונית מובהקת. זאת, למרות שהיהודים הובדלו, וחייהם במסגרות נפרדות, כשהגורמים נעוצים גם בסביבה (לדוגמה העברת החסות על היהודים לשלטון המרכזי, שגרר אף את ההתייחסות אליהם כ-'עבדי האוצר', וכן פעולות של המנהיגים כרבנו גרשום מאור הגולה); אך ההקשרים הכלכליים היו הדוקים ומלאי מתח.

תיאור ההתפתחויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1095 לספה"נ נשמעה קריאתו של האפיפיור אורבן השני לגאולת כנסיית הקבר. הקריאה הובילה ליציאה למסע הצלב הראשון, כשהמסע הסתיים בכיבוש ירושלים (1099 לספה"נ).

בדרכם של הצלבנים מזרחה, דרך ערי אשכנז וצרפת, נשמעה הקריאה לחסל את הכופרים מבית: היהודים. הנוצרים (בייחוד בערי עמק הריין) העמידו בפני היהודים את הברירה בין טבילה לבין מוות, כשרבים מהיהודים בוחרים למות על קידוש השם.

הפרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלשלות זו הובילה לרציחות של יהודים על ידי הנספחים למסע הצלב ובראשם אביר צרפתי בשם "וילהלם הנגר". ההיסטוריון ד"ר צבי גרץ מתאר את האירועים באשכנז:[1] חלק מיהודי טריר התאבדו ואחרים פנו לעזרת הכנסייה אך נענו בשלילה ואז החליטו אנשי הקהילה להמיר דתם למראית עין. בהמשך הגיעו הפורעים לשפייר שם חטפו עשרה יהודים לכנסייה בנסיון להטבילם בכח. החטופים סירבו ונרצחו על ידי החוטפים (9 במאי 1096, ח' באייר ד'תתנ"ו). שאר יהודי הקהילה נמלטו לארמונות ההגמון של העיר ולארמון הקיסר שם ותחת הגנתם ניצלו.

הקהילה הבאה, ורמיזא סבלה הרוגים רבים יותר. כמות הפורעים גדלה בהשוואה למספרם במקומות הקודמים. ב- 24 במאי 1096, כ"ג באייר ד'תתנ"ו החל הפוגרום בהרס וביזה של בתי כנסת ובתי היהודים וב- 31 במאי, ראש חודש סיוון החל ההרג. גם המעטים שמצאו מסתור אצל הגמון העיר התאבדו לאחר שהוצבה בפניהם הברירה בין טבילה למוות. חלק מהיהודים המירו דתם וחלקם ניסו להתנגד. גרץ מציין שמו של צעיר יהודי שהתנפל בסכין ודקר אחד מראשי הנוצרים והומת במקום. עוד מציין גרץ שלאחר הטבח הובאו לקבורה בורמיזא 800 יהודים.

העיר הבאה שנפגעה בפרעות הייתה מגנצא. בתחילה מצאו 1300 יהודים מחסה בבית ההגמון, תמורת סכום כסף רב. אולם אנשי משמר הארמון לא ניסו לעמוד בפני הפורעים ואלה טבחו ביהודים ורק כ 60 מעשירי העיר הוברחו אל מחוץ לעיר אולם גם הם נתפסו ונרצחו. בפרעות אלה גם עלה באש חלק מהעיר.

בקלן החלו הפרעות בערב חג שבועות בביזה, הרס ושריפת ספרי תורה. יהודי העיר הוברחו בסיוע ההגמון המקומי לכפרי הסביבה ובמשך שלושה שבועות הסתתרו מפני הרוצחים. אלא שביום 24 ביוני הגיעו אליהם הפורעים והרגום.

סיכום מספר הטבוחים לפי גרץ,[2] בכל רחבי הריין בתוך חודשיים, הגיע לכדי 12,000 יהודים.

תגובת היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים סברו שהנוצרים הורגים בהם מתוך נקמה על כך שיהודים הרגו את ישו, לדעתם, ושהם שואפים להכחיד את היהודים או להמיר את דתם לנצרות. היהודים שהבינו שנשארו להם רק שתי אפשרויות: להתנצר או למות, ראו זכות באפשרות למות על קידוש השם, חלקם במו ידיהם וחלקם עקב סירובם להתנצר, והמתתם בידי ההמון. חלקם המועט התנצר, לפחות למראית עין. אמונתם האיתנה של היהודים באלוהים גם בשעת שמד זו, כפי שבאה לידי ביטוי בציטוט המדרש: "מי כמוך באלים ה'", גרמה להם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להמיר דת ולהתנצר.

מוטיב שנוי במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והמרתם לנצרות. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:

"מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל... ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם... והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא."[3]

יש חוקרים הטוענים כי כרוניקה זו יחד עם כרוניקות נוספות שנכתבו ב-1096 מדגישות את מעמדה הגבוה של האישה באשכנז באותה תקופה: האישה היא הנלחמת בפועל בצלבנים, האישה היא הטובחת את ילדיה אף ללא רשות מהבעל, ומעשיה מהווה חזרה למוטיב חנה ושבעת בניה[דרוש מקור].

פוסקי ההלכות נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם. מהר"ם מרוטנברג הזהיר שלא "להוציא לעז על חסידים הראשונים", אף שאינו מתייחס לשאלה האם הרג הילדים הוא פעולה שיש לנקוט בה מלכתחילה. אחרים מצאו הצדקה להמתת הילדים בדינו של בן סורר ומורה, שהורגים אותו לא בשל מה שהוא, אלא בשל מה שעתיד להיות, דין התקף גם לגבי ילדים שעלולים להיות מומרים.

יעקב כ"ץ וחיים סולובייצ'יק טענו כי קידוש השם באשכנז מאופיין בפסבדו-הלכה. הומצאו אף ברכות לשחיטה על קידוש השם, ואף הסכין נבדקה, כדי להבטיח את "כשרות השחיטה". לפי טענה זו, מדובר בהתנהגות מעין-הלכתית שמקורה אינה תורני אלא עממי[דרוש מקור]. לעומתם, טענו אברהם גרוסמן, ישראל משה תא שמע ומ"י בן-גדליה כי קידוש השם באשכנז נשען על בסיס הלכתי מוצק, לפי דרך לימוד ההלכה שהייתה נהוגה באותה תקופה.

תוצאות המאורעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר, הגישה הקלאסית נטתה לטעון שחיי היהודים עברו חורבן מוחלט, ושינויים רבים התרחשו בעקבות המאורעות. בין השאר, הדת היהודית עצמה נוסחה מול האיום על קודשיה.

אך כיום הדעה המקובלת היא, שהחיים הריאלים של היהודים לא השתנו הרבה בעקבות המאורעות. יחד עם זאת, רישומם של המאורעות על הזיכרון ההיסטורי היהודי היה נחרץ, והם השפיעו על תודעת המיעוט ואי-הביטחון, והם מנסחים את הזהות העצמית. הזיכרון ההיסטורי מתבטא בספר חסידים, ובכרוניקות יהודיות המתארות אירועים אלו (כגון הכרוניקה של רבי שלמה ב"ר שמעון).

גישה אחרת מציג פרופסור אברהם גרוסמן.[4] הוא מנתח את המקורות המציינים את שמות משפחות הנספים ומוצא שיש בהם מראשי החכמים של הקהילות ובניהם ו"מכאן, שנושאיה העיקרים של היצירה הרוחנית - בניהן של אותן משפחות מיוחסות - אבדו מן העולם."[5] נוסף למותם של האנשים עצמם הייתה השמדה של כתביהם וכך נגרמה פגיעה במורשתם בהמשך הדורות. מניתוחו הוא מסיק שהפגיעה בקהילות מגנצא ווורמיזא הייתה אנושה, ולמעשה ירד מרכזיותם של קהילות אלה ביצירה הרוחנית היהודית עד תחילת המאה ה-12. דעיכה זו של המרכז הרוחני בגרמניה תרם לעליית המרכז בצרפת הצפונית (עם רש"י ובית מדרשו כמובילים).

העימות האידאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאורעות תתנ"ו ביטאו את הניגוד והוויכוח שהתקיים בין יהודים לנוצרים בימי הביניים. הוויכוח כלל בעיקרו ויכוח תאולוגי, שנגע בנקודות רבות (ראה הפולמוס היהודי נוצרי). דוגמה לוויכוח, היא בהבדלי התפיסה בשאלה מי הוא המאמין שנבחר על ידי האל?

אך מלבד ויכוח זה התקיים עימות בין הרוב (הנוצרי) למיעוט (היהודי); ויכוח שבעיקרו היה סלידה מהמיעוט והאשמתו במגוון תחלואות החברה. שני רובדי העימות התבטאו בעת מאורעות תתנ"ו.

הקבלות אידאולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד העימות האידאולוגי בעת המפגש המעשי בין היהודים לנוצרים, יש הסוברים שדווקא הקבלות שונות הובילו לכך שהעימות לא יכול היה להגיע לעמק השווה. זאת, מלבד הוויכוח מי הוא הנבחר על ידי האל. כל צד האמין שככל שיגדל קורבנו בעולם הזה כן יגדל שכרו בעולם הבא.

כך, הנוצרים האמינו שהם יוצאים למסע הצלב, במטרה לגאול את כנסיית הקבר בכל מחיר, ואף במחיר החיים, ולהיות מרטירים. ואף היהודים, לא ברחו מפני הנוצרים, משום ששאפו למות על קידוש השם.

לכך ניתן לצרף את היחס למוות בדתות השונות, כאשר בשתי הדתות האמינו שהמוות מוביל לעלייה לדרגה גבוהה (מרטיר אצל הנוצרים, ומוות על קידוש השם אצל היהודים), ואף שההליכה לקראת המוות לא נעשה בחשש, ושהראייה הרואה במוות זכות, משותפת ליהודים ולנוצרים. לפי נקודות ההשקפה האלו, המוות מהווה את העדות על האמונה ביהדות ובנצרות.

בהמשך לעניין המוות, גם תפיסת הקרבה בין העולם הזה לעולם הבא הייתה משותפת ליהודים ולנוצרים. כך הנוצרים עשו הכנה לפני היציאה למסע (טבילה, טהרה ווידוי) ואף היהודים פעלו בפעולות קפדניות לפני המוות (טהרה ווידוי וברכה).

אמנם, יש הטוענים שמכל האמור מעלה ברור היה שההתנגשות תוביל לרציחות המוניות, אך אחרים סבורים שיש צורך להדגיש הבדל מהותי בין השניים, והוא העובדה שהיהודים לא ביקשו לכפות את אמונתם על הנוצרים, אלא רק לעמוד על אמונתם שלהם, בעוד הנוצרים ביקשו לכפות באלימות, עד כדי טבח המוני, את אמונתם על היהודים.

משמעות האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר קיימות גישות שונות לגבי משמעות האירועים: כך חיים הלל בן ששון, מייצג את התפיסה הרואה במאורעות תתנ"ו פרשת דרכים בתולדות יהודי אירופה, כשהם משפיעים אף האידאולוגיה והמחשבה (אף ביהדות ספרד המזרח), וכן גורמי תמורה בחיי הכלכלה, המעמד המשפטי ותחשת היהודים בין הגויים באירופה.

מול הגישה הקיצונית הזו, קמה גישה קיצונית נגדית (לדוגמה רוברט חזן) הטוענת שלאחר המאורעות אין כמעט שינוי בתנאים היסודיים של החיים היהודים באירופה, כשמתוך ההרס התאוששו בקלות יחסית, כשההתפתחות הנה מתמשכת.

גישה אמצעית מציינת, שאמנם מבחינה פיזית וטכנית קשה לראות בממדי האסון של מאורעות תתנ"ו שינוי חד בתנאים, כך שהדברים שהשתנו אמנם נובעים מתהליכים ארוכים יותר; אך מאידך קשה להתעלם מהטראומה ומהתצורה המחשבתית שהותירו מאורעות תתנ"ו בתפיסה היהודית בכל תחום, כך הם היוו מעצב של מעמדם מול הנוצרים ואת תודעת המיעוט שלהם, ואף הותירו שיירי מחשבה ביחס למוות על קידוש השם ולאסונות בפרט. כך, במאורעות שהתרחשו יותר מחמש-מאות שנה אחר כך (מאורעות ת"ח ות"ט, שנת 1648 לספה"נ) נתפסו מאורעות תתנ"ו כדגם, וכמוות על קידוש השם.

לדעת ההיסטוריון ישראל יובל, למסעות הצלב הייתה השפעה מכרעת על הופעת עלילות הדם כנגד היהודים באירופה. לדעתו, ליהודי אשכנז באותה תקופה הייתה תפיסה משיחית של גאולה נוקמת, לפיה יפרע האל מאויבי ישראל לעתיד לבוא. על מנת לעורר את זעמו כנגד אותם אויבים היו מוכנים היהודים להקריב את חייהם ולמות על קידוש השם באהבה ומרצון. הנוצרים, שראו את תופעות קידוש השם ההמוניות של היהודים, הזדעזעו מנכונותם למות ולהמית את ילדיהם. כתוצאה מכך נתפסו היהודים בקרב החברה הנוצרית כרוצחי ילדים, מה שיצר פתח להאשמתם ברצח ילדים נוצרים מאוחר יותר. תאוריה זו שנויה במחלוקת קשה וזוכה לביקורת נוקבת מצד חוקרים רבים.

הנצחת האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות האירועים החלו יהודי אשכנז לומר את תפילת "אב הרחמים", תפילה שחוברה בקהילת וורמיזא. בתחילה נאמרה התפילה בערב שבועות ובתשעה באב, אולם בהמשך פשט המנהג לומר אותה מדי שבת. היות שעיקר האירועים היו בתקופת ספירת העומר, התחזקה גם המשמעות של ימי ספירת העומר כימי אבל (משמעות שמקורה באגדה על מותם של תלמידי רבי עקיבא בימי ספירת העומר) וקיבלו ביטוי דומה לזה של ימי בין המצרים. כך למשל נהוג שלא להתחתן בימי ספירת העומר ואשכנזים ובני עדות המזרח נוהגים שלא להתגלח ולהסתפר בתקופה זו.

בתשעה באב נהוג בקהילות אשכנז לקונן גם על חורבן קהילות שו"ם (שפיירא וורמייזא ומגנצא) בגזירות תתנ"ו בזמן מסעי הצלב. הקינה פותחת במילים "מי יתן ראשי מים".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרוניקות שנתחברו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות שלוש כרוניקות שנתחברו בעברית של המחברים שלמה ב"ר שמעון, אליעזר בן נתן והאנונימי ממיינץ.

הכרוניקות פורסמו לראשונה בשנת 1892 בידי אדולף נויבאואר שטרן עם תרגום בגרמנית בידי זליגמן בר (baer). הפרסום הראשון כלל גם ביקורת מאת הארי ברסלאו שהסתמכו על התרגום הגרמני. במהדורה זו יש אי דיוקים לגבי כתב היד.

מהדורה שנייה פורסמה בידי אברהם מאיר הברמן בשנת 1945 בה הוא תיקן שגיאות על פי ראות עיניו. אין בה ביקורת נוסח המקרא, אלא רק תיקוני נוסח שלא כולם נרשמו בפירוש על מהדורה.

בשנת 1977, שלמה אידלברג פרסם תרגומים לאנגלית של הכרוניקות. ב-1987 פרסם גם רוברט חזן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אברהם מאיר הברמן, (מהדיר ועורך), ר' אפרים ב"ר יעקב, ספר זכירה סליחות וקינות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ל-1970.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ד"ר צבי גרץ, דברי ימי ישראל, כרך רביעי, פרק שלישי: "מסע הצלב הראשון", תרגום: ש.א. קמנצקי, הוצאת "יזרעאל", תל אביב, 1954
  2. ^ שם, עמוד 64
  3. ^ מתוך התיעוד של האנונימי ממיינץ 4H.
  4. ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, פרק עשירי: "גזירות תתנ"ו- משבר ומיפנה?", הוצאת מאגנס, תשס"א
  5. ^ שם, עמוד 436