גזענות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בישראל קיים מערך חוקים רחב נגד אפליה על רקע גזע, דת, אמונות פוליטיות, וכנגד גזענות והסתה לגזענות, הן מצד הממשל והן מצד פרטים וגופים אחרים. ממשלת ישראל וקבוצות וארגונים שונים בישראל נאבקים בגזענות, וישראל היא מדינה שותפה לאמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית וחתומה על האמנה נגד אפליה בחינוך. עם זאת, כמו בכל העולם, גם בישראל ישנם גילויי גזענות, החל מהתבטאויות גזעניות ועד למקרים אלימים של פגיעה ברכוש ובנפש. אירועים אלו משקפים את המתחים הקיימים בחברה הישראלית.

על פי סמי סמוחה, ההגדרות הליברליות של גזענות זו אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק, כמו בישראל, שהמוצא האתני משמש בהן בסיס לקשר בין בני המיעוט לבני הרוב. כך למשל, על פי ההגדרה הליברלית, סירוב להינשא לבן זוג מן העדה האחרת ייחשב לגזענות, אך נישואי פנים הם נורמה בחברות שבהן המיעוט אינו מיעוט נטמע. על פי התפישה הליברלית, אי אמון בבני המיעוט ופיקוח עליהם ייחשבו כגזענות, גם אם המצב האובייקטיבי מחייב חשדנות והשגחה - למשל, אם המיעוט שייך במוצאו לאויב ויש מהם המבצעים עבירות ביטחוניות. על פי סמוחה, דוגמאות אלה מראות שההגדרות הליברליות אינן מתאימות לחברות שסועות באופן עמוק. על כן יש לאמץ הגדרה מצומצמת יותר לגזענות, רק כנגד מידה מוגזמת של יחס שלילי, אך עם זאת קשה לקבוע מהי מידה מוגזמת.‏[1]


אוכלוסיות פגיעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיר אנטי ערבי בהפגנת ימין בירושלים, יוני 2014

מזמן קום מדינת ישראל סובלת אוכלוסיית ערביי ישראל ואוכלוסיית הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון מגילויי גזענות. המחקר האקדמי מצביע על כך שהשימוש במונח 'גזענות', בהשפעת השואה, היה בגדר טאבו למן קום המדינה עד שנות ה-80 של המאה ה-20, בהן צפה ועלתה בעיית הגזענות בישראל והדיון בה קיבל לגיטימציה והניע מאבק משפטי וממלכתי בה.‏[2] בדצמבר 1992 הזמין חבר הכנסת אברהם בורג, יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת דאז, סקר הבוחן את עמדות הציבור בנושא האלימות והיחס כלפי אזרחים פלסטינים. תוצאות הסקר הצביעו על כך ש- "40% מהיהודים בישראל מזדהים עם האלימות כלפי הערבים ו- 60% סבורים כי השנאה לזרים והגזענות בארץ דומים לאלו שבאירופה ובארצות הברית.". "בהתייחס לממצאי הסקר טען אברהם בורג כי "ישנו מעגל של איבה פוליטית וציבורית כלפי ערבים. איבה מובילה לפחד. ופחד מוביל לשנאה, והשנאה הופכת לתורת שנאה עם סטריאוטיפים; וזה קרוב מאד לגזענות במובן המכוער שלה. אין לי ספק שהכיבוש משחית עד לכדי גזענות, ולכן עד שלא תפתר בעיית הכיבוש יש להתריע ולבדוק מה אפשר לעשות בנושא".‏[3] בעיית הגזענות כלפי ערביי ישראל והשטחים מהווה ללא ספק תוצר נלווה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וניזונה מן המתחים הפוליטיים והמלחמות הכרוכות בו. בנוסף לכך קיים גם המתח שבין השאיפה לקיים ולקדם את מדינת ישראל הן כמדינת לאום, היא מדינת העם היהודי, והן כמדינה דמוקרטית, המציף שוב ושוב את שאלת מקומו של המיעוט הערבי בחברה הישראלית. מתיחויות אלו משמשות קרקע רחבה להצדקת שנאה כלפי ערבים ונפיצותה בדמות גילויי גזענות שונים ומדי שנה מתפרסמים ונרשמים מקרים שונים של גזענות כלפי ערבים הנוגעים לכלל תחומי החיים.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזרחיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולים מאתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולים מברית המועצות לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהגרי עבודה ומסתננים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במאי 2012 נערכה בשכונת התקווה הפגנה, בהשתתפות כאלף איש, במחאה על טיפולה של הממשלה במסתננים מאפריקה. בהפגנה נאמו, בין השאר, חברי הכנסת מירי רגב, שאמרה "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו" ודני דנון, שאמר "קמה לה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל". בסיומה של ההפגנה תקפו חלק ממשתתפיה עוברי-אורח, ניפצו זגוגיות של חנויות ששייכות לאפריקאים, הבעירו פחי אשפה והתעמתו עם שוטרים.‏[4] כנגד חלק מן הנאומים בהפגנה נמתחה ביקורת ציבורית, בין היתר בטענה שנשאו אופי גזעני ומסית.‏[5]

חקיקה למניעת גזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקי מדינת ישראל נכללים חוקים אחדים שמטרתם מניעת גזענות:

  • סימן א'1 לחוק העונשין, שנוסף לחוק באוגוסט 1986[6] עוסק בגזענות, המוגדרת בסעיף 144א: "רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני". סעיף 144ב קובע: "המפרסם דבר מתוך מטרה להסית לגזענות, דינו – מאסר חמש שנים". בדברי ההסבר להצעת החוק‏[7] נומק הצורך בסימן זה:
"בעת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ובעקבותיהן, הלכו ורבו תופעות של התבטאויות פומביות, בכתב ובעל-פה, של דברים הקוראים לרדיפה, השפלה, ביזוי, איבה ומעשי עוינות ואלימות כלפי ציבור מתושבי המדינה, או הגורמים מדנים בין חלקים של האוכלוסייה, בשל השתייכות לגזע, ללאום או לדת."
בנובמבר 2004 נוסף לחוק סעיף 144ו‏[8] הקובע: "העובר עבירה מתוך מניע של גזענות ..., דינו – כפל העונש הקבוע לאותה עבירה או מאסר עשר שנים, הכל לפי העונש הקל יותר."
החוק מגדיר כהתאגדות אסורה גם "חבר בני אדם, מואגד או לא מואגד, שבאופן מאורגן, בחוקתו או בתעמולתו או בדרך אחרת הוא מטיף, מסית או מעודד לגזענות", ומטיל עונשי מאסר על פעילות הכרוכה בהתאגדות אסורה.
  • סעיף 15 לחוק איסור אלימות בספורט, אוסר על "התבטאות גזענית במהלך אירוע ספורט" המוגדרת כ"קריאה של מילים, צלילים או נהמות, וכן התבטאות חזותית, על ידי אדם, לבדו, יחד עם אחר או במקהלה, שיש בהם משום איום, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות, אלימות או גרימת מדנים כלפי אדם, ציבור או חלקים של האוכלוסייה, והכל בשל צבע או השתייכות לגזע, לדת או למוצא לאומי-אתני."
  • חוק יסוד: הכנסת מאפשר לפסול רשימה מהתמודדות לבחירות לכנסת על סמך הסתה לגזענות. בהתאם לסעיף זה נפסלה רשימת כ"ך מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-13.
  • חוק המפלגות מאפשר לרשם המפלגות למנוע רישום מפלגה על סמך הסתה לגזענות.
  • הנחת הצעת חוק פרטית לפני הכנסת טעונה אישור של יושב ראש הכנסת וסגניו, והם רשאים למנוע העלאת הצעה גזענית.

ביטויי שנאה גזעניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, וקודם לכן בארץ ישראל, נשמעים לעתים ביטויי שנאה גזעניים.

"אד'בח אל-יהוד" ו"מוות ליהודים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אד'בח אל-יהוד" (בערבית: إذبح اليهود, או "אטבח אל-יהוד" בתעתיק שגוי כפי שמופיע בחלק מהמקורות להלן) היא קריאה בערבית המופנית כלפי יהודים. היא משמשת כקריאת שנאה גזענית‏[9] ואף כקריאה שהשמיעו ערבים בעת שיצאו לפגוע ביהודים. הקריאה "אִד'בָּחוּ אִל יָהוּד" או "אִד'בָּח אִל יָהוּד" תועדה במספר מקרים בעבר, תוך שלעתים היא מלווה מעשי אלימות, כגון רגימה באבנים‏ ותקיפה בירי, בין היתר לאחר תפילה של קהל מערביי חברון בירושלים לפני מאורעות תר"פ,‏[10][11] כמו גם במאורעות תרפ"ט,‏[12] במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.‏[13] ובעת ההתקפה על הרובע היהודי בעיר העתיקה[14] הקריאה מצאה דרכה גם להתקפות כנגד ישראלים בחו"ל.‏[15]

קריאה זו נידונה בפסקי דין אחדים במדינת ישראל. כך, למשל, בבית משפט השלום בירושלים הואשם ערבי שב-20 באוקטובר 2000 צעד בראש תהלוכה במזרח ירושלים וקרא "אטבח אל-יהוד" וקריאות נוספות, והוא הורשע בעבירה של איסור פרסום הסתה לגזענות[16]. ביולי 2014, לאחר שטף של פרסומי איבה וגזענות בפייסבוק על רקע מבצע צוק איתן, קבע שופט בית משפט השלום, בעקבות פוסט של ערבי ישראלי שכתב "מוות ליהודים" על רקע תמונת טנק שרוף, כי "אין מקום למעצרם של אנשים בשל התבטאויות בלבד"‏[17]

בנוסף לביטוי "אד'בח אל יהוד", נעשה שימוש בביטוי "מוות ליהודים" כקריאת שנאה גזענית נגד הציבור היהודי. השימוש בביטוי כולל את קריאתו בקול וכיתובו באמצעות גראפיטי‏[18][19][20][21]. לעתים הקריאה או הכיתוב מלווים מעשה אלימות, כגון ניסיון לפיגוע.‏[22] הקריאה "מוות ליהודים" אף מוכרת כתופעה גזענית נגד יהודים גם בחו"ל, ולאחרונה אף ליוו קריאות "מוות ליהודים" ו"מוות לישראל" הפגנה של קבוצת איסלמיסטים בתוניסיה, אשר הפגינו מול בית הכנסת הגדול בתוניס, בלב העיר‏[23] גם השימוש בביטוי בחו"ל יכול שיהיה במסגרת פעילות חבלנית.‏[24].

"מוות לערבים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילול קברים הוא לרוב פשע שנאה על רקע גזעני. בתמונה: קבר ועליו הגרפיטי "מוות לערבים", ישראל, 2005

מוות לערבים היא קריאת שנאה הנשמעת בישראל מפי יהודים כלפי ערבים. הקריאה נשמעת לעתים במסגרת אירועים לאומניים, בתגרות בין יהודים לערבים, הפרות סדר והתפרעויות המוניות. לעתים היא מלווה גם במעשי אלימות, כגון רגימה באבנים‏[25] ותקיפה.‏[26] הקריאה נפוצה במיוחד במגרשי הכדורגל ומופנית כלפי קבוצות מן המגזר הערבי, או שחקנים ערבים בקבוצות אחרות. פעמים מספר הקריאה רוססה בגרפיטי, באופן ונדליסטי, בישראל‏[27] וגם ברצועת עזה בעת מבצע עופרת יצוקה.‏[28]

במספר מקרים הועמדו לדין אנשים שקראו "מוות לערבים" בהקשרים שונים, לרבות כאוהדים במשחקי כדורגל, או שריססו אותה על הקירות. עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי הקריאה מהווה הסתה לגזענות ולכן היא אסורה על פי החוק.‏[29]

השופט אדמונד לוי פסק:

"הקריאה "מוות לערבים", שלמגינת הלב הפכה חזיון נפרץ במקומותינו, ובכלל זה במשחקי כדורגל בהם דומה, לעתים, כי הותר כל רסן מצדם של מי שמתיימרים להיות חובבי ספורט, היא ביטוי לרוח גזענית רעה ומסוכנת, אשר יש לגנותה בכל פה ולעוקרה מן השורש. יש להצר על כי צעדים ממשיים למניעתה של תופעה פסולה זו טרם ננקטו במידה המאפשרת את מיגורה."[30]

קריאת שנאה בעלת אופי דומה היא הקריאה "ערבים החוצה". קריאה זו שימשה את תנועת "כהנא חי", והשימוש בה נמנה עם הנימוקים לפסילת התנועה בבחירות לכנסת ה-13.‏[31] בפסק דין העוסק בשימוש בקריאה זו נאמר:

"בזכרונו הקולקטיבי של העם היהודי ושל כל בן תרבות מהדהדת, ותהדהד לעד, בקול רם ומעורר צמרמורת, האמירה "JUDEN RAUS", ובתרגומה לעברית: "יהודים החוצה". דומה כי אין להכביר מילים בדבר הגזענות הנוטפת מצירוף המילים "ערבים החוצה" לכשעצמו, וכשהוא בא בהמשך לדיוקנו של הרב כהנא ולדברים שהשמיע בעבר לגבי פתרון "הבעיה הערבית", מקל וחומר."[32]

ב-2005 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים את דוד העברי תושב כפר תפוח בהסתה לגזענות, לאחר שנמצאו באמתחתו חולצות הנושאות את הסיסמה "אין ערבים - אין פיגועים".‏[33]

גזענות על רקע דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 144ג (ב) לחוק העונשין נקבע: "פרסום ציטוט מתוך כתבי דת וספרי תפילה, או שמירה על פולחן של דת, לא יראו אותם כעבירה לפי סעיף 144ב, ובלבד שלא נעשה מתוך מטרה להסית לגזענות". עם זאת, הרב עידו אלבה הורשע בהסתה לגזענות על מאמרו "בירור הלכות הריגת גוי" שפורסם בספר "ברוך הגבר". ערעור על הרשעה זו נדחה בבית המשפט העליון.‏[34]

פסקי הלכה נתפסו לעתים כאמירות גזעניות:

  • בדצמבר 2010 פרסם הרב שמואל אליהו פסק הלכה בצירוף חתימותיהם של עוד כחמישים רבני ערים, ובשלב מאוחר יותר חתמו על המכתב למעלה מ-300 רבנים דתיים לאומים וחרדים, בהם שלמה אבינר, זלמן מלמד, דב ליאור, שמחה הכהן קוק ועוד. בפסק ההלכה נקבע כי חל איסור למכור או להשכיר דירות לגויים, על בסיס האיסור של "לא תחנם".‏[35] הפסק עורר הד תקשורתי רחב וגינויים מצד מספר רבנים, ארגון יד ושם, יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה ונשיא המדינה[36] היו אף שקראו להעמידו לדין בעוון גזענות. עם זאת, בכמה סקרי דעת קהל שנערכו זכה פסק הרבנים לרוב בקרב הציבור היהודי.‏[37] בתגובה לגינויים כתב הרב אליהו שהם נובעים מאידאולוגיה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ורואה בה "מושג גזעני" ומ"גיוס פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה". לדבריו, הפסק חוקי כמו חוק מקרקעי ישראל שאימץ את תקנות הקק"ל. עוד הוא טען שהמגנים לא יצאו נגד הרשות הפלסטינית שחוקקה כי המוכר קרקע ליהודי דינו מוות.‏[38] בגילוי דעת שהתפרסם על ידי הרב אליהו ורבנים נוספים בינואר 2011, נאמר כי שלא כמשתמע מהמכתב הקודם חובה על פי התורה לגלות יחס שוויוני כלפי כל אזרחי המדינה, ועם זאת על מדינת ישראל לפעול נגד גורמים עוינים המבקשים לנצל את עקרון השוויון בין אזרחים נאמנים במדינה, על מנת לממש את 'זכות השיבה'.‏[39]
  • בשנת 2009 יצא לאור "תורת המלך", סיפרם של אברהם שפירא ויוסף אליצור, מישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר. הספר העוסק בהלכות הקשורות להריגת גויים בזמן שלום ומלחמה, גרר אחריו מאבק ציבורי של מספר ארגונים חילוניים ודתיים, שהתאגדו תחת הכותרת "ברית חושך לגרש", בקריאה לאסור את הפצת הספר ולהעמיד את כותביו ומסכימיו לדין בהאשמת "הסתה גזענית" .‏[40]

השוואת הציונות לגזענות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העצרת הכללית של האו"ם קבעה בהחלטתה מנובמבר 1975, כי הציונות היא סוג של גזענות. להחלטה זו התנגדו רוב המדינות הדמוקרטיות ורבים החשיבו אותה לכתם שחור על הארגון. בדצמבר 1991 חזרה בה עצרת האו"ם מהחלטה זו וקבעה כי הציונות אינה גזענות בהחלטה 4686 של העצרת הכללית של האו"ם, שביטלה את הקביעה הקודמת ובכך ביטלה את החלטה 3379 למעשה.

בספטמבר 2001 כונסה בדרבן שבדרום אפריקה ועידת האו"ם נגד הגזענות, אפליה גזעית, שנאת זרים וחוסר סובלנות. בוועידה זו הועלתה שוב הטענה המשווה את הציונות לגזענות. במחאה על כך, ארצות הברית, ישראל ועוד מספר מדינות עזבו את דיוני הוועדה.

במגילת העצמאות מופיעה ההכרזה כי "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" וברבים מחוקי מדינת ישראל מופיע איסור על הפליה של אדם על-פי גזעו ועל פגיעה באדם בשל גזעו. דוגמה לכך היא חוק זכויות החולה, שבסעיף 4 שלו נאמר: "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית או מטעם אחר כיוצא באלה".

עם זאת, יש הרואים בחוק השבות חוק גזעני,‏[41] משום שהוא מעניק זכות שבות לזרים ממוצא יהודי בלבד. חוקים המעניקים אזרחות או זכות הגירה לזרים הקשורים תרבותית או אתנית לארץ היעד קיימים במספר מדינות אירופאיות כגון גרמניה, יוון ופינלנד.‏[42]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סמי סמוחה, יחסי ערבים ויהודים בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
  2. ^ גזענות בישראל, עורכים יהודה שנהב ויוסי יונה, הוצאת מכון ון ליר (2008), עמוד 48, 61-2; בין השינויים הבולטים ביחס לגזענות היה תוספת סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת.
  3. ^ הארץ, 1992ב; גזענות בישראל, עורכים יהודה שנהב ויוסי יונה, הוצאת מכון ון ליר (2008), עמוד 69.
  4. ^ נרי ברנר ובועז פיילר, מהומה ועצורים בהפגנה בדרום ת"א: זרים הותקפו, באתר ynet‏, 23 במאי 2012.
  5. ^ תגובת ראשי יד ושם לגילויי ההסתה והאלימות כנגד מסתנני העבודה, הודעה לעיתונות, 29 במאי 2012.
    בלה קאופמן, על סרטן, גזענות ומה שביניהם, באתר ynet‏, 29 במאי 2012.
    רויטל חובל, סמי מיכאל: ישראל - המדינה הגזענית ביותר בעולם המפותח, באתר הארץ, 26 ביוני 2012.
  6. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 20), התשמ"ו-1986, ס"ח 1191 מ-13 באוגוסט 1986.
  7. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 24), התשמ"ה-1985, ה"ח 1728 מ-17 באפריל 1985.
  8. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 82), התשס"ה-2004, ס"ח 1961 מ-17 בנובמבר 2004.
  9. ^ "אטבח אל יהוד" בשוק פ"ת, דבר, 7 בפברואר 1935.
    אבו כביר משתוללת, דבר, 23 בנובמבר 1936.
    נקנסו 4 נשים שהשתתפו בהפגנות ברצועה, דבר, 29 במאי 1968.
    אורה ערמוני, בחזרה מהשבי הלבנוני, 14 בדצמבר 2007.
  10. ^ י. ד. פריאר, על המאורעות בירושלים, הצפירה, 25 במאי 1920 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף).
  11. ^ יהודה לפידות, ‏העשור הראשון של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, באתר דעת.
  12. ^ אפרים תלמי40 שנה למאורעות הדמים בתרפ"ט, דבר, 24 ביולי 1969.
  13. ^ מרים גורונצ'יק, מחזה הדמים בטבריה, דבר, 26 בפברואר 1937.
    נהדפה התנפלות נועזה על ראש פינה, דבר, 2 במאי 1938.
    ישראל שיוו, 30 שנה להגנת גבעת עדה, דבר, 22 ביולי 1968.
  14. ^ א. קצנלסוןבליל נפילת העיר העתיקה, דבר, 8 במאי 1950.
  15. ^ Catherine Philp, Israeli minister Danny Ayalon may press charges over 'racist' heckling, Times Online, 10.2.2010
  16. ^ פ (י-ם) 4577/00 מדינת ישראל נגד איאד סוב לבן, ניתן ב-6 בנובמבר 2002.
  17. ^ "במדינה דמוקרטית המקדשת את חופש הביטוי, אין מקום למעצרם של אנשים בשל התבטאויות בלבד, כל עוד לא מדובר בשידול לביצוע עבירה או בקריאה מובהקת לפגוע באחר", ביהמ"ש: לא ניתן לעצור אדם שכתב "מוות ליהודים" בפייסבוק, כלכליסט 27.7.14
  18. ^ שמוליק גרוסמן, צעדת סילואן - תחת מטר אבנים ו"מוות ליהודים", באתר ynet‏, 25 באפריל 2010.
  19. ^ קובי דוד, כתובות "מוות ליהודים" רוססו על בתי כנסת בצפת, באתר וואלה!, 12 באוקטובר 2011.
  20. ^ עדי חשמונאי, שני תושבי צפת הודו בריסוס בתי הכנסת, באתר nrg‏, 12 באוקטובר 2011.
  21. ^ איילה חננאל, מי צעק "מוות ליהודים" בקו 5 בתל אביב?, באתר וואלה!, 26 במאי 2010.
  22. ^ מערכת אתר צה"ל, ‏תיעוד מיוחד: סוכל ניסיון לפיגוע דקירה בצומת גוש עציון, באתר צה"ל, 20 באוקטובר 2011.
  23. ^ קלוד סיטבון, אחרי הבחירות בתוניסיה, מבחן לדמוקרטיה וליחסים עם הקהילה היהודית, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2011.
  24. ^ אטילה שומפלבי, "ניסיתי להוריד את השלט 'מוות ליהודים' והתעוורתי ממטען", באתר ynet‏, 5 ביוני 2002.
  25. ^ ע"פ 3549/01 אדם אשואל נ. מדינת ישראל, ניתן ב-11 ביוני 2001.
  26. ^ ת"פ (י-ם) 442/04 מדינת ישראל נ. ישראל בוזגלו ואחרים, ניתן ב-3 בינואר 2006.
  27. ^ יואב שטרן, כתובות "מוחמד חזיר" ו-"מוות לערבים" רוססו על מסגד ביפו, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2008.
  28. ^ חנן גרינברג, "מוות לערבים". על החתום: חפ"ק מסלול גבעתי, באתר ynet‏, 30 בינואר 2009.
  29. ^ מכתב תשובה של היועץ המשפטי לממשלה אתר האגודה הערבית לזכויות האדם.
  30. ^ רע"פ 1252/06 טחן נ. מדינת ישראל, ניתן ב-23 באפריל 2006.
  31. ^ עב 2858/92 אליאסף מובשוביץ ותנועת "כהנא חי" נגד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה-13, ניתן ב-9 ביוני 1992.
  32. ^ פ (י-ם) 2225/03 מדינת ישראל נגד איתמר בן גביר, פסקה 17, ניתן ב-25 ביוני 2007.
  33. ^ טל רוזנר, נדחה ערעורו של פעיל הימין דוד העברי שהורשע בהסתה לגזענות, באתר ynet‏, 23 בנובמבר 2005
  34. ^ ע"פ 2831/95 עידו אלבה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ (5) 221.
  35. ^ עשרות רבנים נגד מכירת בתים לערבים, באתר ערוץ 7, 17 בדצמבר 2010.
  36. ^ יאיר אטינגר וניר חסון, הרב יוסף שלום אלישיב: כבר מזמן אמרתי שיש רבנים שצריך לקחת מהם את העט, באתר הארץ.
    הרב אהרן ליכטנשטיין, ‏"התבונה נראית נפגמת", באתר כיפה.
  37. ^ 55%: מסכימים עם פסיקת הרבנים, באתר ynet‏, 12 בדצמבר 2010.
  38. ^ הרב שמואל אליהו, אתם בעד הרבנים? זה בסדר, באתר ynet‏, 13 בדצמבר 2010.
  39. ^ גילוי דעת: כבדהו וחשדהו, באתר ערוץ 7, 13 בינואר 2011.
  40. ^ ברית חושך לגרש.
  41. ^ אריק בנדר, חוק השבות – גזעני או ליברלי?, באתר nrg‏, 10 באפריל 2008.
  42. ^ רות גביזון, שישים שנה לחוק השבות: היסטוריה, אידאולוגיה, הצדקה, עמ' 36.