גזרה שווה
גזרה שווה היא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן, המשמשת להשוואת דין פרטי בין עניין אחד לעניין אחר, על יסוד מילים זהות או מילים דומות מבחינה סמנטית, כגון בעלות שורש משותף, המצויות בתורה בשני העניינים. הלימוד יכול להיעשות בתחום הלכתי, או בתחומי האגדה. להבדיל ממידת קל וחומר, בגזרה שווה אין התבססות רק על הסברה וההגיון, אלא גם על דמיון מילולי לבדו. עם זאת, לא כל דמיון מילולי נידון כגזרה שווה, אלא צריך מסורת כדי ללמוד מדמיון הצורה.
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לביטוי "גזרה שווה" הפירושים המקובלים הבאים:
- משפט שווה, חוק שווה[1].
- מילה שווה: מילה נקראת גזרה, לפי שהיא גזורה משאר המילים באותן אותיות שחוברו בה. לכן גזרה שווה, פירושה שנכתבו מילים שוות בשני מקומות[2]. או באופן דומה, המילים שאנו דורשים מהם, שוות במקורם שמהם חוצבו ונגזרו[3].
- גזירת הכתוב על ההשוואה: כאשר התורה משתמשת במילה אחת בשני עניינים, שאין הכרח להשתמש בה בשני העניינים או לפחות באחד מהם, המילה יוצרת השוואה למרות שהנושאים רחוקים זה מזה, נוכל לומר שנקראת זו המידה גזרה שווה, מכיוון שהיא גוזרת על השווי, שאין השווי ביניהם אלא גזירת הכתוב הוא, כדי שילמדו זה מזה[4].
ובהכללה: חוק משפטי שווה, היוצא על פי מילה דומה הכתובה בהם, והיא גזרת הכתוב[5].
בהשאלה, משמש כיום הביטוי להשוואה כללית בין שני תחומים תוך למידה מהאחד על האחר. יש הטוענים שזוהי גם המשמעות המקורית של הביטוי, ולא הדמיון המילולי.[6]
בספרות חז"ל לפעמים היקש וסמוכין נקראים בשם גזרה שווה.[7]
הגדרת גזרה שווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר:
- ישנם שני פסוקים שיש בהם שני דינים שדומים זה לזה באחד מענייניהם,
- ונמצא באחד מהם דין מפורש, להקל או להחמיר, שלא פורש בשני,
- ובנוסף נמצא בשניהם דבר אחד שנאמר בשניהם בלשון זהה,
- בזמן שהדבר ההוא מיותר (שהמילה לא נצרכת לו להבנת הפסוק),
אז לומדים מהפסוק שבו הדין פורש, לפסוק שבו לא פורש בגזרה שווה; כלומר שהדין המפורש שנגזר באחד מהם תהא גזרתו תקפה בשניהם[8].
דוגמאות לגזרה שווה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לימוד מגזרה שווה מצוי מאוד במדרשים ובתלמודים, הן ללימוד הלכה והן ללימוד אגדה. דוגמאות:
לימוד הלכה במדרש ספרא:
מגזרה שוה כיצד, נאמר בשומר שכר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" ונאמר בשומר חינם "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'", מה בשומר שכר שנאמר בו אם לא שלח ידו, פטר את היורשין, אף בשומר חנם שנאמר בו אם לא שלח ידו, יפטור בו את היורשים.
— ספרא, ברייתא דרבי ישמעאל
לימוד הלכה במכילתא דרבי ישמעאל:
איסי בן עקיבא אומר, ושמתי לך מקום למה נאמר? לפי שהוא אומר, שבו איש תחתיו וגו' (שמות יז), אלו אלפיים אמה. אתה אומר אלו אלפיים אמה, או אינו אלא ארבע אמות? הרי אתה דן, נאמר כאן מקום, ונאמר להלן מקום, מה מקום האמור (להלן) אלפים אמה, אף מקום האמור (כאן, עיר מקלט) אלפים אמה (ושמתי לך מקום וגו').
— מכילתא על שמות כא
לימוד אגדה במשנת רבי אליעזר:
ויאמר ה' אל יהושע: הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ. במה גידלו, שהעמיד לו חמה ולבנה. ומניין שכבר העמידן למשה מתחילה? כתוב אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ. מה אחל שנאמר ביהושע העמיד לו חמה ולבנה, אף אחל האמור במשה העמיד לו חמה ולבנה. אחל אחל לגזירה שווה.
— משנת רבי אליעזר, פרשה ראשונה (ברייתא דל"ב מידות)
לימוד אגדה בתלמוד הבבלי:
לימוד הלכה בתלמוד הירושלמי:
מנין למעלה מי' שהיא רשות אחרת. ר' אבהו בשם רשב"ל ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, וכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת, אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת.
לימוד אגדה במדרש רבה:
רבי מרדכי אליהו רבינוביץ, בספר השו"ת שלו "נר למאור", ליקט רשימה אלפביתית של הגזירות השוות המופיעות במקורות השונים (למעט מקומות שלשון הלימוד שונה ולדעתו זו אינה גזירה שווה מוחלטת).[9] לפי תוספות ישנו מספר קבוע כלשהו של גזירות שוות, שאיננו ידוע לנו אך עבר במסורת בין החכמים.[10]
מהות הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגזירה שווה ישנו הגיון בסיסי של ניתוח טקסט, שכאשר יש מילה לא מובנת עלינו לחפש במקומות אחרים בטקסט מה ההקשר של המילה. עם זאת, בגזירה שווה יש יותר מכך, שכן הלימוד אינו בהכרח בא להסביר מילה לא מובנת, אלא מילה שמיותרת במשפט הכללי. כמו כן, הלימוד לא תמיד קשור למילה הספציפית ולמשמעותה, אלא יוצר קשר כוללני בין הדינים שמאפשר ללמוד פרטים שלמים (ראו בהמשך). לכן במבט ראשוני מידה זו נראית לימוד שרירותי, לא הגיוני, וחסר מגבלות, מפני שתמיד בשפה טבעית ישנו שימוש באותן מילים ולכן כמעט כל פסוק יכול ללמד למקומות אחרים ולשבש דינים רבים.[11][12] בניגוד לתפיסה ראשונית זו, ישנה מגבלה בסיסית מאוד המשפיעה באופן מהותי על כל הלימודים במידה זו – אסור לאדם ללמוד גזירה שווה מעצמו אלא רק על פי מה שקיבל במסורת מרבותיו.
מגבלה זו באה לידי ביטוי במושג התלמודי:
אין אדם דן (=לומד) גזירה שוה מעצמו
לפי דברים אלו אפשר להבין שהסמכות לדרוש גזירה שווה לא נתונה לחכמים, ועל כן נובע שגזירות אלו ניתנו למשה בסיני. כך אכן מבין רש"י: ”אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן לְמדהּ מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו, ושמא מקראות הללו לא לדרוש גזירה שוה נכתבו”[13]. לפי שיטת רש"י, כל גזרה שווה היא קבלה מיוחדת מסיני. ואכן מחלוקות רבות בדיני תורה מסתיימות באמירה ”לא שמיע ליה”, כלומר שחכם אחד קיבל את הלימוד מרבו במסורת, והחכם השני לא, ומכאן נוצרה מחלוקת מסועפת בדינים רבים.
הרמב"ן הבחין בקושיות רבות על שיטת רש"י, שכן מצינו מחלוקות רבות בתלמוד בלימודים עצמם של גזירות שוות, כגון מאיפה יש ללמוד, או אילו דינים יש ללמוד.[11] לכן מסביר הרמב"ן שהקבלה של הגזרות השוות היא לא קבלה מלאה כפשוטה, כלומר לימוד מילה ספציפית מפסוק ספציפי עם אותה מילה בפסוק ספציפי אחר, והגדרה מדויקת של משמעות הלימוד.[14] לדעת הרמב"ן, הקבלה ממשה רבנו היא רק בצורה של: דין מסוים נלמד מגזרה שווה של מילה מסוימת, ללא פירוט המיקום המלמד[15]. על פי תירוץ זה מיושבות הקושיות והמהלכים בכלל התלמוד על לימודי גזרה שווה, כפי שניתן לראות במקומות רבים[16]. בסיום דבריו מסייג הרמב"ן את הכלל שהביא, בכך שאומר "בשמא", כלומר כהשערה, שמלכתחילה היו כל הגזרות השוות למדות למשה מסיני באופן מלא ומפורט, ונשתכחו מעם ישראל בימי האבל על מות משה, כפי שמובא בתלמוד במסכת תמורה.[17]
בספר הליכות עולם מביא את דברי הרמב"ן, ומוסיף דרכים נוספות שבהן לפעמים נמסרו הגזירות השוות:
כל גזרות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב לחכמים איזו גזירה שוה נדון. אלא שלא נמסרו בשוה, פעמים נמסרו המקומות לבד - כלומר פלוני ילמוד מפלוני, נשארו תיבות הגזירה שוה לחכמים לדון איזו הן [כגון ...]. ופעמים נאמרו התיבות סתם - מלה פלונית תלמוד ממלה פלונית, כגון "טומאתו טומאתו לגזירה שוה" פרק קמא דשבועות, ולא נמסרו המקומות, והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם. זהו העיקר שעליו סובבת כל הגזירה שוה שבגמרא.
— הליכות עולם שער ד', פרק ב', אות ט"ז
כלומר לפעמים נמסר העניין הנדרש בגזירה שווה, אך לא ידועות המילים כלל. לפי הריטב"א אלה אף רוב הדרשות בתלמוד.[18] ישנו גם סוג שלישי, שנאמר שיש גזירה שווה במילים "טומאתו", ולא ברור מה הדינים הנלמדים.
הרב חיים הירשנזון חלק על הבנת בעל הליכות עולם את דברי הרמב"ן, בעניין מקור הפרטים החסרים, והסביר את דברי הרמב"ן באופן הבא:
לא שהקבלה בגזרה שווה נמסרה בלתי שלמה, פעם המקומות ופעם המילות פעם הדינים, רק (=אלא) שמשכחת השבע מאות גז"ש בימי אבלו של משה ובעוד שאר הנדודים בגולה באה השכחה בהם, ונשארו רק רמזים קטועים באופנים שונים.
— ברורי המדות, חלק ב, ערך ג, פרק ו, מצוי המדות בגזרה שוה
כלומר שלמשה בסיני נמסרו כל הפרטים והדקדוקים, אבל מחמת השכחה הם לא הגיעו לידינו במלואם.
אולם יש דעות באחרונים שגזירה שווה איננה באה במסורת מסיני. היעב"ץ כותב[19] שהאמירה שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו נתונה במחלוקת, והדעה המקובלת בתלמוד היא דווקא הדעה שאינה סוברת כך. פירוש קנאת סופרים מסיק שלדעת הרמב"ם אין צורך במסורת מסיני לגזירה שווה, ומחדש שאכן אין אדם דן גזירה שווה מעצמו, אבל בית הדין הגדול רשאי לדרוש גזירה שווה מעצמו[20]; שנמסר כוח כללי לחכמים לדון את התורה בי"ג מידות בכל הענייני התורה לפי משפט שכלם, לחדש הלכות חדשות ולהסמיך על ידיהן הלכות מקובלות, וחידושי ההלכות היו מרוכזים בבית הדין הגדול, ומשעמד המרכז להיבטל, הגבילו חכמים את מידת הגזרה השווה ואמרו: אין אדם (כלומר חכם) דן גזרה שווה מעצמו (בלי קבלה מרבו ורבו מרבו עד בית הדין הגדול שבירושלים)[5]. כראיות לשיטות אלה, ניתן להביא את הגמרא בנידה, שם רבי מאיר דורש גזרה שווה וחכמים חולקים עליו בטענה שאינו יכול לדון אותה מעצמו, משמע שלפי רבי מאיר יכל לדרוש. בנוסף ישנה אמירה מחזקת בירושלמי, שם נכתב: ”ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו” (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ו', הלכה א'), כלומר שאדם יכול לדרוש מעצמו כאשר זה סיוע לדברים מוסכמים ששמע, אך לא כדי לסתור דין ששמע או לחזק את דעתו כנגד החולק עליו.
לדעת רבי שמשון מקינון, ישנם שלושה סוגים של גזרות שוות: גזרות שוות מקובלות לגמרי מסיני, גזרות שוות מקובלות למחצה (העניינים הנלמדים זה מזה מקובלים, אך המילה הדומה אינה מקובלת, ועל חכמים למוצאה מעצמם וללמוד את הדין על פיה), וגזרות שוות בלתי מקובלות כלל (שחכמים ממציאים מדעתם, ולפי התלמוד הירושלמי משמשות כאסמכתא בעלמא, ואין מחדשים הלכות על פיהן)[5].
גילוי מילתא[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוספות מסבירים שהסוג הבסיסי וההגיוני של גזירה שווה, כלומר מילה שאיננו מבינים את משמעותה ולכן מחפשים במקומות אחרים שהיא מופיעה כדי להבין, הוא אינו גזירה שווה, ולכן החוקים של הלימוד לא חלים עליו. סוג זה נקרא בפיהם "גזירה שווה של גילוי מילתא".[21] הגמרא בעצמה אומרת על לימוד בדיני קרן שאינו גזרה שווה, אלא "גילוי מילתא בעלמא" ולכן אין בעיה ללמוד מהנביאים.[22]
הריטב"א קרא לסוג זה של גזירה שווה בשם "ילמד סתום מן המפורש",[23] כלומר שבמקום אחד הדין מבורר ובשני לא, ולכן לומדים מהראשון לשני. לפי הליכות עולם, בכל מקום שכתוב "נאמר למעלה ונאמר למטה" אינו גזירה שוה גמורה אלא מסוג זה.[24] לדעתו גם גזירה שווה כפולה, כמו לימוד "פתח מפתח ושער משער"[25], היא מסוג זה ואינה גזירה שווה מוחלטת.
מקומם של הגיון וסברה בלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעקבות חוסר היכולת ללמוד גזירה שווה מעצמו אלא ממסורת, יש שהבינו שלימוד בגזירה שווה הוא נטול הגיון וסברה. מסיבה זו גם אין להקשות עליו. בניגוד מוחלט למידת קל וחומר שהיא הגיון לוגי בסיסי, ועל כן אדם יכול לדון אותו מעצמו ומצד שני אפשר להקשות עליו ולפרוך אותו, גזירה שווה חסינה מפני אלה, בגלל היותה נטולת סברה, ועל פי השמועה בלבד. לפי דעה זו, המידות שהתורה נדרשת בהן הם מין ספקטרום, כאשר קל וחומר בצד ההגיוני של הספקטרום, וגזירה שווה בצד ה'מסורת' של הספקטרום.[26] בהתאם לכך בניין אב שמהווה אינדוקציה לוגית יהיה עם נטייה כלפי קל וחומר, והיקש שמסתמך רק על סמיכות מקומית בפסוקים ינטה כלפי גזירה שווה.
אמנם לפי השיטה המרכזית לגבי המסורת שלא כל הפרטים הועברו, ברור שישנו צד שבו נמסר שיקול הדעת לחכמים כדי להשלים את הפרטים החסרים, ועל כן ישנה משמעות כלשהי להגיון במהלך הדרישה. יש שסברו ששיקול הדעת של חכמים גדול יותר גם בגזירה שווה, וישנו מקום רב לסברתם, גם מכיוון שיש מחלוקות בדבר שלא ניתן להסבירם אלא על פי סברה, וגם כגישה רעיונית לגבי מעורבתו של השכל האנושי בתורה שבעל-פה.[27]
מכל מקום, מה שאפשר לדון בקל וחומר, אין דנים בגזרה שווה[28].
אופן הלימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדמיון הסמנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לשם דרשת גזירה שווה, צריך למצוא צמד מילים דומות בין פרשה אחת לפרשה אחרת. לגבי רמת הדמיון בין המילים, ישנו מדרג מסוים באיכות ההשוואה. כאשר יש אפשרות לדרוש ממילה זהה, ואפשרות אחרת לדרוש ממילה פחות דומה, ישנה עדיפות למילה הזהה, וכך בכל אחת מהדרגות.
- כמה מילים רצופות זהות.[29] בדוגמה שהובאה יש אפילו משפט זהה "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו".
- מילים זהות לחלוטין.[30]
- המילים אינן זהות, אך בעלות אותו שורש.
- בשני מקרים ישנו לימוד בין מילים שאינן מאותו שורש אך בעלות משמעות זהה.[31] המקרה הראשון והמוסכם יותר הוא "זו היא שיבה זו היא ביאה"[32] כלומר ששיבה וביאה הם מונחים שקולים ולכן נלמד משם דין בצרעת. המקרה השני הוא לדעת רבי שמעון בלבד, שדורש משיוויון בין המילים טביחה לשחיטה, שכדי להתחייב בכיסוי הדם או באותו ואת בנו השחיטה צריכה להיות כשרה. רבי מאיר חולק עליו, כיוון שאפשר ללמוד ממקום אחר שבו המילה גם היא משורש ש.ח.ט.[33]
השוואה מלאה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד ללימודים אחרים כמו קל וחומר, גזירה שווה מאפשרת ללמוד כמה דינים בבת אחת, מתוך השוואה מילולית אחת בין שני הפסוקים. כדי להותיר דינים שלא יילמדו מהגזירה שווה, נצטרך פסוק מפורש או לימוד אחר שימעטו אותם מההשוואה.[34] נוסף על כך, גזרה שווה היא גם לימוד דו-כיווני, כלומר אין פסוק "מלמד" ופסוק "לומד", אלא שני הפסוקים מלמדים פרטי דינים אחד לשני. למעשה גזרה שווה יוצרת השוואה מלאה בין שני הנלמדים. דין זה נקרא בתלמוד "אין גזירה שווה למחצה".[35] מידה נוספת שבה זה מתקיים היא היקש (שיש הטוענים שהיא סעיף של גזרה שווה[7]).
ישנה מחלוקת בראשונים, האם גם בכיוון השני אין לימוד למחצה, כלומר באופן שבו יש לנו דין מלמד ודין נלמד, האם גם הנלמד מלמד למלמד את כל דיניו. לפי רש"י[36] לא לומדים מהנלמד למלמד, אך ייתכן שרש"י דיבר רק לגבי היקש, ולא לגבי גזירה שווה. לפי רשב"ם[37] ותוספות[38], שדיברו בבירור על גזירה שווה, גם בכיוון ההפוך כל הדינים נלמדים.
מופנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מופנה
ישנו תנאי בלמידת גזרה שווה: על המילים שמהם נלמדת הגזרה להיות מיותרות לגמרי – פנויות מכל לימוד אחר וכן שאינן נצרכות לגופן (להבנת הפסוק שלהן כראוי), ואם אכן תנאי זה מתקיים ההלכה נלמדת כאילו כתובה בפסוקים במפורש. לעומת זאת, אם לומדים מאותן מילים לימוד נוסף או שהמילים אינן מיותרות, אמנם אפשר עדיין ללמוד את הלימוד, אבל אם יש קושיה עליו הוא נדחה כליל. בכמה מקומות בש"ס הגמרא מנסה לדחות את הלימוד בטענה שהמילים הדומות לכאורה אינן פנויות והרי ישנה קושיה.
לגבי מקרה שבו באחד מהפסוקים המילה פנויה ובשני אינה פנויה ישנה מחלוקת[39]: לדעת רבי ישמעאל לומדים את הלימוד ולא ניתן להקשות עליו (נחשב כאילו נכתב במפורש בפסוקים) גם כאשר אחת מן המילים איננה מיותרת, ואילו לדעת חכמים למרות שניתן עדיין ללמוד את הלימוד, אפשר להקשות עליו ולדחותו.
דון מינה ואוקי באתרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – דון מינה ואוקי באתרה
דון מינה ואוקי באתרה הוא כלל תלמודי לפיו כאשר נלמד דין מסוים בגזירה שווה מדין אחר, גדרי הדין הנלמד נשארים כפי שהיו לולא הלימוד ולא נלמדים מהדין המלמד, כלומר הדין בכללותו נלמד, אך מתבצעות התאמות בפרטים. התרגום לעברית של המונח הוא "דון ממנה והעמד במקומה". יש שחולקים על כלל זה וסוברים שהכלל הנכון הוא הכלל המנוגד לכלל זה, "דון מינה ומינה", לפיו גם פרטי הדין נלמדים מהדין המלמד.
לימוד מהנביאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכלל הבסיסי בתלמוד הוא שלא לומדים בין פסוקי התורה והנביאים או הכתובים, או בתוך הכתובים עצמם. כלל זה נקרא בתלמוד:
דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן (=לא לומדים)
עם זאת, כן מצויים חריגים בהם לומדים מהשוואה מילולית כזאת. בהרבה מקרים לשון הלימוד מוכיחה שאין זו גזירה שווה גמורה, אלא "גילוי מילתא". דוגמאות ללשונות כאלה:
- "אף על פי שאין ראיה לדבר, זֶכֶר לדבר" – דוגמה: ”"עַל יָדְךָ", זֶה שְׂמֹאל. אַתָּה אוֹמֵר זֶה שְׂמֹאל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין? אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה מח,יג) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ, וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו". וְאוֹמֵר: (שׁוֹפְטִים ה,כו) "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה, וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים". הָא אֵינוֹ יָד בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא שְׂמֹאל.”[40]
- "ואין פלוני אלא אלמוני, שנאמר: ..." – דוגמה: ”"כי יגח", אין נגיחה אלא בקרן שנאמר: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו'"”[22] שם התלמוד בפירוש אומר שזה גילוי מילתא.
- "וכן הוא אומר"
- "הררים התלויין בשערה" – דוגמה: דין הקרבת שלמי חגיגה נלמד בגזרה שווה מפסוק בנביא, אולם המשנה מתייחסת לכך כהררים התלוים בשערה
, כלומר הלימוד הוא בדרך רמז בעלמא ולא לימוד גמור[41]
יש אפשרויות נוספות שבהם אפשר ללמוד: למשל כאשר הלימוד הוא באגדה, שבה הסטנדרט נמוך יותר. ישנם גם מקרים בהם מלשון הדרשה נראה שהיא גזירה שווה גמורה שעוסקת בענייני הלכה, למשל ”יליף פרזי פרזי, כתיב הכא (אסתר ט, יט) על כן היהודים הפרזים וכתיב התם (דברים ג, ה) לבד מערי הפרזי הרבה מאד, מה להלן (בדין בתי ערי חומה) מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן (קריאת מגילה) מוקפת חומה מימות יהושע בן נון” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ב', עמוד ב'), אך הלכה זו עצמה היא לגבי מצווה מדברי קבלה.
באגדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השם גזרה שווה הושאל גם לאגדה, אף על פי שאין שם דין, ופירושו שעל-ידי המילים השוות אנו לומדים שהעניין שנאמר במקום אחד נכון גם כן אצל האחר. ועיקר כוונתם של חז"ל, שמאחר שנכתבו הדברים בנבואה מפי הקב"ה, כל מה שכתוב בתורה ובנביאים, ניתן לדרוש וללמוד מהם מה שאפשר[3]. לדוגמה:
נזיר היה שמואל, כדברי רבי נהוראי, שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו, נאמר בשמשון מורה ונאמר בשמואל מורה, מה מורה האמור בשמשון נזיר, אף מורה האמור בשמואל נזיר. מורה מורה לגזירה שווה.
— משנת רבי אליעזר, פרשה ראשונה (ברייתא דל"ב מידות)[42]
ישנו דמיון רב בין הלכה לאגדה בהקשר של גזרה שווה, אך ישנם גם הבדלים[43].
תוקף הלכתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמר רבי ינאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה...
אמר רבי סימאי לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדו הכתוב אלא מג"ש...
אמר אביי לעולם אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מג"ש...
אמר רב אשי אל תהי ג"ש קלה בעיניך שהרי נסקלים הן הן גופי תורה ולא לימדה הכתוב אלא מג"ש
מדברי הגמרא עולה שגופי תורה שלמים, ואף עונשי מוות וכרת, נלמדים בגזירה שווה, ומפה נובע שסמכותה מלאה כדין דאורייתא גמור.
ובכל זאת עלה קושי על כך בדברי הראשונים. הסוגיה המרכזית שבה נידונו הדברים עוסקת בקידושין באמצעות כסף. התלמוד למד דין קידושין בכסף מגזירה שווה: ”דתניא (דברים כד, א) "כי יקח איש אשה וגו'"-- אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר (בראשית כג, יג) "נתתי כסף השדה קח ממני".” (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ד', עמוד ב'), ולכן דין זה צריך להיות כדין דאורייתא. אך הגמרא בסוגיית הפקעת קידושין מניחה שפשוט להפקיע קידושי כסף, ולפי הסבר רבותיו של רש"י זה בגלל שקידושין אלו מדרבנן.[44] כך גם פשט דעת הרמב"ם: ”ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית: בכסף, או בשטר, או בביאה. בביאה ובשטר מהתורה, ובכסף מדברי סופרים.” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה ב'). כל הראשונים האחרים חלקו על הסברים אלו.
רבים התחבטו בדברים אלו, כיצד ליישבם עם המקובל. יש שהסבירו שאכן גזירה שווה לדעתם היא מדרבנן, יש שהסבירו שרק הגזירה שווה הספציפית הזאת היא מדרבנן או גילוי מילתא, אך ככלל מדאורייתא.[45] בשיטת הרמב"ם נאמרו הסברים נוספים: שהדין מדאורייתא לגמרי בחומרתו ובדיניו, והמונח "דברי סופרים" מציין רק שמקור הדין הוא לימוד ולא פסוק מפורש[46], שדבריו נאמרו רק כלפי מניין המצוות אך דין זה מדאורייתא לגמרי,[47] או שהרמב"ם חזר בו[48]. הדיון מתרחב לכל המידות שהתורה נדרשת בהן בעקבות דבריו של הרמב"ם בשורש השני של ספר המצוות: "שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא, הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו, הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו... כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים." גם בדברים אלו רבו הדעות.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב משה אוסטרובסקי, המדות שהתורה נדרשת בהן, ע' פט-קלו, ירושלים תרפ"ד, באתר היברובוקס
- מרדכי פלונגיאן, תלפיות, וילנה תר"ט.
- אריה שוורץ, הגזרה השוה: תולדות התפתחותה בספרות התלמודית, קרקא תרנ"ח.
- הרב חיים הירשנזון, ברורי המדות, חלק ב, ערך ג, הובוקון תרפ"ט - ירושלים תרצ"א, באתר היברובוקס
- צבי קארל, הגזרה השוה, אודסה: אחיאסף תרע"ב.
- מיכאל צ'רניק, מידת "גזירה שווה": צורותיה במדרשים ובתלמודים, לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"ד (1994).
- שמעון פדרבוש, גזירה שווה כשיטה בלשנית, ב"נתיבות התלמוד", ע' 144-118, ירושלים: מוסד הרב קוק תשי"ז.
- ירחמיאל ברגמן, גזרה-שוה מהי?, סיני, גליון ע"א, 1972. (באתר דעת)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "גזירה שווה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא גזרה שווה, באתר ספריית אסיף (ראו גם: מאמרים בנושא גזירה שווה, באתר ספריית אסיף)
- גזרה שווה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- הערך "דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן", באתר המכלול
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הערוך השלם (לרב חנוך יהודה קהוט) בשם המאירי. תרגום אונקלוס ל"זאת חוקת התורה": דא גזרתא דאוריתא.
- ^ רבי יוסף קארו, כללי הגמרא, עמ' כו, שער ד', באתר היברובוקס
- ^ 1 2 רבי זאב וולף איינהורן, ספר מדרש תנאים, מדה ז - מגזירה שוה
- ^ רבי אהרן בן חיים, מידות אהרן, פרק שלישי; רבי ישראל יעקב חגיז, ספר תחילת חכמה
- ^ 1 2 3 משה אוסטרובסקי, המידות שהתורה נדרשת בהן, תרפ"ד, עמ' פט-קלו
- ^ ירחמיאל ברגמן, גזירה-שווה מהי?, סיני, גיליון ע"א, 1972, באתר "דעת"
- ^ 1 2 הרב חיים הירשנזון, ברורי המידות, חלק ב, ע' 129. לדעת רבי אהרן בן חיים, היקש בכלל גזרה שווה. לדעת הרב חיים הירשנזון, היקש וסמוכין בכלל מידת דבר הלמד מענינו.
- ^ פירוש רמ"ה לברייתא דרבי ישמעאל. ואין אדם דן גזרה שווה מעצמו אלא אם קבלה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני.
- ^ מרדכי אליהו רבינוביץ, שו"ת נר למאור, סימן ס"ו, באתר היברובוקס
- ^ תוספות, מסכת שבת, דף צ"ז, עמוד א', ד"ה גזירה
- ^ 1 2 השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, שורש ב'
- ^ מקור קושי זה כבר בירושלמי: ”רבי יוסי בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה מעצמו עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה” (תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים, פרק ו', הלכה א')
- ^ רש"י, מסכת סוכה, דף י"א, עמוד ב'
- ^ לא נמסר מפי משה מסיני: "תלמדו מלה פלונית שבפסוק פלוני ממלה פלונית שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, אין הדבר כן..."
- ^ "קבלה על דבר יישות השווי, שדין בלתי מבורר בעניין מסוים בתורה מקורו בענין אחר בתורה ונלמד שם ממילה דומה" (הרב משה אוסטרובסקי). כלומר, נמסרו המילים ולא המקומות, הדין הבלתי מבורר שיש ללומדו מג"ש ולא תוצאת ההלכה (ולדעת הרב משה אוסטרובסקי, גם המילה הדומה לא נמסרה). שתורה לא ניתנה חתוכה (כהלכה פסוקה שאין מקום לשאת ולתת) - תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ד', הלכה ב'.
- ^ למשל בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ה, עמוד א', וכותב הרמב"ן שם: ”...לא היה מקום לשאלות הללו ולתשובות שאמרו בגמרא. וכן יש קושיות הרבה בתלמוד וכיוצא בהן שאומרים: ונילף גזרה שוה ממקום פלוני, ומתרץ מסברא... אלה הורגלו בתלמוד, אין צריך לכתוב מהן מפני רובן.”
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ט"ז, עמוד א'
- ^ חידושי הריטב"א על תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"ח, עמוד א', ד"ה ממאי
- ^ הגהות יעב"ץ, נידה כב
- ^ קנאת סופרים על ספר המצוות לרמב"ם, שורש שני
- ^ תוספות, מסכת קידושין, דף כ', עמוד ב', ד"ה גאולתו
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ב', עמוד ב'
- ^ חידושי הריטב"א, חידושי הריטב"א, מסכת ראש השנה, דף ב', עמוד ב', ד"ה הא
- ^ הליכות עולם שער ד', פרק ב', אות י"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ה, עמוד ב'
- ^ יעקב איתם, לענין הסברא במידות שהתורה נדרשת בהן, גלת, כרך ה', תשנ"ז, באתר ספריית אסיף
- ^ הרב שמואל אריאל, בעניין מעורבותו של האדם בדרשות, גלת, כרך ו', תשנ"ט, עמודים 45, 53-61, באתר ספריית אסיף; וראו גם את מאמר התגובה: יעקב איתם, מעורבותו של האדם בדרשות, גלת, כרך ח', תש"ס, החל מעמוד 145, באתר ספריית אסיף
- ^ הרב משה אוסטרובסקי עפ"י פסחים ס"ו.
- ^ "דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים, ואין דנין שנה שיש עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ז', עמוד א'), כלומר עדיף ללמוד את הצירוף "חדשי השנה" מצירוף זהה, ולא מהמילה "שנה" לבדה.
- ^ "דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה", תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ב', עמוד ב'
- ^ גם כאן נראה שיש עדיפות לסוג הקודם על פני לימוד זה, "דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה" (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב, עמוד ב'), אם כי הגמרא מקשה על זה ולא ברור מה המסקנה.
- ^ מופיע בכמה מקומות בתלמוד, למשל תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף י"ד, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף מ"ח, עמוד א'
- ^ רש"י, מסכת כריתות, דף כ"ב, עמוד ב', ד"ה ורבי עקיבא
- ^ רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף ק"כ, עמוד ב', ד"ה האי
- ^ תוספות, מסכת קידושין, דף ל"ו, עמוד א', ד"ה תפילין
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף כ"ב, עמוד ב'
- ^ מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, פרשה י"ז
- ^ מסכת חגיגה, דף י', עמוד ב', ד"ה דברי תורה מקבלה לא ילפינן
- ^ תוכן לימוד זה, רק ללא המושג המפורש "גזירה שווה", נזכר גם במשנה, מסכת נזיר, פרק ט', משנה ה'
- ^ ראו: יונה פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, עמודים 491-487,179.
- ^ בכמה מקומות רש"י מביא את דעתם, למשל: רש"י, מסכת גיטין, דף ל"ג, עמוד א', ד"ה בעילת
- ^ הרב יעקב מדן, הפקעת קידושין, עלון שבות, גליון 172, עמודים 73-84, באתר ספריית אסיף
- ^ למשל כסף משנה: "דבר הנלמד בג"ש דבר תורה ממש הוא וסוקלין על ידו ומביאין קרבן על שגגתו ככל דברים המפורשים בתורה ולא קרי להו דרבנן אלא לומר שאלמלא שהם קבלוהו כן מסיני לא היינו מפרשים אותו כך"
- ^ שו"ת הרשב"ץ, חלק א, א
- ^ הרמ"ך, ורבי אברהם בן הרמב"ם