גז עצבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מזרק אטרופין מהסוג שחולק לאזרחי ישראל לצורך התגוננות מפני חשיפה אפשרית לגז עצבים
דגם כדור-מקל של המבנה המולקולארי של גז העצבים VX. אטומי הפחמן בצבע אפור, המימן בצבע לבן, חנקן מיוצג בצבע כחול, הגופרית בצבע צהוב והזרחן בצבע כתום.

גז עצבים הוא חומר לחימה כימי המבוסס על תרכובות זרחן אורגניות נוזליות בטמפרטורת החדר. תרכובות אלו משבשות את העברת המסרים בעצבי הגוף על ידי חסימת תפקוד האנזים אצטילכולין אסטראז, אשר באופן רגיל מווסת את פעילות הנוירוטרנסמיטור אצטילכולין.

על פי החלטת מועצת האו"ם 687: מסווג כל הנשק הכימי, ובכלל זה גז העצבים, כנשק להשמדה המונית שייצורו ואגירתו אסורים החל מ-1997.

תסמיני ההרעלה בגז עצבים הם התכווצות האישונים, הפרשת רוק מוגברת, פרכוסים ועוויתות, אובדן שליטה על הסוגרים ולבסוף מוות בחנק בשל אובדן השליטה על שרירי הנשימה. גז העצבים מגיע בדרך כלל לגוף קרבנו על ידי שאיפה של תרסיס או אדים שלו, אם כי הוא פוגע באדם גם במגע עם העור, ולכן נדרשת חליפת מיגון בנוסף למסכת אב"כ כדי להתגונן בפניו.

השפעה ביולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שמרמז שמם, גזי העצבים תוקפים את מערכת העצבים של האדם. כולם פועלים באופן דומה: שיבוש פירוקם של נוירוטרנסמיטורים השולטים בהתכווצות השרירים, כך נמנעת הרפיית שרירים בגוף.

התסמינים הראשונים של חשיפה לגז עצבים כסארין הם נזלת, קושי בנשימה והתכווצות האישונים. לאחר מכן ממשיך הקורבן לאבד שליטה על שריריו עד למוות.

לעתים, השפעתו של גז עצבים היא ממושכת ומצטברת, ועלול להיגרם לו נזק נוירולוגי קשה. אולם, במידה והנפגע מקבל טיפול ראוי (כמו מתן זריקת אטרופין מיד לאחר התקפת סארין), הוא עשוי לעבור את התקפת הגז ללא פגע משמעותי.

סוגי גז עצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]