גיברלטר המוסלמית
המונח גיברלטר המוסלמית מתייחס לחצי האי גיברלטר, בתקופה שבין נחיתתם הראשונה של מוסלמים בהיספניה ונפילתה של הממלכה הוויזיגותית בשנת 711 ועד לכיבושה של גיברלטר בידי ממלכת קסטיליה הנוצרית בשנת 1462, מלבד תקופה קצרה בתחילת המאה ה-13 בה שלטו נוצרים בגיברלטר.
הנוכחות המוסלמית בגיברלטר החלה ב-27 באפריל 711 כאשר המצביא הברברי טאריק בן זיאד הנהיג את הפלישה הראשונית של הכוחות המוריים מצפון אפריקה אל חצי האי האיברי. על פי המסורת, טאריק נחת לראשונה בצוק גיברלטר ומשם החל את כיבושו, אם כי סביר יותר להניח כי הוא נחת במקום סמוך אחר; שמה של גיברלטר בימים ההם, Mons Calpe, שונה ל"ג'בל אל טאריק" ("הר טאריק"); במהלך השנים נשתבש השם והפך ל"גיברלטר". גיברלטר בוצרה לראשונה בשנת 1160 על ידי הסולטאן משושלת אל-מוואחידון, עבד אל-מואמין, במטרה למנוע פלישה מהחוף על ידי המלכים הנוצריים של אראגון וקסטיליה. שמה של גיברלטר שונה שוב ל"ג'בל אל-פאת" (הר הניצחון), אך השם לא תפס. יישוב מבוצר, "מדינת אל-פאת" (עיר הניצחון), נבנה במדרונות העליונים של הצוק. לא ברור עד לאיזו רמה התפתח יישוב זה, כיוון שהממצאים הארכאולוגיים ששרדו ממנו הם מעטים.
בשנת 1309 נכבשה גיברלטר לאחר מצור קצר על ידי כוחות משותפים של ממלכות קסטיליה ואראגון הנוצריים. בשנת 1315 ניסה צבא מורי מהממלכה הנאסרית של גרנדה לכבוש את גיברלטר אך נכשל, וגיברלטר שבה לידיים מוסלמיות רק בשנת 1333 לאחר מצור בן 4 חודשים שערך צבא מורי מסולטנות מרוקו. מספר מבנים שרדו מהתקופה המורית של גיברלטר, בהם המצודה המורית, חלקים מהחומות המוריות, בית מרחץ ומאגר מים תת-קרקעי.
גיברלטר הייתה נתונה לעוד מספר מצורים של כוחות נוצריים לפני שנפלה סופית ב-20 באוגוסט 1462 ונכבשה על ידי צבא נוצרי בפיקודו של חואן אלונסו דה גוזמן, הדוכס הראשון ממדינה-סידוניה. אז גירשו הנוצרים את האוכלוסייה המוסלמית והיהודית שישבה בגיברלטר ויישבו במקומם נוצרים.
ראשית הכיבוש המוסלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 681 יצאו צבאות בית אומיה מחצי האי ערב במטרה לכבוש את צפון אפריקה, המזרח התיכון וחלקים גדולים של מערב אסיה; תושבים מקומיים רבים התאסלמו, למשל הברברים בצפון אפריקה. באותו הזמן שלטו בספרד הויזיגותים. המורים ניסו לכבוש את סאוטה שבצפון אפריקה, עליה שלט יוליאנוס שהיה נשוי לבתו של המלך הוויזיגותי ויטיזה, אך ללא הצלחה. במקום זאת, הם כבשו בשנת 707 עיר אחרת של יוליאנוס - טנג'יר, גם היא בצפון אפריקה. מצר גיברלטר נעשו לגבול שבין צפון אפריקה המוסלמית והיספניה הנוצרית, וכך קיבלו משמעות אסטרטגית נוספת. היספניה התדרדרה למלחמת אזרחים במאה ה-8 כאשר סיעות ויזיגותיות מתמרדות נלחמו על הכתר, והדבר נתן למוסלמים הזדמנות לפלוש להיספניה[1][2]
למעשה, קיימות מספר מסורות ואגדות שונות לגבי נסיבות הפלישה המורית לספרד; אחת מהן מספרת שהמלך הוויזיגותי של ספרד, רודריק, שעלה על כס המלכות לאחר מות המלך הוויזיגותי הקודם ויטיזה בשנת 710, אנס את הנסיכה פלורינדה - בתו היפהפייה של יוליאנוס (ויש הטוענים שהוא לא אנס אותה, אלא פיתה אותה להיות פילגשו). יוליאנוס, כך על פי אותה האגדה, ביקש לנקום על את הפגיעה בבתו, ולכן כרת ברית עם המורים ושכנע אותם לפלוש לספרד במקום להתקדם שוב לכיוון סאוטה.
אך הסיבה היא כנראה יותר פרוזאית; כאשר עלה רודריק לשלטון, בניו של המלך ויטיזה ברחו לצפון אפריקה, שם הם תכננו כיצד להביס את רודריק, בעזרת יוליאנוס והמורים. המורים, שהבינו במהרה שהממלכה הוויזיגותית מפולגת ומסוכסכת, החליטו שזהו הזמן האידיאלי לתקוף. המצביא הערבי מוסא אבן נציר, שהוביל את הצבא המורי, לא היה יכול להסכים להצעותיהם של יוליאנוס ושל בני ויטיזה ללא אישור של הח'ליף שישב בדמשק. הח'ליף אישר את הפלישה לגיברלטר בתנאי שייעשו סיורים מקדימים בטרם יסתכנו בפלישה משמעותית.
הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התקופה המוסלמית של גיברלטר מתחילה עם הגעתו של טאריק בן זיאד מצפון אפריקה ב-27 באפריל 711 כשהחל בכיבוש המוסלמי של ספרד. על פי המסורת, המקום הראשון בו נחת טאריק היה גיברלטר ולפיכך נקרא המקום על שמו ("ג'בל אל-טאריק" [جبل طارق], בעברית: "הר טאריק"; השם שובש בהמשך על ידי הספרדים והפך ל"גיברלטר")[3]. אך על פי דיווח של מקור מוסלמי אחד, טאריק "הטיל עוגן בסמוך להר שנקרא על שמו", ולאו דווקא בגיברלטר עצמה. איבן עבד אל-חקם, היסטוריון מצרי בן המאה ה-9, מתאר את גיברלטר כנקודת האמצע בין מקום הנחיתה לבין מקום העזיבה של טאריק, ולא כמקום הנחיתה הממשי[4]. על פי דיווח זה, השליט הנוצרי האגדי יוליאנוס, דוכס סאוטה שהיה בעל בריתו של טאריק והתנכר לרודריק, מלכה הוויזיגותי של היספניה, העביר את הכוחות המוסלמיים בספינות ש"לא נראו שונות בשום אופן" מספינות אחרות ש"הפליגו באופן סדיר במצר למטרות מסחר"[5]. דיווח זה מתאמת ממקורות ספרדיים אחרים שדיווחו כי כוחות הפלישה המוסלמיים הועברו ב"ספינות מסחר, כך שהסיבה האמיתית להפלגתם לא תתגלה"[5]. גיברלטר הייתה מקום בלתי מתאים לנחות בו הודות לבידודה היחסי ולשטחה ההררי הקשה, ויותר מתקבל על הדעת שטאריק נחת בסמוך לקולוניה הרומית הקדומה קרטייה (Carteia) שבקדמת מפרץ גיברלטר[6] או בחוף האלבוראני צפונית לגיברלטר, באזור לה טונרה (La Tunara; לימים באזור העיירה הספרדית לה לינאה דה לה קונספסיון), שם תהיה הנחיתה של הצבא המוסלמי פחות בולטת[7].
אבן אל-אתיר, היסטוריון כורדי בן המאה ה-13, כתב כי טאריק בנה מבצר על הצוק אך היה זה "רק באופן זמני, ולאחר שכבש את האזור של אלחסירס הוא נטש אותו"[8]. "מבצר" זה הכיל כנראה לא יותר מאשר עמדת תצפית על הצוק לשם מעקב אחר התנועות בתוך ומסביב למפרץ, והשימוש בו נעשה בפרק הזמן של נחיתת הכוחות המוסלמיים. אין אזכור להתיישבות קבועה בגיברלטר בתקופה זו במקורות הערביים או הנוצריים[9], ועל פי הממצאים הארכאולוגיים החלה התיישבות קבועה במקום רק במאה ה-12[10].
כשאר שטחי אל-אנדלוס, גם גיברלטר הייתה בתחילה חלק משטחי ח'ליפות אומיה לפני שעברה לידי הענף הספרדי של ח'ליפות אומיה שנתפלג מהח'ליפות לאחר המרידות והקמת הח'ליפות של בית עבאס. בסביבות 1035 נתפצלה אמירות קורדובה לעשרות ממלכות עצמאיות קטנות, ממלכות הטאיפה, שהיו נתונות למאבקי כוח בלתי פוסקים ביניהן. גיברלטר הייתה חלק מטאיפת אלחסירס, שהצליחה לשמור על עצמאותה רק עד לשנת 1056, אז נכבשה על ידי טאיפת סביליה[11]. באמצע שנות ה-60 של המאה ה-11, גבר האיום על טאיפת סביליה מצד המוראביטון של צפון אפריקה. שליט הממלכה, עבד השני אל-מעתדד, היה ער לכך שהיה באפשרותם של המוראביטון לחזור על מעשיו של טאריק ולהעביר כוחות צבא דרך מצר גיברלטר בטרם יהיה סיפק בידי חיל המצב באלחסירס להגיב. בשנת 1068 הורה מושל אלחסירס "לבנות מבצר בגיברלטר, לעמוד על המשמר ולצפות בנעשה בצד השני של המצר"[12].
ככל הנראה דבר לא נעשה לפני מותו של עבד השני, בשנת 1069. המוראביטון אמנם הגיעו, בשנת 1086, אך דווקא בהזמנה ממלכי הטאיפות שלממלכותיהם נשקפה סכנה מכיבושיו של השליט הנוצרי אלפונסו השישי, מלך לאון[13]. יוסוף בן תאשפין, השליט הרביעי של המוראביטון, הביס את הקסטיליאנים בקרב א-זלאקה באותה השנה, ובשנת 1090 סיפח את ממלכות הטאיפות לתוך אימפריית המוראביטון. ברם, עם התפוררותה של אימפריית המוראביטון כחצי מאה לאחר מכן, צצו הטאיפות ועלו שוב. יורשיהם של המוראביטון, שושלת אל-מוואחידון, שבו לספרד בשנת 1146 וכבשו את הטאיפות בשנית. מתקפותיהם של אלפונסו השביעי, מלך לאון ושל אלפונסו הראשון, מלך אראגון על הטריטוריות המוסלמיות של אל-אנדלוס לימדו כי האזורים שמסביב לאלחסירס לא היו מוגנים כראוי[14]; הח'ליף הראשון של אל-מוואחידון, עבד אל-מואמין, הורה לפיכך על בנייתה של עיר מבוצרת בגיברלטר שתיקרא "מדינת אל-פאת'" ("עיר הניצחון")[10].
מדינת אל-פאת'[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-19 במרץ 1160 הטיל עבד אל-מואמין על שניים מחשובי האדריכלים של דורו את המשימה לבנות את מדינת אל-פאת'. עבד אל-מואמין ציווה שבעיר יוקמו מסגד וארמונות לו ולבניו, וכן שייחצב מאגר תת-קרקעי; על העיר להיות מוגנת על ידי חומות בהם ייקבע שער יחיד, באב אל-פאת' ("שער הניצחון"), הפונה לכיוון מצר היבשה המחבר את גיברלטר ליבשת. בנוסף, עבד אל-מואמין ציווה על בניית נמל בגיברלטר וכן על בנייתן טחנות רוח על הצוק[15].
לא ברור עד כמה נבנתה מדינת אל-פאת' בפועל, מאחר שמיד לאחר מותו של עבד אל-מואמין בשנת 1163, ביכר בנו ויורשו אבו יעקוב יוסוף את סביליה כעיר בירתו[16]. חומה באורך של 500 מטרים בערך עדיין קיימת מדרום לחלקה המרכזי של העיר, הדומה בסגנון בנייתה לחומות ההגנה שנבנו במרוקו. הדבר אפשרי שחומה זו הגנה על יישוב כלשהו שהתקיים בחלקו העליון של הצוק, באזור דרך המלכה (Queen's Road) של היום, אך אין בנמצא ראיות ארכאולוגיות מוצקות שיאששו זאת[16]. למעשה, לא קיים אף אזכור על התיישבות כלשהי בגיברלטר במקורות הערביים או הספרדיים בני זמנם, בתקופה שבין התכנון של מדינת אל-פאת' ועד לכיבוש הנוצרי של גיברלטר בשנת 1309[17].
הקרב על המצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך סוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14 נלחמו הקסטיליאנים, המרינים ממרוקו והנאסרים מגרנדה על השליטה במצר גיברלטר. קרב זה (בספרדית: la Cuestión del Estrecho) מהווה פרק ראשי בהיסטוריה של הרקונקיסטה הנוצרית בספרד.
עם קריסתה של ח'ליפות אל-מוואחידון והתגברותן של המתקפות הנוצריות על חצי האי האיברי בין העשור השני לעשור הרביעי של המאה ה-13, עברה הגדה הצפונית של מצר גיברלטר לשליטתה של האמירות הנאסרית של גרנדה. בשנת 1274 (או 1275[18]) העניק הסולטאן הנאסרי מוחמד השני את הערים אלחסירס וטריפה, וככל הנראה גם את גיברלטר יחד איתם, לח'ליף המריני אבו יוסף יעקוב כתשלום על תמיכתו בגרנדה נגד ניסיונות פלישה קסטיליאניים[19]. המרינים ניסו להשיג לעצמם דריסת רגל בחצי האי האיברי ושליטה מוחלטת על הסחר במצר גיברלטר, ושלושת הערים הללו יועדו לשמש כבסיסים ימיים. בשנת 1292, כחלק ממאמציו להשיג את השליטה במצר גיברלטר, הטיל סנצ'ו הרביעי, מלך קסטיליה מצור על העיר טריפה וכבשהּ. שנתיים לאחר מכן, ב-1294, הטילו המרינים מצור על העיר אך העיר, תחת פיקודו של אלונסו פרז דה גוזמן, הצליחה לעמוד במצור ונותרה בידיים נוצריות. כתוצאה מכך החליטו המרינים לסגת למגרב ומכרו את הערים הנותרות, אלחסירס וגיברלטר, לגרנדה[20].
על אף שאין בנמצא מסמכים המתעדים את התקופה שלאחר פרויקט מדינת אל-פאת', יש סיבה להאמין כי עיירה מבוצרת קטנה התקיימה בגיברלטר, וכי עובדת קיומה היא תוצאה ישירה של נפילתה של טריפה בשנת 1292. המרינים ציפו שלאחר שכבש את העיר, ימשיך סנצ'ו השני מלך קסטיליה ויטיל מצור על אלחסירס (דבר שבפועל לא התרחש) במטרה לנתק את קווי האחיזה הישירים שלהם בחצי האי האיברי. קיומו המאיים של מבצר נוצרי ממערב הוביל לייסוד מבצר וחיל מצב ממזרח לאלחסירס. כך תוכל גיברלטר להגן על המשמר העורפי הנמצא באלחסירס ולהוות כוח עתודה אם אלחסירס תותקף. בד בבד, ועם הנוכחות הגוברת של ספינות נוצריות במצר, תוכל גיברלטר להוות נקודת תצפית מצוינת על המצר[21].
בשנים 1309–1310 איחדו פרננדו הרביעי, מלך קסטיליה וחיימה השני, מלך אראגון את צבאותיהם על מנת לתקוף את אמירות קורדובה. המאמץ העיקרי שלהם התרכז באלמריה במזרח ובאלחסירס, ובמקביל הטילו הקסטיליאנים גם מצור על גיברלטר. המצור היה קצר ונמשך מיולי ועד ל-12 בספטמבר 1309. המצור על גיברלטר אמנם צלח, אך המתקפה העיקרית של קסטיליה על אלחסירס כשלה. על פי הדו"ח הקסטיליאני שנמסר על המצור בגיברלטר, בעת ההתקפה שהו בגיברלטר רק 1,125 חיילים מוסלמים[22]. לאחר שכבשהּ וגירש את אוכלוסייתהּ, הורה פרדיננד הרביעי לחזק את החומות בגיברלטר, לבנות מגדל עוז מעל העיר וכן מספנה בה יוצבו גליאות[23].
נפילתה של גיברלטר הביאה להדחתו של הסולטאן הנאסרי של גרנדה בידי אחיו נאסר. הסולטאן החדש הכריז על "ג'יהאד" נגד הנוצרים בחצי האי האיברי, אך במהלך תקופת שלטונו איבדו הנאסרים זמנית את השליטה באלחסירס וברונדה, ובשנת 1314 הודח נאסר על ידי אחיינו איסמעיל הראשון. בשנת 1315 הטיל איסמעיל הראשון מצור על גיברלטר, אך הוא נאלץ לסגת מאחר שכוחות קסטיליאניים התקיפו באותו הזמן את גרנדה, וכך נותרה גיברלטר בידיים נוצריות[24].
ממלכת קסטיליה אחזה בגיברלטר למעלה מ-20 שנה, עד ל-1333, אז נרקמה ברית בין מוחמד הרביעי, סולטאן גרנדה ובין השליט המריני אבו אל-חסן עלי איבן עותמאן. צבא שמנה 7,000 חיילים בפיקודו של עבד אל-מליק, בנו של אבו אל חסן, הועבר בחשאיות דרך מצר גיברלטר ונפגש עם כוחותיו של הסולטאן הנאסרי מוחמד הרביעי בעיר אלחסירס בפברואר 1333. באותו הזמן הייתה ממלכת קסטיליה עסוקה בהכתרתו של אלפונסו האחד עשר כך שצבאותיה לא היו זמינים, וכן אוצרות המזון בגיברלטר היו מרוקנים עקב שחיתותו של המושל, דון וסקו פרז דה מיירה. המצור השלישי על גיברלטר נמשך 4 וחצי חודשים, וב-17 ביוני 1333 נכנע חיל המצב הנוצרי של גיברלטר.
מייד לאחר מכן, הותקפה גיברלטר על ידי צבא קסטיליאני גדול בניסיון להשיב את השליטה הנוצרית שם. לאחר חודשיים של מצור בהם לא הצליח אף אחד מהצדדים להגיע להכרעה[25], התפשרו הקסטיליאנים והמוסלמים וחתמו על הסכם הפסקת אש שאיפשר לשני הצדדים לסגת בכבוד מהמצור. על אף שגיברלטר נותרה בידיים (ב-24 באוגוסט 1333) מוסלמיות על פי הסכם זה, הדבר עלה למוחמד הרביעי בחייו; ביום שלאחר חתימת ההסכם נרצח מוחמד הרביעי על ידי אצילים מוריים שכעסו על כך שהסולטאן אכל עם נוצרים וחששו שמא הוא התנצר[25].
לאחר שהשקט הושב, הורה אבו אל-חסן לבצר את גיברלטר. פרטים רבים על העיר החדשה של גיברלטר ידועים מעבודתו של הכרוניקאי המורי איבן מרזוק, "מוסנד" (נכתבה בשנים 1370–1371), המתארת את בנייתה מחדש של גיברלטר. העיר נתרחבה, חומות הגנה חדשות נבנו על מנת להגן מדרום וממערב ולהם נתווספו מגדלים ומעברים. גם הביצורים שכבר היו קיימים שופצו וחוזקו. הנקודות החלשות בגיברלטר אותן ניצלו הקסטיליאנים במתקפתם בוצרו גם הן[10].
המאה האחרונה של גיברלטר המוסלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר המבוצרת החדשה של גיברלטר, שלמעשה הייתה הגלגול האחרון של גיברלטר המוסלמית, הייתה ממוקמת בחלק הצפון-מזרחי של גיברלטר המודרנית, והיא חולקה לשלושה רבעים עיקריים. החלק העליון נקרא "מגדל הכבוד", שאמנם היה רק חלק אחד מהמצודה המורית אך שמו מתייחס לרובע כולו, ומתחתיו הייתה קסבה גדולה. מגדל הכבוד הוא המגדל הגבוה ביותר שנבנה באל-אנדלוס (320 מ"ר)[26], והוא נבנה על בסיסו של מגדל מתקופה מוקדמת יותר; ניתן עדיין להבחין בסימני ירי בחומה המזרחית שלו, שנגרמו מקליעים שירו הקסטיליאנים בזמן המצור ב-1333[27]. לקסבה ניתן היה להיכנס דרך שער יחיד ששרד עד היום; הקדשה מהמאה ה-18 מייחסת את בנייתו ליוסוף הראשון, סולטאן גרנדה[28].
מתחת לקסבה היה אזור שנקרא לאחר מכן על ידי הספרדים "וילה וייחה" (בספרדית: Villa Vieja; תרגום: "העיר הישנה"), והגישה אליו הייתה דרך באב אל-גרנדה ("שער גרנדה"). מתחת לוילה וייחה היה אזור הנמל שנקרא מאוחר יותר על ידי הספרדים "לה ברקינה" (La Barcina). לחלק זה הייתה אפשרות גישה מ-3 שערים שונים[26].
נפילת העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Fa, Darren; Finlayson, Clive (2006). The Fortifications of Gibraltar. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 1-84603-016-1.
- Harvey, Maurice (1996). Gibraltar. A History. Spellmount Limited. ISBN 1-86227-103-8.
- Hills, George (1974). Rock of Contention: A history of Gibraltar. London: Robert Hale & Company. ISBN 0-7091-4352-4.
- Jackson, William G. F. (1986). The Rock of the Gibraltarians. Cranbury, NJ: Associated University Presses. ISBN 0-8386-3237-8.
- Mann, J.H. (1873). A History of Gibraltar and its Sieges (2nd ed.). London: Provost. OCLC 39745364.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Hills, p. 30
- ^ jackson, p. 21-25
- ^ הילס, עמ' 23.
- ^ הילס, עמ' 25.
- ^ 1 2 הילס, עמ' 26.
- ^ הילס, עמ' 28.
- ^ הילס, עמ' 29.
- ^ הילס, עמ' 24.
- ^ ג'קסון, עמ' 31.
- ^ 1 2 3 פה ופינלייסון, עמ' 11.
- ^ הילס, עמ' 32.
- ^ הילס, עמ' 33.
- ^ הילס, עמ' 34.
- ^ הילס, עמ' 36.
- ^ הילס, עמ' 38.
- ^ 1 2 הילס, עמ' 39.
- ^ הילס, עמ' 50.
- ^ ג'קסון, עמ' 36.
- ^ מאן, עמ' 93.
- ^ ג'קסון, עמ' 38.
- ^ הארווי, עמ' 35.
- ^ הילס, עמ' 48.
- ^ הילס, עמ' 49.
- ^ הילס, עמ' 54.
- ^ 1 2 הילס, עמ' 65.
- ^ 1 2 פה ופינלייסון, עמ' 12.
- ^ פה ופינלייסון, עמ' 9.
- ^ פה ופינלייסון, עמ' 16.