גיד הנשה

גיד הנשה (מקורות עיקריים)
מקרא	בראשית לב, כה
משנה	חולין פרק שישי - גיד הנשה
תלמוד בבלי	דף פ"ט ע"ב - דף ק"ג ע"ב

גיד הנשה-בצהוב כהה

גיד הַנָּשֶׁה הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה היהודית. האיסור נקשר בתורה עם סיפור מאבקו של יעקב במלאך, כאשר יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע על ירכו עקב פגיעה בגיד הנשה.

נהוג לזהות כיום מבחינה אנטומית את גיד הנשה עם עצב השת היוצא לירך מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת ומעצבב חלק ניכר של הגפים התחתונות.

מקור המצווה

בספר בראשית מתואר סיפור מאבקו של יעקב אבינו עם איש מסתורי לפני פגישתו הממשמשת ובאה עם עשיו אחיו, שממנה חשש יעקב מאוד. כך נאמר (בראשית ל"ב, כה-לג):

	וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. [...] וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. [...] וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ, כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ, עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.

על פי פסוקים בספר הושע יב, ד-ה ניתן להבין שמדובר במלאך: "... וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ" (י"ב, ד-ה).

מדיני המצווה

האיסור נוהג בבהמה וחיה ולא בעוף. מן התורה אסור לאכול את הגיד הפנימי שעל כף הירך בלבד, הימנית והשמאלית, אך חז"ל הרחיבו את האיסור על כלל הגיד, ועל הגיד החיצון. על פי הרמב"ם על הגיד אין איסור הנאה, דהיינו מותר למכור אותו וליהנות ממנו ממונית.

האוכל שיעור כזית מגיד הנשה במקום האסור מן התורה, חייב על פי ההלכה מלקות.

מטעמי המצווה

על פי פשט הכתובים, המצווה נועדה לזיכרון לאותו מאבק בין אבי האומה לבין המלאך. הטעמים שניתנו במהלך הדורות לרוב נשארים בכיוון זה, אך מעמיקים אותו יותר, בהתבוננות בסיבה שיש לזכור את אותו מאבק. כך, למשל, כותב ספר החינוך (מצווה ג):

	משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (=יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו.

לקריאה נוספת

מוני מצוות:

• רמב"ם ספר המצוות, לא תעשה קפג
• סמ"ג, לא תעשה קלט
• ספר החינוך, מצווה ג
• סמ"ק, לא תעשה קפג

פוסקים:

• רמב"ם, משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פרק ח'
• טור ושולחן ערוך יורה דעה, סימן סה