קומוטיני
 | |
| מרכז העיר | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז | מזרח מקדוניה ותראקיה |
| יחידה אזורית | רודופי |
| חבל ארץ | תראקיה |
| ראש העיר | יואניס גראניס |
| שפה רשמית |
יוונית  |
| תאריך ייסוד | המאה ה-4 |
| שטח | 385.386 קמ"ר |
| גובה | 45 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 51,732 (2021) |
| ‑ צפיפות | 96 נפש לקמ"ר (2010) |
| קואורדינטות | 41°06′N 25°25′E / 41.100°N 25.417°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.komotini.gr | |
  | |
קוֹמוֹטִינִי (ביוונית: Κομοτηνή, בטורקית: Gümülcine) היא עיר בצפון מזרח יוון בחבל מזרח מקדוניה ותראקיה. העיר היא בירת נפת רודופי ושוכנת 65 ק"מ מאלכסנדרופולי ו-60 ק"מ מקוואלה.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצע המאה ה-4 בנה במקום הקיסר הרומי תאודוסיוס הראשון מצודה כדי לחלוש על הדרך המובילה לעיר פיליפופוליס. בשלהי המאה ה-12 היישוב ננטש בשל קרבות בלתי פוסקים מול צבא האימפריה הבולגרית השנייה. באמצע המאה ה-14 מאוזכר היישוב בשם קומוטסינאס, בתעודות ביזנטיות מימי הקיסר יוחנן השישי בהקשר למלחמת האזרחים באימפריה. ב-1361 נכבש היישוב על ידי צבא האימפריה העות'מאנית ושמו שונה לגומולצ'ינה. ב-1912 במהלך מלחמת הבלקן הראשונה נכבשה העיר על ידי צבא ממלכת בולגריה. מספר חודשים מאוחר יותר לאחר פריצת מלחמת הבלקן השנייה נכבשה קומוטיני על ידי הצבא היווני והוחזרה לבולגרים מתוקף הסכם בוקרשט, אשר סיים את מלחמות הבלקן. לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה הועבר שטח תראקיה המערבית ובכלל זה העיר קומוטיני לידי היוונים מתוקף חוזה ניי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטרפה בולגריה למדינות הציר בחותמה על ההסכם התלת-צדדי. ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון דרך בולגריה וממלכת יוגוסלביה, כבשו אותה ומסרו את שטחי תראקיה המערבית, מקדוניה המזרחית ובכלל זה העיר קומוטיני לחזקת בולגריה[1]. לאחר המלחמה הוחזרה העיר ליוונים.
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שדות התעופה הקרובים לעיר ממוקמים בערים אלכסנדרופולי וקוואלה. העיר מצויה על תוואי כביש E-90 "חוצה אירופה", שנתיבו מתחיל בליסבון ומסתיים בצ'נקלה שבטורקיה. דרומית לקומוטיני עובר תוואי האגנטיה אודוס. בעיר תחנת רכבת ובה חולפים קווים סדירים לסלוניקי ואתונה ומעת לעת קו שמגיע עד לאיסטנבול.
אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיר שורר אקלים ממוזג בעל השפעות ממתנות של אקלים ים תיכוני. ערכי הטמפרטורה הממוצעים נעים מ-30oc בחודש יולי ועד 6oc בחודש ינואר. כמות המשקעים השנתית הממוצעת עומדת על 560 מ"מ.
אתרי תיירות מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
במרכז העיר הוקם בשנת 1884 מגדל שעון כחלק מעשרות מגדלים שנבנו ברחבי האימפריה העות'מאנית, בתקופתו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בפאתי העיר מצויים שרידי המצודה הרומית מן המאה ה-4, אשר הורחבה על ידי הביזנטים ובתוכה הוקמה כנסייה. על חורבות הכנסייה הביזנטית נבנתה בשנת 1800 כנסיית "עליית הבתולה הקדושה השמיימה". בעיר קיים קומפלקס של מוזיאונים ובתוכו המוזיאון הארכאולוגי, המוזיאון הביזנטי, מוזיאון הפולקלור וכן גלריה.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמעט מחצית מתושבי קומוטיני הם טורקים בני הדת המוסלמית סונית והשאר יוונים בני הדת הנוצרית אורתודוקסית ומיעוט קטן של צוענים. ב-29 בינואר 1990 פרצו התנגשויות בין שני הפלגים האתניים שהסתיימו בהרוג אחד, 19 פצועים וכ-400 בתי עסק שניזוקו.
הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות יוון
תעוד לקהילה יהודית ספרדית מאורגנת שמנתה 100 נפשות, קיים מראשית המאה ה-16. בית הכנסת בקומוטיני נבנה מחוץ לחומות העיר במהלך המאה ה-18 וב-1786 במהלך מרד של חיילים וקצינים עות'מאנים כנגד השלטון המרכזי, הותקפו בני הקהילה וחלקם נשבו בידי המורדים לתקופה מסוימת. ב-1928 מנתה הקהילה 1,159 נפשות. בפרוץ מלחמת איטליה–יוון נטשו חלק מבני הקהילה את העיר מחמת הקרבות[2].
באפריל 1941 נמסר השטח לחזקת ממלכת בולגריה וב-22 בפברואר 1943 נחתם הסכם בין ממשלת בולגריה לגרמנים, אשר השלב הראשון בו היה שילוח 12,000 יהודי תראקיה ומקדוניה הוארדארית אל מחנות ההשמדה.
ב-4 במרץ 1943 אחר חצות נערכה אקציה בעיר קומוטיני במסגרתה נעצרו 863 מבני הקהילה היהודית[3]. בשלב ראשון ריכזו השוטרים הבולגרים את היהודים במחסן הטבק המרכזי של העיר שכונה בניין צ'לבורוב, הפשיטו אותם, ביצעו חיפוש גופני משפיל בכולם, בזזו את רכושם ואת חלקם הכו באגרופים, קתות רובים ושוטים[4]. למחרת היום ב 02:30 לפנות בוקר העמיסו השוטרים הבולגרים את יהודי העיר על רכבות משא פתוחות, אשר עשו דרכן באיטיות במשך שלוש יממות גשומות אל עבר בולגריה. הרכבות ביצעו חניית ביניים בעיר סימיטלי בבולגריה, רופא יהודי וקבוצת אחיות ניגשו לבדוק את הנוסעים. הרופא, ד"ר קונפינו יוסף תיאר את המראות:
”עיניהם היו נפוחות, הם היו קפואים, מורעבים, מיוסרים ומבוהלים מכדי לנהל שיחה. השוטרים הבולגרים היכו בהם בשוטיהם ללא הרף וללא סיבה, רק לשם שעשוע.”[5]
בהגיע הרכבות ליעדן נכלאו בני הקהילה במחסני טבק שהיו ריקים בעונה זו של השנה, מרביתם בעיר דופניצה ומקצתם בעיר בלגואבגרד[6]. כ-20 מבני הקהילה שוחררו בשל היותם בעלי אזרחות נוספת, בעיקר מטורקיה, ספרד ואיטליה. חיילי וקציני הצבא הבולגרי יוצאי מלחמת העולם הראשונה שהתגוררו בקומוטיני, שלחו מכתב תודה לשר הפנים הבולגרי פטר גברובסקי בו ברכו אותו על "טיהור עירם מנגע היהדות"[7].
ב-19 במרץ, הועלו היהודים באכזריות על רכבות משא שנסעו לכוון העיר לום שעל גדת הדנובה והגיעו אליה למחרת היום. בנמל לום הועלו 4,219 יהודי תראקיה ובכלל זה בני קהילת קומוטיני על 4 מעבורות אשר הפליגו לכיוון העיר וינה. עשרות מהמגורשים מתו במהלך הגירוש והפלגת המעבורות[6][8]. לפי חלק מהגרסאות מעבורת אחת טובעה על ידי הגרמנים ונוסעיה טבעו עימה[9]. נוסעי שלוש המעבורות הנותרות הועלו לרכבות משא לכוון העיר קטוביץ וממנה למחנה טרבלינקה[10]. מרבית יהודי קומוטיני נרצחו ביום הגעתם למחנה טרבלינקה ורק 8 מהם שרדו את המחנה[8].
ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברכה ריבלין, "קומוטיני", בתוך: הנ"ל (עורכת), פנקס הקהילות: (10) יוון, ירושלים: יד ושם, תשנ"ט 1998, עמ' 339–347.
- מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999.
- אבירמה גולן, סימני חיים, הוצאת הספרייה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 2008.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של קומוטיני
קומוטיני (יוון), דף שער בספרייה הלאומית
- גדעון רפאל, "יהדות יוון בשואה", באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ תקציר-יהדות יוון במלחמת העולם השנייה, "שואת יהודי יוון", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ הקהילה היהודית בקומוטיני, "סקירה היסטורית", באתר "הספרייה היהודית המקוונת" (באנגלית).
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 86- קומוטיני היה היישוב הראשון בו נערכה האקציה הבולגרית וכל בני הקהילה שהתגוררו בעיר בעת האקציה נעצרו.
- ^ מיכאל בר-זוהר, עמוד 85.
- ^ מיכאל בר-זוהר, עמוד 90.
- ^ 1 2 משה מוסק, "כפשע בינם לבין המוות - יהודי בולגריה", באתר "יד ושם".
- ^ בר זוהר, מיכאל, עמוד 93.
- ^ 1 2 מיכאל בר-זוהר, עמודים 131-130.
- ^ ריבייר טובה, "סיפור המשפחה שלי-קוואלה וקומוטיני", באתר מסעות יוון-בעקבות הקהילות היהודיות.
- ^ נסים יושע, "השועל הבלקני – על חלקה של בולגריה בהשמדת יהודים", באתר "יד ושם".