גיירג' ראקוצי השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גיירג' ראקוצי השני II.(Második) Rákóczi György
(30 בינואר 1621; שארוש פאטאק, צפון הונגריה - 7 ביוני 1660; אוראדיה (נאג'ואראד)) (בגיל 39)
גיירג' ראקוצי השני, נסיך טרנסילבניה
בת-זוג

ז'ופיה (סופיה) באטורי

שושלת בית ראקוצי
תואר וויווד טרנסילבניה
כינוי פלשוואדאסי Felsővadászi
אב ג'יירג' ראקוצי הראשון
אם ז'וז'אנה (סוזנה) לוראנטפי
צאצאים

פרנץ ראקוצי הראשון

וויווד טרנסילבניה
תקופת כהונה 11 באוקטובר 1648-25 באוקטובר 1657
14 בינואר 165830 במרץ 1659
24 בספטמבר 16597 ביוני1660
הבא בתפקיד פרנץ רדיי
אקוש ברצ'אי
אקוש ברצ'אי

גיירג ראקוצי השני "פֶלְשֶׁהוַודַאסיהונגרית: Felsővadászi II.(Második) Rákóczi György30 בינואר1621 - 7 ביוני 1660 היה אציל הונגרי, נסיך טרנסילבניה בשנים 1660-1648 (עם הפסקות), בנו של הנסיך גיירג' ראקוצי הראשון.

תאריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Georgius Racoczi II. D.G.Princeps Transilvaniae,Moldaviae Dux,Comes Palatinus, Transalpinensis Partium Regni Hungariae Dominus, Et Siculorum Comes etc. גאורגיוס ראקוצי השני, בחסד האל נסיך טרנסילבניה, דוכס של מולדובה, רוזן פלטין, שליט האזורים (פרטיום) מעבר להרים של ממלכת הונגריה, ורוזן הסקלרים

התחלת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיירג' ראקוצי השני, תמונה מאת אמן לא ידוע, 1720 לערך

גיירג' ראקוצי השני נולד בשנת 1621 בשארושפאטאק, בצפון הונגריה, (בימינו במחוז בורשוד-אבאוי-זמפלן) כבנם הבכור של הנסיך גיירג' ראקוצי הראשון ושל אשתו, ז'וז'אנה לוראנטפי. בגיל 19 התמנה לקפטן של מצודת אוראדיה (נאג' ואראד) ומפקד המחוז ביהאר. נבחר לנסיך של טרנסילבניה עוד בחייו של אביו, ב-19 בפברואר 1642. ב-3 בפברואר 1643 התחתן עם הנסיכה סופיה (ז'ופי) באטורי, שהצטרכה בלחץ חמותה לעבור מהדת הקתולית לזו הרפורמית (קלוויניסטית).

התערבותו בנסיכויות הרומניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלייתו בפועל על כס הנסיכות ב-11 באוקטובר 1648, זכה להכרה רשמית מהאימפריה העות'מאנית ביוני 1649‏[1] תוך הבטחה שיעלה את המסים השנתיים שהמדינה שילמה לסולטאן. מלכתחילה כוונתו הייתה להגשים את שאיפות אביו להשיג לעצמו את כתר פולין. לפי שעה ביקש לחזק את מעמדו באזור והתערב בהתחלה בנסיכויות הרומניות שבראשן עמדו באותם הימים וסילה לופו בנסיכות מולדובה ומאתיי בסאראב בוולאכיה.

בשנים 1650 ו-1651 כרת ראקוצי בריתות עם השליט של ולאכיה, מאתיי בסאראב, תוך מתן הבטחה שיעזור לו במקרה של איום מצד הטורקים. בנוסף שני המנהיגים איחדו כוחותיהם נגד שליט מולדובה, ואסילה לופו, שביקש מהטורקים לעזור לו להעלות את אחיו על כס טרנסילבניה ואת בנו על כס ולאכיה.

אכן באפריל 1653 שני בני הברית ארגנו פלישה צבאית למולדובה. בראש הצבא הטרנסילבני עמד יאנוש קמני. הכוחות הטרנסילבנים והוולאכים כבשו את מולדובה, גרשו את ואסילה לופו מהשלטון והחליפו אותו בהבויאר הבכיר גאורגה שטפאן. אבל תוצאות המבצע לא החזיקו מעמד. כבר בחודש מאי חזר וסילה לופו למולדובה עם תגבורת חזקה של קוזאקים בראשות חתנו, טימיש חמלניצקי, בנו של ההטמאן בוהדן חמלניצקי. וסילה לופו תפס שוב את השלטון ופלש יחד עם הקוזאקים לוולאכיה. גיירג' ראקוצי שלח אז יחידה טרנסילבנית גדולה לעזרת בן בריתו, מאטיי בסאראב, שהצליח לנצח את הפולשים בקרב פינטה. ביולי 1653 בעזרת הטרנסילבנים והוולאכים גאורגה שטפאן חזר לשלטון מולדובה במקום וסילה לופו. אחרי מותו של מאטיי בסאראב תמך גיירג' ראקוצי גם בשליט החדש של ולאכיה, קונסטנטין שרבאן, איתו חתם על הסכם בינואר 1656. כוח צבאי טרנסילבני בפיקודו של יאנוש בורוש נשלח לעזור לקונסטנטין שרבאן לדכא את מרד שכירי החרב, הקרויים "סיימן", שאיים על הסדר הציבורי והשלטון בוולאכיה בשנת 1655[2]. בהמשך התערב ראקוצי בעצמו יחד עם בן בריתו המולדבי, גאורגה שטאן, והצליחו לתפוס את ראש הסיימנים, היריזה, ולנצח את המורדים.

מלחמה בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשנראה לראקוצי כי בשלו התנאים להגשמת תוכניותיו לגבי פולין, ניהל ביולי-ספטמבר 1656 משא ומתן עם הקוזאקים של בוגדן חמלניצקי וביולי 1656 עם רוסיה, כרת בריתות עם שליטי מולדובה וולאכיה, גאורגה שטפאן וקונסטנטין שרבאן, ובאוגוסט 1656 הגיע להסכם עם שבדיה.

השבדים ניסו בתחילה להכניע את הפולנים ללא עזרה. לעומת זאת, האצולה הפולנית הציעה לראקוצי להכתיר את בנו כמלך פולין, בתנאי שיעבור לדת הקתולית‏[3]. רק אחרי תבוסת הקואליציה השבדית-פרוסית בקרב פרוסטקי (8 באוקטובר 1656), השתכנע המלך השבדי להשקיע יותר מאמצים בהשגת ברית עם ראקוצי. הם חתמו בשלהי 1656 על הסכם ראדנוט לחלוקת פולין‏[4]. רבים בסביבת של ראקוצי התנגדו למלחמה, לרבות אמו ואשתו, ז'ופי‏[5], ואף יד ימינו בפיקוד הצבא, יאנוש קמני [דרוש מקור]. אולם ראקוצי העדיף להחליף את היועצים הוותיקים ולהקיף עצמו בצעירים ששים לקרב‏[6]. בינואר 1657, נכנס בראש צבא של 40,000 לוחמים לפולין, בהתאם להסכמות עם מלך שבדיה‏[7]. בפולין שלט באותן השנים המלך יאן קז'ימייז'. מערכה זו, שהייתה חלק ממלחמת הצפון השנייה, ידועה בהיסטוריה של פולין כ"המבול".

גיירג' ראקוצי השאפתן כבר ראה בעיני רוחו שאחרי הניצחון בפולין יעמוד בראש קואליציה גדולה שיביס את הטורקים ויגרש אותם מהבלקן [דרוש מקור]. הצבא שלו, מורכב פרט מטרנסילבנים, גם מזרים רבים, במיוחד קוזקים, אך גם יחידות של ולאכים ומולדבים, לא נמצא אלא חלקית בשליטתו וחייליו ביצעו על אדמת פולין הרבה מעשי זוועה. על כן התעוררה בקרב האוכלוסייה הפולנית שנאה תהומית לגיירג' ראקוצי אישית. בראש צבאו הבינלאומי הצליח הנסיך הטרנסילבני לכבוש את קרקוב, שם התאחד עם הצבא השבדי. בהמשך כוחותיהם כבשו את ברסט ונכנסו אף לוורשה, אולם חיש מהר בני בריתו המערביים נסוגו מפולין והשאירו אותו לבד. השבדים נסוגו כדי להתמודד עם התקפה מצד דנמרק. העות'מאנים לחצו על ראקוצי לוותר על תוכניותיו‏[8]. למרות זאת, ביולי 1657 כוח האוונגרד שלו המלווה ביחידה תומכת לחימה ("טרוס") עמוסה בבקר (שהאיט את קצב הצעידה) [דרוש מקור] נוצח על ידי הצבא הפולני בקרב צ'ארני אוסטרוב בפודוליה. בראש הכוחות הפולנים המאורגנים מחדש עמד שטפאן צ'ארנצקי. אחרי שאיבד את היחידות הלוגיסטיות וננטש על ידי הקוזקים, לא נשארה לראקוצי ברירה אחרת אלא להיכנע. אחרי משא ומתן ב-23-21 ביוני 1657 נאלץ ראקוצי ב-22 ביולי 1657 להסכים לתנאים משפילים, לפרק רשמית את הברית עם שבדיה, לשלם לפולין פיצויי מלחמה ולוותר על השטחים שכבש, כולל ברסט וקרקוב. בסוף הרשו לו הפולנים לחזור עם שארית צבאו לטרנסילבניה. אבל בדרך, בהוראת הסולטאן, הותקף על ידי טטרים של קרים שנתנו מכה ניצחת לחייליו. ויש אומרים כי 11,000 מתוכם, כולל יאנוש קמן, נלקחו בשבי לקרים. ראקוצי גרם לאכזבה נוספת בקרב בני עמו כשסרב לשלם את הכופר תמורת שחרור חייליו מידי הטטרים.‏[9].

ניסיונו להתנגד לעות'מאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסולטאן העות'מאני מהמט הרביעי והווזיר הגדול זעמו על שראקוצי לא נשמע להוראותיהם ויצא למלחמה בפולין ללא אישורם. בהגיעו הבייתה עם מעט מחייליו, ב-3 בנובמבר 1657 בלחץ הסולטאן, הדיחה אותו הדיאטה של טרנסילבניה, ובחרה במקומו בפרנץ רדיי. חברי הדיאטה חשבו שבהמשך, ירככו הטורקים את עמדתם ויתירו לראקוצי לחדש את שלטונו‏[10]. בו זמנית דאג הסולטאן להדיח גם את בני בריתו של ראקוצי שליטי ולאכיה (קונסטנטין שרבאן) ומולדובה (גאורגה שטפאן). ראקוצי לא קיבל את החלטת הדיאטה, והחיילים שעמדו עדיין לרשותו התקיפו את כוחותיו של רדיי והביסו אותם. בנסיבות אלה, בינואר 1658 הדיאטה במדיאש החזירה לו את הכתר. נוכח אירועים אלה, שלח הווזיר הגדול קפרילי מהמט פאשה צבא שפלש לטרנסילבניה מדרום, בעוד שמצפון פלשו אליה בני בריתם של הטורקים, הטטרים וכוחות של קוזקים‏[11].

הווזיר הגדול החליט למנות את אקוש ברצ'אי לשליט חדש. ראקוצי שוב עלה על כס הנסיכות ובסתיו 1659 כרת ברית עם השליט החדש של ולאכיה, מיכניה שלישי.(24 בספטמבר או 4 בנובמבר)[דרוש מקור]. אולם הפעם השלטון העות'מאני לא הסתפק באיומים אלא שלח צבא שפלש לטרנסילבניה כדי לשים קץ סופית לשאיפותיו. החיילים הטורקים זרעו הרס רב במדינה. הם הציתו את ארמון הנסיכים באלבה יוליה, יחד עם הספרייה והכנסייה הסמוכה. הערים בראשוב, סיביו וקלוז' שילמו לטורקים כופר על מנת לחסוך מעצמן גורל דומה. בכל זאת פרברי קלוז', ערים כמו מיירקוריה צ'וק (צ'יק) ואודורהיי (סיקיי אודברהיי) נבזזו ונשרפו, וכך גם מרבית הערים בנסיכות, ב‏[12]. אחרי מספר קרבות שהסתיימו לסירוגין בכישלון או בניצחון, העימות המכריע התקיים ב-22 במאי 1660 בין הכפרים גיאלו Gyalu (ברומנית - Gilău ג'ילאו) וסאספנש (ברומנית -פלורשט) במחוז קלוז' של ימינו. ראקוצי, המתוגבר ביחידה מוולאכיה, הובס על ידי מהמט פאשה ונפצע קשה. הוא מת באוראדיה ב-7 ביוני 1660. זמן קצר אחרי מותו המבצר של אוראדיה נפל לידי הצבא העו'תאמני בפיקודו של עלי פאשה מטימישוארה. אמו של ראקוצי,ז'וז'אנה לוראנטפי נפטרה משבץ באפריל 1660. הנסיך עצמו הובא לקבורה ביישוב הולדתו שארושפאטאק רק באפריל 1661. בנאום ההספד הכומר הרפורמי אישטוואן צגלדי תיאר אותו כ"נר המאיר את ישראל". מותו ההרואי של גיירג' ראקוצי השני במאבק בכובשים הטורקים השכיח בעיני העם את האסון שגרם לטרנסילבניה על ידי מסעותיו הצבאיים, בעיקר בפולין‏[13].

מדיניות הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במישור פנימי גיירג' ראקוצי השני המשיך בגישה המתונה של אביו ופעל לכיוון המודניזציה של מוסדות המדינה. אימץ ב-15 בינואר 1653 קובץ חוקים, הידוע בשם "אפרובאטה קונסטיטוטיונס" (Approbatae Constitutiones)

בדומה לאביו היה עוין לפעילות הישועים בנסיכות. בשנת 1656 אישר את מינויו של האציל הסרבי סאווה ברנקוביץ' כבישוף של הכנסייה האורתודוקסית הרומנית בטרנסילבניה‏[14].

אשתו וצאצאיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אשתו הייתה ז'ופיה באטורי. אחרי מות בעלה חזרה לדת הקתולית המקורית שלה.

נולד להם בן: פרנץ ראקוצי הראשון - נסיך שותף של טרנסילבניה - מזמן חיי אביו, מ-1652.

מקורות חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • , Stan Stoica (coordonator) - Dicţionar de istorie a României, Vasile Mărculeţ art. Gheorghe Rákóczy al II-lea pag.159-160 Bucureşti, Editura Meronia,2007
  • Graeme Murdock Death, Prophecy and Judgment in Transylvania in Peter Marshal, Bruce Gordon, editors

The Place of the Death:Death and Remembrance in Late Medieval and Early Modern Europe Cambridge University Press 2000 p 222-223

  • ,Peter Hanák ,Peter F. Sugar, Tibor Frank A History of Hungary (ed) Bloomington, IN, Indiana University Press 1994,

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפיGabriel-Virgil Rusu Poarta Otomană se răzbună pe Rakoczy, Magazin istoric nr. 9/2005

Alain du Nay Hungarians and Rumanians in the Torrents of the History, Editura Mathias Corvinus Buffalo, Toronto 2011

Szilágyi Sándor (szerk.) A magyar nemzet története Atheneum, 1898 on line {ויקיטקסט)

V The Golden Age of the Principality (1606–1660) Katalin Péter

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ V.Mărculeţ עמוד 159
  2. ^ V. Mărculeţ עמוד 159
  3. ^ P.Hanák.P Sugar עמוד 135
  4. ^ Robert I. Frost, After the Deluge: Poland-Lithuania and the Second Northern War, 1655-1660, Cambridge University Press, 2004, page 85
  5. ^ P.Hanák,P.Sugar עמוד 135
  6. ^ Alain Du Nay עמוד 21
  7. ^ Alain De Nayעמוד 21
  8. ^ P.Hanak,P.Sugar עמוד 135
  9. ^ P.Hanak,P.Sugar עמוד 135
  10. ^ P.Hanák,P.Sugar עמוד 135
  11. ^ P.Hanák,P.Sugar עמוד 135
  12. ^ Alain du Nay עמוד 21
  13. ^ Graeme Murdoch עמוד 222-223
  14. ^ N.Iorga Istoria Bisericii româneştiעמוד 351