גישת המקור בדיני מס בישראל

קיימות שתי גישות משפטיות אשר מגדירות מה היא ההכנסה החייבת במס. גישה בריטית אשר גורסת שלהכנסה חייב להיות מקור, וגישה אמריקנית שהיא אומרת שזה כל דבר שהוא תוספת לעושר^[1]. מדינת ישראל ירשה הגדרת המקור הבריטית (המנדטורית), סעיף 2 לפקודת מס הכנסה מגדיר את הכנסה החייב למס כ"הכנסה ממקור"^[2], לפיכך בישראל אין הכנסה בהיעדר מקור ואין גם הכנסה במכירת המקור עצמו, כלומר רווח הון אינו חייב לכאורה במס. בשיטה הבריטית שממנו שאפנו את הגישה זו אין אפשרות להגדיר באופן ממצה את המונח הכנסה, מן הפירוט הרחב של מקורות ההכנסה התפתח, בין היתר, הכלל שלפיו תקבול שאינו נובע מאחד המקורות המפורשים אינו מהווה הכנסה חייבת למס.

לפי פרופ' אדרעי בישראל על אף אימוץ של השיטה זו כאשר סוקרים את הפסיקה הישראלית מגלים אמנם, בתחילת הדרך הישענות על דוקטרינת המקור מטעמי נוחות גרידא, אך בהמשך – גם ניסיונות להרחיב את בסיס המס מעבר לגישה המצומצמת האנגלית, ואין פסיקה חד משמעית אשר שוללת את גישה אמריקאית אשר מאפשרת להטיל מס על כל תוספת לעושר. כך לדוגמה, מוטלים אצלינו מאז שנות השישים מיסים על רווחי הון^[3], סעיף 2(10) - סעיף העוללות המאפשר להוסיף מקורות נוספים לגבות מהם מס ולא רק כאלו שנמצאים מפורש בפקודת מס הכנסה. סעיף זה הופך את רשימת הקורות לרשימה פתוחה, והוא מונע קביעה חד-משמעית כאילו המונח הכנסה כולל רק הכנסות שנקבעו בהוראה מפורשת וברורה בפקודה^[4].

לפיכך, בהבדל משיטה האנגלית הקלאסית בישראל ההגדרה של ההכנסה יותר רחבה. כיוצא מכך, לא רק ההכנסה שיש לה מקור בפקודה חייבת במס. באקדמיה ישנן המלצות להכיר בכך ואף לשנות את הגישה שאומצה פעם. המלומד פרופ' אדרעי סבור שניתן בכלל לוותר על תורת המקור על ידי הגדרת הכנסה ככלל תוספת ממומשת לעושר (גישה אמריקנית). פרופ' יורן אף מקצין יותר מאדרעי וממליץ בדיונו על גישת המקור להגדיר הכנסה ככלל תקבול שמומש ולקבוע שבמקרה של רווח ממכירת נכס, ימוס רק הרווח הריאלי, ושהרווח יחולק על פני תקופת ההחזקה בנכס. אך לפי הדעות שונות באקדמיה נראה שאם נעשה כן, נבטל את תורת המקור לגמרי^[5].