גישת הקונפליקט החברתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גישת הקונפליקט החברתי היא פרדיגמת על המאגדת אוסף של תאוריות בסוציולוגיה, שמשותפת להן ההנחה כי הכוח הבסיסי הפועל בחברה הוא מאבק בין קבוצות חברתיות ובין יחידים על השגת חלק גדול ככל הניתן מהמשאבים המשותפים. תאוריות אלו מדגישות את חשיבותם של אינטרסים של קבוצות שונות ואת מאבקי הכוח ביניהן כדרך להבין תהליכים חברתיים.

עד שנות ה-50 וה-60, שלטה בדיסציפלינה הסוציולוגית הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית. עם התעוררות תנועות המחאה והשוויון באמריקה, כמו גם בישראל, החלה בהדרגה להתחלף הפרדיגמה הפונקציונלית-סטרוקטורלית בגישה חדשה, גישת הקונפליקט החברתי. אחת הסיבות להחלפתה של הפונקציונליזם, היא כישלונה של הגישה בניבוי, חיזוי ובהבנת התהליכים החברתיים שאפיינו את החברה האמריקאית, ובעיקר את השינויים והמשברים שפקדו אותה בשנות ה-60. פרדיגמת הקונפליקט היא תמונת ראי של הפונקציונליזם. על פי גישה זו יש לבחון את השינוי ואת חוסר היציבות בחברה. גם פרדיגמה זו בעלת חשיבה מערכתית, אך בשונה מהגישה הפונקציונלית-סטרוקטורלית היא מדברת על כך שבכל קבוצה תמיד יתקיימו קונפליקטים ומאבקים על השגת משאבים (כלכליים, פוליטיים, תרבותיים וכולי). גישת הקונפליקט החברתי, על התאוריות השונות המרכיבות אותה, היא גישה מטריאליסטית ביסודה, וסוברת בשל כך שמה שמניע את ההיסטוריה היא הפרקטיקה והמאבק היום יומי על האינטרסים האישיים והקולקטיביים של פרט או של חברה.

בין הנחות היסוד המשותפות לגישות הקונפליקט ניתן למצוא:

תחרות
תחרות על משאבים הנמצאים בחוסר (כסף, פנאי, בני-זוג וכדומה) נמצאת בבסיסם של כל היחסים החברתיים. תחרות, ולא הסכם, היא המאפיין של יחסים בין בני אדם.
אי-שוויון מבני
אי שוויון בכוח ובתגמולים מובנה אל תוך כל המבנים החברתיים. יחידים וקבוצות הנהנים ממבנה מסוים, ישאפו לשמר אותו.
מהפכה
שינוי קורה כתוצאה של עימות בין אינטרסים מנוגדים, ולא דרך הסתגלות. לעתים קרובות, שינוי הוא פתאומי ומהפכני, ולא הדרגתי.

בין התאוריות המרכזיות השייכות לגישת הקונפליקט ניתן למנות את המרקסיזם והנאו-מרקסיזם, היבטים במשנתו של מקס ובר ואת הגישות הפוסטמודרניסטית והפוסטקולוניאליסטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Social sciences.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא סוציולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.